צילום:יעל אילן 
על ההצגה חלילה בתאטרון החאן/ הרצל חקק 
המתח בין הקהל לבין המקהלה, בין האמת לבדיה

או: טלטלה דרמטית בין החיים לאמנות

תמונה ראשונה של ההצגה "חלילה": שלישיית שחקנים המקדמת את פנינו כעין 'פרזנטורים' של העיר 'חלילה' מנסה להכין אותנו למתחולל בעיירה הבדיונית: גופה אלמונית נמצאה מוטלת בשדה. למן ההתחלה ברור לנו, שלא נקבל עלילה מובנת וקלה לעיכול.

לרגע אנו חוששים מן הרב שיח המגלה טפח ומסתיר טפחיים, אך למרות החשש מלַהג רב ומפרשנות-יתר של מה שעומד לקרות - יש תפנית שיוצרת מתח דרמטי: הופעתה של מיקי לאודישן בפני השלישייה.

כמי שצפו בדרמות יווניות נראית לנו השלישייה כמקהלה. העלילה הולכת ונסחפת, ואנו מוצאים עצמנו בלב מערבולת מרתקת: מפגש מפתיע בין העלמה מיקי – אורחת מבחוץ שנקלעת לעיר המוזרה 'חלילה', וכל חפצה לעבור אודישן להצגה, לבין השלישייה, ההופכת לרגע לצוות הבוחנים. מפגש זה יוצר 'טוויסט' בעלילה. המחזה מצליח לקחת אותנו צעד קדימה, צעד אחורה, ובתוך הטלטלה אנו מבינים שיש כאן משהו גדול מעבר לחיבור המתקיים בינינו הקהל לבין השחקנים: המעורבות שלנו מתחזקת, ואנו נסחפים עם התפנית, ברב שיח מלא החידות בין השחקנית שהגיעה מבחוץ, לבין השלישייה המקומית – האסימון נופל: לפנינו תיאטרון על תיאטרון.

ודאות מול עולם חלופי

אין כאן רגע דל – האם זה סקנדל או פסטיבל? דמותה של מיקי המגיעה לאודישן, יוצרת מצב חדש שלא הכרנו קודם – המחזאי יוצר זירה שבה אנו חשים בסבך סתירות בין חייה של השחקנית, לבין עולם המשחק המשתלט על חייה, מנסה לפרש את חייה. המחזאי חייב לציית לחוקי היצירה, אך בה בעת אנו חשים לאורך ההצגה כולה, כי התכלית של השיח בין הדמויות וקטעי הזמר היא לנתץ את אשליית המציאות המסופרת.

הצופים בהצגה 'חלילה' אינם יודעים במשך מרבית הזמן, האם גיבורי המחזה אכן חיים בעולם בדיוני או שמא הם בראו מציאות משלהם, אשר בה הם מאמינים כבוודאות מוחלטת. ככל שהמחזה צובר תאוצה, פורצות אל הבמה דמויות המערבבות מציאות בדמיון. ככל שהתמונות מתחלפות, אנו דוהרים עם הרכבת המתנשפת הזאת, הקרונות קופצים, אנו עוברים מקרון לקרון.

סצנה רודפת סצנה – והשאלות שמציפות הדמויות  - מטלטלות את מיקי. היא מנסה להבין האם היא באודישן או במציאות חלופית. השיח עם השלישייה המחליפה פנים ותפקידים, כופה עליה לעשות חישוב מסלול מחדש – ויש לה תחושה שהיא בעולם רפאים. היא מתנודדת בין עולמה שמחוץ לבימה לבין דמויות השחקנים שסביבה, המחויבות לעולם שבו הן כלואות, עולם בעל סד חוקיות משלו.

הספקות והשאלות של מיקי יוצרות בנו ובה את ההרגשה שהעיר התמוהה הזו מרחפת מחוץ לזמן. קשה למיקי לעכל את חוסר ההתאמה, שהיא חשה בין דף המחזה שלפניה, לבין המתחולל על הבימה. המקהלה מנסה ליישב את הדברים, אך מרגע לרגע אנו הצופים חשים, שאחד מקירותיו של החדר חסֵר: איננו מבינים, מדוע השחקן האמור להוות אובייקט אמנותי - מְדמם באמת? מדוע החרב פוצעת את מיקי? במחזה רגיל היינו מצפים, שתהיה התעלמות מן החלקים החסרים, אך במחזה 'חלילה' יש התנגשות מתמדת בין האמנות דמוית המציאות לבין המציאות. התנגשות זו מעמידה אותנו בפני השאלה – האם יש לבדיה האמנותית היכולת לגעת בהוויה "קרוב אל האמת"?

קיטוב בין שתי תפיסות עולם

העלילה הפנימית הנפתלת המתהווה דרך השיח הסוער בין גיבורי המחזה – תובעת מאתנו לכל אורך הצפייה לנסות ולהבין מה טיבה האמיתי של המציאות? במסע של כל דמות ודמות יש פנים לכאן ולכאן, והקיטוב בין שתי הנשים המרכזיות יוצר מצב של פיצוץ: מיקי היא הנערה שהגיעה מן החוץ – ובתוך העולם הבדוי שאליו היא נסחפת – יש גיבורה אחרת: אילנה כוהנת הודאות. בתחילת המחזה מקדשת אילנה – יושבת ראש המועצה של העיר 'חלילה'- את החוק, את הוודאות ואת האיסור לצאת מן המסגרת. ככל שהמחזה מתקדם, העלילה מחייבת אותה להסיק מסקנות חדשות. העלילה הגלויה כמו סוחפת אותנו לעלילה אחרת המוצפנת מתחת לזירת הבימה: המפגש בין עיר לעיר, בין אילנה למיקי, בין אודישן למציאות מדממת – כל זה יוצר פצצה מתקתקת, ששומרת על המתח לכל אורך ההצגה. הדרך בה הדמויות משתנות מרתקת.

בכל סצנה אנו חשים בהתנגשות בין בדיה למציאות, בין ודאות לספק. המקהלה מחליפה פנים – והתובנות שלה חושפים אמִתות, שלרגע מתחלפות באמִתות אחרות. שליחי המחזה פונים אלינו בשיר, והפנייה האישית נאמרת 'מדם ליבם'. אנו נדרשים דרכם באמצעות מסַפֵּר העל של המחזה להיות מאמינים בעולם הנברא לנגד עינינו על הבימה. אנו נדרשים להצטרף לתופעה הרוחנית הנרקמת כבדיה - ובכוחה להפוך לוודאות בחיינו:

סִמְכו על הגיבור/ המדבר מדם לבּו

הַאֲמינו שהלהב/ קטלני בקצה חרבו

האמינו כי הכול קורה/ פה פעם ראשונה

לא מספיק לנו אמון/ כאן נדרשת אמונה

כפל זהויות וכפל אמִתות

המעבר בין הזהויות מרתק ולעתים מטריף:  מיקי הגיעה לאודישן לגלם את אחינועם – ונקודות ההשקה בין החיים כאן ושם שומרות ומתדלקות את העניין במתרחש: זהויות כפולות, מקום מול מקום, היישוב מוצא מול ה'יציאה' מן העיר וכך הלאה. הסקרנות מבעבעת כל העת, ההתרוצצות של מיקי בין עולם לעולם דורשת מן הקהל להיות בריכוז מתמיד – לתמרן יחד עם מיקי בין שתי ההוויות.

כפל הדמויות מיקי-אחינועם הולך איתנו לכל אורך המחזה, ובקטעים מסוימים בהצגה אנו חשים, שהזירה הדמיונית קורֵית אולי בדמיון שלה. שכל עלילת 'חלילה' היא המחשה של עולם התודעה שלה, הקשר לתינוקת שילדה, הלם המעֲבר מרווקה שהתחתנה לבין מצב של אם לילדה, על כל המחויבויות הכרוכות בכך. מיקי נשאבת לעולם חלופי, שבו אין אפשרות שיהיה ספק כלשהו, וזה מטלטל אותה בתקופה הרת גורל זו של חייה. בתוך רטט הזהויות יש לקהל נקודת אחיזה, אנו מזדהים עם מיקי, כשם שאנו ברגעי משבר בחיינו, בתקופות מעבר, מבקשים לעיתים בריחה לעולם אחר.

בשלב כה דרמטי ומכריע בחייה של מיקי, היא נקלעת לעיר, שבה הודאות היא קודש, ואנו מתוודעים לקונפליקט בין העיר 'חלילה' לעיר 'לכאורה' שבה מותר להטיל ספק. ההמחשה של צורות חיים שונות הופכת בהדרגה למציאות דרמטית המקבלת ביטוי בדיאלוגים, במעבר בין סצנה לסצנה. הקהל מבין, שאין זו עלילה רצופה של מרדף בקו רציף אחד, אלא היטלטלות בין דילמות שונות בחיי אדם.

השילוב בין השיח לבין קטעי המחזמר מֵקל על ההצגה לשתף את הקהל בָּאמת העולה מן הדברים: הסיפור שקורה לנגד עינינו אינו רק דרמה בחוץ, אלא הוא מתרחש בחיי כולנו, כל אחד מאתנו לעתים חש, שהוא נמצא באודישן של חייו, בחיפוש דמות אחרת שאותה יגלם, בבקשת מוצא מן הסבך, שבו הוא נמצא.

טלטלה בין החיים לבין העולם הדמיוני

אנו  מוצאים את טלטלת הנפש בין התפאורה למציאות. המצב החדש בחייה גרם למיקי לצאת מחייה, לברוא עולם דמיוני משלה, וכמו במעגל קסמים, היא כלואה בתוך המחזה. היא מבקשת מן התפאורן, שיורה לה כיצד לצאת מן המחזה, מן התפאורה.

טקס 'עגלה ערופה' מן החומש מהבהב ברקע - אי היכולת לדעת מה בדיוק קרה, כיצד להגיע להטלת האחריות האמיתית לכל מה שקרה. אי הוודאות מי רצח, מי אחראי, מי אשם, כיצד לטהר את הקבוצה כולה מן החטא. החלל שנמצא ועורר ספקות, גורם לחלל גדול בתפיסה של הקהילה, של המקהלה. הסוגייה של 'עגלה ערופה' מקבלת פרשנות אוניברסאלית, אנו מתלבטים בין מציאות לדמיון, בין הידוע ללא ידוע. אילנה כוהנת הוודאות שרה על המשבר הגדול:

חלל גדול נפער פתאום בבטן/ וחור ניקב את לב העלילה

המוות כה מלא בוודאות/ שהוא הופך הכול לשאלה

ההגעה של הגיבורה מיקי/ אחינועם לזירת העיר היא אולי הרצון הקולקטיבי של העיר למצוא ודָאות בתוך הספק. הטלטלה בין מיקי לאילנה – הקונפליקט בין העולמות שמאחוריהן – כל זה מהווה ציר מרכזי בהתפתחות העלילה, בהפקת הלקחים מן התמורות.

זו דרמה מרתקת שיש בה התמודדות עם שאלותיו של המאמין – ובה בעת אנו מקבלים את ההתלבטות בין העולמות כמצב לגיטימי בחייו של אדם. ההכרח להסתגל למצבי משבר, למצבי ביניים, ההכרח לקבל את האנושי שבנו, שאין בו ודָאות אחרי הכול, שהוא לא תמיד בר שליטה.

חיבור בין יהדות לתיאטרון

יונתן בלומנפלד, שהוא גם במאי ההצגה, יצר מחזה שיש בו קוקטייל של זהויות ומצבים, קוקטייל מערפל חושים. לא מומלץ לנהוג אם אתה רווי יותר מדי. שותפים להצלחה נתנאלה תירוש האחראית לניהול הכללי והאמנותי, אודי בן משה היועץ האמנותי, שלומית כהן סקלי שיד לה בדרמטורגיה המרתקת. התיאו-טרון הוא המחשה לרעיון שעמד ביסוד הקמת תיאטרון יהודי, חזון של הרב מנחם פרומן. הכוונה המקורית אכן הושגה – שכן יש כאן משב רוח מרענן. יש כאן חיבור מעניין בין מקורות יהודים לבין המדיום התיאטרוני. ההצלחות של 'מחר נצחק' ו'חלילה' מבטיחות לנו הפתעות נוספות.

יוסי פרומן, בנו של הרב מנחם פרומן, ליווה את המחזה ואת מימוש הרעיון. השחקנים מגלמים כמה דמויות בעלילה – ולעתים אתה שואל, כיצד הם מצליחים לשמור על שפיות, בתוך מערבולת מטורפת זו של מצבים ותובנות– אביה ברוש, אריאל כהן, בצלאל בורוכוב, נועם בוקובזה, ונתנאלה תירוש המגלמת את מיקי.

התפאורה הנפלאה של יערה צדוק אכן ממחישה את מקומה התלוש של חלילה בין עולמות, ובאמצעות שינוי של חלקים בתפאורה, אנו מוקפצים מן העיר חלילה לעיר לכאורה – וחשים במלכודת העיר המסוגרת, שיש לה פֶתח מילוט אחד – 'יציאה'.

האודישן תם, ואנו כצופים שואלים את עצמנו, האם עברנו אותו.