מאמר:
על פרשת צו / חגי קמרט   
 
( ויקרא פרק ו  א עד פרק ח פסוק ל"ו )

מעניין שפרשה זו רובה ככולה מיועדת כהוראות אופרטיביות לעבודת הכוהנים. בדרך כלל הצו הוא לכלל ישראל למשל בויקרא כג" ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" וכן במקומות אחרים. ואלו כאן ברחל בתך הקטנה נכתב:

ב צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:  היינו מדובר על תורה שלמה שמיועדת לכל שבא תחת הכותרת כהונה.

ועתה בקריאת הפרשה עולים  מעצמן כמה שאלות:

למה צריך אש התמיד כאשר אין קורבנות?

אני חושב שכשם שדובר על יסודות העולם רוח מים אש אדמה. הרי שזכר לבריאת העולם על ידי הקב"ה מתקיימת במקדש  מים יש. אדמה = מזבח אדמה. אש התמיד  והרוח שהיא רוח בני ישראל.

פרשנות אחרת גם אם תבוא עליך צרה בכל זאת איזו אש תמיד של סגולת עם ישראל תיקוד אצלך בלב

הפרשה מתחילה בתבנית הידועה לפתיחה כמוה מצאנו לא אחת: ( למשל פרק ד א, פרק ה' כ' )"וידבר ה' אל משה לאמור"

הפסוק הבא: "צו את אהרן ואת בניו לאמור זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו."

המילה שתופסת מיד את העין היא המלה תורה או כמו שכתוב תורת העולה.

מעניין שפרשת ויקרא גם היא מתחילה בהקרבת העולה

(ושם כבר הסברנו שזה למעשה סוג הקורבן שלא נוגעים בו שכולו למען ה') אלה ששם מדובר על הפרט וצורת ההקרבה שדורשת מספר מועט של פעולות ואילו כאן מדובר בצו או פקודה לכוהנים שמהם נדרשת מערכת מורכבת של פעולות וזהירות במלאכת הפולחן. אפשר שבגלל זה  מזכיר המקרא את המלה תורה. או תורת העולה ללמדנו שאין זה דבר של מה בכך אלא עבודה  פולחנית מורכבת וחשובה.

ובהמשך אנו שומעים הפרטים:

עולה שצריך לה שתהיה במרכז המזבח משך כל הלילה עד הבוקר. האש תבער כל הזמן בלא הפסק.

הכהן לובש את מדיו מבד ומכנסיו מכנסי בד

"והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח"

ועכשיו עליו לפשוט בגדיו וללבוש בגדים אחרים

ובבגדיו החדשים עליו להוציא את הדשן אל מחוץ למחנה

והמקום צריך להיות טהור.

והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה

ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבקר

וערך עליה העולה

והקטיר עליה חלבי השלמים

אש תמיד תוקד  על המזבח לא תכבה.

האלמנטים המרכיבים את התורה הזאת מה הם?

מקום:       (מקום העולה על המזבח)

זמן:          (משך כל הלילה עד הבוקר    ביצוע פעולה 

                  מסוימת בבוקר בבוקר)

חומרים:   (עולה , מזבח, אש, בגדים, דשן, עזים )

בגדים:     (בגדי הכהן המיוחדים למעשה הפולחני וכן סוג         

                 הבגדים לאחר הרמת הדשן לובש בגדים אחרים)

הירידה הזאת לפרטי פרטים מעלה את הסדר הפולחני הזה לרמה של תורה שלמה ותורת העולה היא רק חלק מתורת הקורבנות בכללותה.

בהמשך אנו שומעים על תורת המנחה ולאחריה על תורת האשם וכן על תורת זבח השלמים.

נושא אחר ראוי לתשומת לב בפרשתנו הוא איסור אכילה על הדם.

ז' כו'  וכל דם לא תאכלו

את האיסור המפורש הידוע אנו לומדים בדברים  יב כג

רק חזק לבלתי אכל הדם

כי הדם הוא הנפש

ולא תאכל הנפש עם הבשר.

הרמב"ם כותב במורה נבוכים ג מ"ו   "ודע כי הדם היה טנמא מאד בעיני הצאבה (עובדי עכו"מ) ועם כל זה היו אוכלים אותו מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים....ויבואו ויודיעוהו העתידות.....

ובאה התורה השלמה ליודעיה להסיר אלו החוליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה בעבודה זרה.

ועוד הוא אומר: "וציווה לשפוך דם כל בהמה שתישחטף אף על פי שאינה קורבן. אמר "על הארץ תשפכנו כמים". ואחר כך הזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכל שם ואמר "לא תאכלו על הדם"

הרמב"ן רואה בעיקר איסור אכילת הדם  כחינוך האדם לכיבוד החיים. "כי אין לבעל נפש שיאכל נפש כי הנפשות כולן לאל הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה."

השאלה הראשונה היא מדוע להפריד לשתי פרשיות לכאורה אותם קורבנות  הלכות דומות, אולי סדר שונה אך במהות אותו דבר!

פרשת ויקרא מתחילה ביוזמת האדם " באדם כי יקריב" היינו פניה של האדם רצון האדם ומאוויו. פרשת צו לעומת זאת לא מתייחסת למאוויי אדם ורצונותיו אלא חורצת משפט מצווה. "צו את בני ישראל" זה הבדל משמעותי. זו גישה  שמעמידה את האדם תחת החיוב תחת עולן של מצוות.

זו גישה שמצאנו עוד בספר שמות ההבדל בין כוהן לנביא. ויקרא אל משה  המייצג את ספונטניות היהודית לעומת צו את אהרון ובניו האחראי על סדרים של כפייה וחינוך וכד'.

 כלומר בפרשת צו הגישה היא יותר פרגמטית אתה אדם ובהיותך אדם אתה יכול לחטוא ולכן קודם כל תביא קורבן חטאת לכפר על חטאך אחר כך נדבר. לא כך בפרשת ויקרא שהגישה היא ליברלית לא נוקשה נותנת לאדם חופש לרצונותיו בגישתו אל האלוהים והפולחן. כלומר בויקרא אנו פוגשים באיש האמונה האיש המחפש את האמונה כאן מדובר יותר על המציאות הנוקשה.

אך העידוד שניתן כאן או התקווה הניתנת כאן היא אש תמיד תהיה תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. כלומר גם אם אתה נופל גם אם קשה לך, הרי בתוך קרביך, בלבך ישנה אשי תמיד יוקדת הסגולה היהודית.

ובכל זאת שאלתי עצמי, מדוע צריך אש תמיד כאשר לא תמיד ישנם קורבנות

למה צריך אש התמיד כאשר אין קורבנות?

אני חושב שכשם שדובר על יסודות העולם ( אריסטו) רוח מים אש אדמה. הרי שזכר לבריאת העולם על ידי הקב"ה מתקיימת במקדש.  מים יש. אדמה = מזבח אדמה. אש התמיד   והרוח שהיא רוח בני ישראל. אך זו פרשנות שלי ואינני יודע עד כמה היא תופסת.

נושא אחר הוא שני איסורי תורה לאכילת חמץ

איסור אכילת  חמץ בפסח:

"לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. (דברים טז,)

איסור שני לאכילת חמץ ( במשך כל ימות השנה ) קשור בבית המקדש.

בויקרא פרק ב פסוק יא נאמר: "יא כָּל-הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ  כִּי כָל-שְׂאֹר וְכָל-דְּבַשׁ לֹא-תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהוָה. "  שומע אני אין להקריב את החמץ על המזבח,  אך ישנם שני מקרים חריגים והם : קורבן תודה : "יב אִם עַל-תּוֹדָה, יַקְרִיבֶנּוּ--וְהִקְרִיב עַל-זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן; וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת, חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. " ויקרא ז פסוק יב

מקרה שני הוא בחג השבועות. שבו רשאי  האדם להביא למקדש קורבן חמץ שתי הלחם.

שתי הלחם להבהיר הוא מצווה שהיא מיוחדת לחג השבועות במהותו כחק הקציר ויום הביכורים. שתי הלחם הוא אפוא הקורבן הראשון שמובא מהחיטים החדשות שגדלו באותה שנה והוא מה שנקרא ביכורי קציר חיטים.

המקור בתורה ל" שתי הלחם" הוא מפרשת אמור : יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה, שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים--סֹלֶת תִּהְיֶינָה, חָמֵץ תֵּאָפֶינָה:  בִּכּוּרִים, לַיהוָה.  יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל-הַלֶּחֶם, שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה, וּפַר בֶּן-בָּקָר אֶחָד, וְאֵילִם שְׁנָיִם:  יִהְיוּ עֹלָה, (ויקרא פרק כ"ג יז )

. 

הפטרת צו ירמיהו (כא – לד) ח (א-ג) ט (כב –כג)

בהפטרה מופיעים שני נביאים חשובים האחד אליהו הנביא והשני אחרון הנביאים שאחריו פסקה הנבואה והוא מלאכי.מדוע מלאכי?  יתכן בשל היות השבת  שלפני פסח מה שנקראת " שבת הגדול" ושמה על שם הפסוק הסוגר את ההפטרה: כג הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא.  כד וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם--פֶּן-אָבוֹא, וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם." 

הנביאים אשר מביאים את דבר ה' לעם מוקיעים את השחיתות והפולחן הקלולקל של ממסד הכוהנים.  מלאכי א :" ז מַגִּישִׁים עַל-מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל, וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ; בֶּאֱמָרְכֶם, שֻׁלְחַן יְהוָה נִבְזֶה הוּא. "

המגמה היא טיהור הכוהנים מהסחי והשחיתות שדבקה בהם והפיכתם לאנשים ישרים נאמנים לעבודתם  אנשי אמת וחסד: ג וְיָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר, כֶּסֶף, וְטִהַר אֶת-בְּנֵי-לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם, כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף; וְהָיוּ, לַיהוָה, מַגִּישֵׁי מִנְחָה, בִּצְדָקָה." (מלאכי ג) ואז מה שיקרה הוא : " ד וְעָרְבָה, לַיהוָה, מִנְחַת יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם--כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת. "

היינו מלאכי מקווה  לעתיד משופר וטוב יותר.

פרשת השבוע עוסקת בענייני הקורבנות. ברישא מתחילה ההפטרה בהזכרת עניין הקורבנות

"כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל עלותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי  אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח"

תמוה ביותר!

ראשית משפט ראשון מוזר מה זה ספו  מזכיר "האף תספה צדיק עם רשע" (שם בסדום  שאלות אברהם לה"  לפי זה "ספו" במובן של להשמיד  לפי זה איכלו אתם את הבשר ואל תביאו עולות וזבחים לה'.

והפסוק השני מקשה עוד יותר שלפי הבנתנו הוא אומר שלא נצטוו בני ישראל על דברי עולה וזבח ביציאתם ממצרים. והרי אנו יודעים שעובדתית זה לא מדוייק.

פירושים שונים ניתנו לפסוק זה כולם לדעתי דחוקים למדי.

לי נראה שישעיהו מבטא כאן רעיון ששגור בפי נביאי ישראל האומרים מפי ה'  "מה לי עולותיכם וזבחיכם" לאמור:

בסדר הקדימויות הרי שהעניין הרוחני אהבת ה' והאמונה בו קודמת לכל עבודת קורבנות וזבחים. אין טעם בהקרבת קורבנות אם אין בצדם אהבת ה'  ואמונה בו.

כלומר את הפירוש לפסוקי הפתיחה יש לראות בקונטקס הכללי שלהם כלומר כרצף אחד מקשה אחת עם הפסוקים שבהמשך  (כג כד )

שוב העמדת הרוח מול החומר כאשר הדגש הוא על הצד הרוחני. ואני שואל את הקוראים: עד כמה אתם חושבים החומר יכול לשמש כאמצעי טוב לקרוב ואימוץ העניין הרוחני?

היבט מדרשי

זאת תורת החטאת (ו יח) ולמה נאמר "זאת תורת החטאת" (ולא נאמר "וזאת")? כדי שלא יאמר אדם אלך ואעבר עברה ואביא חטאת ואתכפר בה. ושנו חכמים במשה": "האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב אין מספקין בידו לעשות תשובה (יומא סוף פרק ח') לכך נאמר: "זאת תורת החטאת" (חסר אות אחת לרמז על כך שלא יאמר אדם אחטא ואשוב)

ובאותו הקשר:

במקום אשר תשחט העלה תשחט החטאת. ולמה כן? אמר רבי לוי בשם רבי שמעון בן לקיש: כדי שלא לפרסם את החוטאים. (ירושלמי יבמות פרק ח הלכה ג')