מתחילתה של הפרשה עולה קושיא בעיניי המתבונן הנה כך:
"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל . ויאמר אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעלה תמימים והקרב לפני ה'.
ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגלן וכבש בני שנה תמימים לעולה."
השאלה העולה היא לשם מה קרא לבניו של אהרון ולזקני ישראל אם לא דיבר אליהם דבר?
נחמה ליבוביץ בסיפרה מביאה את דעות המפרשים הנה:
האלישך אומר כפי שציינתי לעיל לשם מה הזכיר הזקנים אם לא דיבר אליהם.
הרמב"ן מתייחס לשאלת האלשייך ופותר אותה בעזרת אחת המידות שהתורה נדרשת בהן:
(שלושים ושתים מידות מהבריתא של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי: "מוקדם שהוא מאוחר בענין "
פרוש המידה לפי הסברה של הגב' נחמה ליבוביץ הוא: "שלא תמיד חלקי המשפט הקשורים זה לזה באופן הגיוני יבואו בסמיכות , אלא יש והקרובים מבחינת קשרם התחבירי יהיו – מסיבות שונות- מרוחקים זה מזה במבנה הפסוק")
וכך אומר הרמב"ן
ויאמר אל אהרון... והנכון שטעמו (ט' ג') "ואל בני ישראל תדבר" אתה והזקנים הנזכרים, כי לכך קראם שידברו לישראל."
אם כך למה נאמר "תדבר" בלשון יחיד? ולא נאמר תדברו (לזקנים)בלשון רבים?
תשובת הרמב"ן " כי המדבר לרבים יאמר סתם לכל אחד מצוותו. כלומר הזקנים נוכחו מפני שניתן להם תפקיד למסור את דברי משה לכל העם.
רש"י לא משנה את סדר המילים בפסוק ולפי פרושו נקראו הזקנים לשמוע בלבד
אשר לבניו לא מתייחסים המפרשים שאולי אין הם רואים בכך שום קושי. ואני שואל למה בזקני ישראל ראו קושי ובבניו של אהרון לא?
שמא הכלילו את בניו כמשרתים עכשויים או עתידיים בקודש ולפיכך נוכחותם דבר שמובן מאליו הוא מעיקרו! עניין שבשגרה הוא ואין לשאול עליו שאלות.
לי נראה שאין זאת אלא שגם הבנים וגם זיקני ישראל נקראים לשמוע הן משום מעמדם הנכבד ביחס לעם כולו והן משום היותם עדים לדבר הציווי אשר ניתן לדורות והציווי הוא כפי הנקרא מפורט לפרטיו, ועוד אוזניים שומעות הרי זה משובח!
אפשרות אחרת אהרון כפי שאנחנו רואים להלן הוא המצע בפועל את העבודה החומרית לקיחת העגל והקרבתו הבנים הנוכחים לומדים מהסתכלות במעשהו וזקני העדה הם אלו שירשמו דברים אלו בדפי ההיסטוריה וההדרכה לעתיד הדורות הבאים.
אפשרות נוספת היא שבפסוק ט ג נשמטה המלה זיקני כך שבמקום הכתוב ואל בני ישראל תדבר לאמר צריך היה להיות במקור "ואל זקני ישראל תדבר לאמר:
נושא אחר הוא הקרבת האש הזרה על ידי נדב ואביהו:
כאן, בפרשה מדובר על אחד מהעקרונות החשובים במקרא והיא מהות עבודת ה' . האם בהתלהבותם של נדב ואביהו בניו של אהרון הם חרגו מה"תקן" מהנורמה ומהצו. האם חריגה זו בבחינת אליה וקוץ בה? עם השלכות משמעותיות שליליות כתקדים עתידי. או שמא לא?
האם הקרבת האש הזרה שהם עשו היא אכן חטא או לא? והאמת שאם אנו קוראים את הכתובים לא נאמר מפורשות שהם נענשו. ההפך הוא הנכון אפילו כתוב בפרשת אחרי מות בקורבתם לפני ה' וימותו " וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת, שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן--בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי-יְהוָה, וַיָּמֻתוּ. ויקרא ט"ז א.
איסור שתיית היין באה כתוצאה ממות נדב ואביהו ולא לפני כן. מכאן שלפי ההלכה נדב ואביהו לא חטאו. הם היו אנשים מאוד מאוד מיוחדים בעלי רגשות של עבודת ה' ברמה עילאית. לכן הם חריגים ( במובן השלילי לחיקוי, אך במובן חיובי מבחינת הטוהר ותשוקת הלב לעבודת ה') הסיפור בא בעצם להראות את קדושת המקום שהשכינה שורה בו . בהשוואה לסנה כשם שהסנה נשרף ולא אוכל, היינו משהו פלאי נסי עטוף בהילה של קדש .כך המשכן. השכינה שורה בו עד כדי כך שרוחם נשרפה ולא גופם. (לפי פירוש רש"י על ספר ויקרא (פרק י', פסוק ה') קרה נס ולא נשרפו בגדיהם: "מלמד שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם, כמין שני חוטין של אש נכנסו לתוך חטמיהם")
מצד שני אפשר לומר שהתורה באה ללמד שדווקא הקיצוניות היא היא המסוכנת . ברגע שאתה עובד מעבר לרצוי אתה יכול להגיע למצב מסוכן של עבודה זרה כמו אש זרה...
לסיכום התורה מראה שני צדדים הצד של אהבת ה' ועבודתו בבחינת כל עצמותיי תאמרנו החיוב והשלילה שבכך. ולצד זה היא גם מראה עד כמה הקיצוניות חמורה שיכולה להוביל עד כדי עבודה זרה.
הפטרת שמני שמואל ב ו (א-כג) ז (א-יז)
המשותף בין ההפטרה לפרשה שלנו הוא האסון שקרה בדיוק בעת שמחה גם כאן וגם כאן הנה:
ביום השמיני לקרבנות המילואים יום חניכת המשכן ביום בו נראה כבוד ה אל העם והעם נופל על פניו, ביום זה קרבו בני אהרון נדב ואביהו "ויקריבו לפני ה אש זרה אשר לא צוה אותם ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'"
בהפטרה שלנו מתקימת שמחה של הבאת ארון ה' לירושלים. דוד ובני ישראל מכרכרים לפני ה' "בכל עצי ברושים ובכנורות ובנבלים ובתופים ובמנענעים אז "וישלח עוזה אל ארון האלוהים ויאחז בו כי שמטו הבקר ויחר אף ה' באוזה ויכהו שם האלוהים על השל, וימת שם עם ארון האלוהים.
ממש מזכיר לי מציאות שאנו חיים בה שבכל טוב חייב להיות רע וההפך אולי זה רמז לאי השלמות של העולם הסובב לנו עולם הרוח אפשר אולי גם עולם החומר.
מה אתם הקוראים אומרים על מחשבה שכזאת?
היבט מדרשי
מסקנה המוסקת מן הכתובים כדי להאדיר נפלאות ה' הנה:
ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'. וכי חצר אהל מועד שהיא מאה על חים מחזקת את כל ישראל. והלא מחנה ישראל שנים עשר מיל? אלא מכאן (שהיה נס גדול)שהחזיק המועט את המרובה (מדרש הגדול)
ברכת הכהנים:
וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם (ט כב) (ולמה ברכם? אלא לפי ש ) באותה שעה זכה במתנות כהנה וזכה בנשיאת כפים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים.
ויברכם: ברכה סתומה (אינה מפרשת) אבל לא שמענו אי זו היא? עד שבא הכתוב ופרשה "יברכך ה וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום (במדבר ו כ"ד כ"ו)
