כוס הקפה כבר הספיקה להתקרר והיא עדיין בידי, עדיין חצי מלאה. השקפתי דרכה על הסובבים אותי, כל אחד בענייניו – מדברים, אוכלים, צוחקים.
"אפשר?" קול הקפיץ אותי מתוך מיליון מחשבות מבולבלות. היא עמדה שם, קצת חסרת ביטחון לרגע, ואז חיוך קטן עלה על פנים נאות.
"יש מקום? הכול תפוס." הצביעה סביב, קצת האדימה מהתעוזה שתפסה פתאום.
הרמתי מבט בוחן, ואז החלטתי לקום ממקומי ולפנות את הכיסא האחד שהיה סמוך לשולחן; סימנתי לה בחיוך לשבת.
"שלום, אני נוגה. אני מתה לכוס קפה שחור חזק." אמרה כשלפתע פתאום פרצו אגלי דמעות משתי עיניה.
הרגשתי קצת מוזר אך מיד התעשתי, הכנסתי יד מגששת לתוך תיקי, שלפתי ממחטת נייר אחת מתוך חבילה והגשתי לה. היא הנהנה בתודה. "סליחה על ההתנפלות." משכתי בכתפיי כאומר שזה בסדר.
"סליחה, קוראים לי עידו. להזמין לך משהו?" קירבתי את כיסאי לצד השולחן, קרוב יותר אליה.
"אני רוצה לספר לך משהו, אפשר?" נוגה התעלמה מהצעתי וקירבה את ראשה לעברי. הצצתי חטופות בטלפון שהנחתי על השולחן ונזכרתי שאני חייב להחזיר תשובה למשרד. דחיתי את המחשבה. "אני מקשיב."
"טוב. לפני שנה וחודשיים, עד לפני שנה וחודשיים, הייתי על גג העולם! בעל מקסים שהיה גם חבר, גם איש עסקים מדופלם וגם אבא נפלא לשתי בנותינו. הכול באמת היה מושלם. בוקר אחד כשהתעוררנו, הוא – שמעולם לא חלה, לפחות לא בשש השנים שאנחנו מכירים – נותר שוכב במיטה ולא היה מסוגל לזוז. כשדיברתי אליו וניסיתי להצחיק אותו הבנתי שמשהו לא טוב קורה. הוא בקושי דיבר. ידו אחזה בחזה שלו, מתנשם בכבדות כמו אחרי ריצת עשרה ק"מ. הוא החל להכחיל. הדבר הבא שאני זוכרת זה שנכנסתי להיסטריה, ללא שליטה, צעקות ובכי בלתי נשלטים, והוא מחזיק את החזה ביד אחת ובשנייה מסמן לי להירגע ולהזמין אמבולנס." נוגה השתתקה וניגבה את הדמעות שגלשו במורד פניה עד שלשונה הזריזה אספה אותן. היא שלחה מבט קצת מבוהל סביב, מי שם לב לסצנה שלה, ושוב נשענה לאחור והמשיכה לספר.
"זה לקח יובלות, כך לפחות הרגשתי. אני רצה, מחפשת את הנייד שלי, מחייגת 102 למד"א ומכוונת אותם לכתובת שלנו. לא ממש זוכרת מה קרה ואיך הגעתי לתוך האמבולנס, אבל פתאום מצאתי את עצמי יושבת על מיטה מתקפלת כשצוות הניידת מבצע עיסוי בבעלי, ואני יושבת צופה כמו זה לא נוגע לי. שקט סביב. רק מדי פעם הפרמדיק מעביר הוראות וממשיך בניסיונות ההחייאה, מסכת חמצן מכסה את הפנים של בעלי, אבל אין תגובה. גופו שוכב ללא תזוזה, ידיו רפויות לצדי גופו. סימני עייפות ניכרו על פניהם, שולחים מבטים אלו לאלו וגם לעברי. להם ברור שזהו זה. נגמר. אבל נוכחותי גורמת להם להמשיך. "תן לי מזרק", אמר פרמדיק שחור שיער. במיומנות רבה נעץ את המחט במרכז החזה ישירות לתוך הלב, ובתנועה איטית שחרר את הנוזל. ואז קרה משהו שהשאיר אותי המומה, ראיתי את נשמתו של בעלי נפרדת מהגוף, מתרוממת ונעלמת. "תפסיקו"! צעקתי בקול, "תפסיקו! הוא מת"! הם עצרו לרגע, אחד מהם בדק את המוניטור, דופק פעם נוספת ואז אמר, "איבדנו אותו", אמר והתיישב לאחור על הספסל. פניו היו חיוורים כמו סיד."
"עדיין לא תפסתי שמרגע זה חיי השתנו ללא היכר. זה בעלי האהוב ששוכב מת על האלונקה והכול חודר לראשי - הלוויה, המשפחה, אוף! ברגע אחד נשכבתי עליו, חיבקתי אותו בהיסטריה ולא מוכנה לוותר. לא מוכנה להתחיל לחיות לבד. "קח אותי איתך, מנוּבל"! צעקתי אליו. מחט דקרה אותי בזרוע, והכל התערפל סביבי."
"זה קרה לפני שנה וחודשיים. מוזר שהוא ממשיך ללוות אותי בחיי. אני מרגישה אותו בבית. אני מריחה אותו במיטה. הוא חודר למחשבותיי. הוא נמצא בכל מקום." נוגה שלחה מבט לעברי, לבדוק אם אני מקשיב.
"לפני שבועיים התקשר אליי ידיד מהעבר לשאול לשלומי, השיחה נותקה וכשרציתי לחזור אליו לא היה זכר לשיחה נכנסת בטלפון הנייד שאליו הוא התקשר."
היא לגמה מהקפה הקר שלי ואמרה, "אני לא יודעת מה לעשות, מה קורה לי, אני פשוט משתגעת."
ישבתי שקט והבטתי בה. היא סיימה את הקפה, עיוותה את פניה וצחקה קלות כשאמרה, "איזה טעם! כמה סוכר אתה שותה?"
היא הרימה מבט שואל, "מה אתה אומר?" שתקתי לרגע, שקלתי איזה צד לקחת, זה של המקשיב או זה של היועץ.
"מה את חושבת?" עניתי בשאלה.
"אני חושבת שהוא נשאר פה כדי להשגיח עלינו, כאילו שעדיין לא הגיע רגע הפרידה. כאילו שהוא עדיין לא השלים את תפקידו בעולם הזה. לא יודעת, זה מפחיד אותי, אני לא ממש יודעת איך לאכול את זה... שמעת את זה? את השיעול?" נוגה קפצה ממקומה, הפנתה את ראשה במהירות, חיפשה מישהו נעלם וחזרה לשבת. "זה נשמע בדיוק השיעול שלו." גבה נשמט לאחור. "אתה מבין? אתה מבין מה עובר עליי?"
"תראי, זו פעם ראשונה שאני שומע סיפור כזה." שתיקה ארוכה השתררה בינינו, קול סירנה של אמבולנס מבחוץ רק העצים את התחושות שלי.
"מה בעצם את רוצה ממני?" שאלתי והבטתי לתוך עיניה.
נוגה המשיכה בשתיקתה, עד שאמרה בחיוך נבוך. "לא יודעת, "חשבתי שתוכל לייעץ לי." דמעה חדשה החליקה על לחי עצובה.
"אהה... ויש המשך לסיפור," נזכרה פתאום. "לפני חודש ומשהו הכרתי גבר, באמת נחמד, מצאתי חן בעיניו, הוא כל הזמן התקשר, שלח פרחים וחיזר. ידעתי שאני עדיין לא מוכנה לזוגיות אבל אפשרתי לנו להתקדם. בשבוע שעבר הוא הזמין אותי לצאת לצימר בדרום. היה ממש כיף, אבל מה שרציתי לספר לך, קרה בלילה, נכנסנו למיטה, היה נחמד ופתאום כשפקחתי את עיניי, הוא, כן, בעלי ישב לו על קצה המיטה, מביט בי במבט עצוב. אתה מבין מה קרה בהמשך... אני קפאתי במקום. הבחור המסכן לא הבין מה קורה לי. לא יכולתי להמשיך. התנצלתי אלף פעם. לא יודעת לְמה גרמתי. זה לא מגיע לו. נסענו חזרה למרכז. לא החלפנו מילים כל הדרך. וכמובן שלא שמעתי ממנו יותר. מה אני צריכה להבין לעזאזל?!" נוגה הביטה בי במבוכה.
פתאום ראיתי שהיא מסתכלת מעבר לכתפי. מבט מהול בפחד ובפליאה היה הראי שלי, הסתובבתי לאחור, עמד שם גבר, לרגע היה ברור ומלא חיים וברגע הבא דמותו התערפלה ונעלמה.
החזרתי את מבטי לפנים. איש לא ישב בכיסא מולי.
