מאמר:
על פרשת ויקרא/ חגי קמרט
מבוא לפרשיות ספר ויקרא
ספר ויקרא או כפי שנקרא גם ספר כהנים דן בחלק די נכבד מפרקיו בפרשת הקרבת הקורבנות לסוגיהם ודקדוקיהם.
אודה ואומר שלאחר קריאת פרשת בריאת העולם, סיפורי האבות על כל האירועים והמאורעות שעברו בני ישראל עד התהוותם לעם, נראים לכאורה הפרקים האחרונים בספר שמות וכן ספר ויקרא רובו ככולו כנטע זר בתוך מכלול המערכת הספרותית הזו של התורה.
הנה אנו פוגשים בהוראות וחוקים בקשר להקרבת קורבנות כאשר שאלת האם טמא הוא או טהור מתקבלת לפעמים כשאלה ברומו של עולם מעין שאלה של חיים ומוות.
לא פלא שהמפגש עם הספרות הזאת, שמעיקרה גם מיוחדת בסגנון הבעת הדברים, מעוררת תמיהה, פליאה והשתוממות מצד הקורא. מצד אחד אתה רואה וקורא את הדברים ומצד שני סתומה ומוזרה כל ההבאה הטקסטואלית הזאת והכללתה בין קודש הקודשים התורה.
מאירה נחמה ליבוביץ עינינו שכבר הרמב"ם בשעתו עמד על הסתום במעשה הקרבת הקורבנות ומנסה לתת לכך תשובה בכתביו.
לדעתו עבודת ה' צריכה להיות גם במעשה ולא רק בדיבור כמו שנאמר "ולעובדו בכל לבבכם" וא"כ ואותו תעבדו.
הטעם שמוצא הרמב"ם בהקרבת הקורבנות הוא כדי להבדיל את בני ישראל מעמי העולם העתיק.
לפי שהוא אומר נהגו עממי העולם הקדמון "להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחוות להם ולקטר לפניהם. " (מורה נבוכים חלק ג לב)
כיוון שהעמים היו מורגלים בעבודות אלו דומה היה שבני ישראל אף הם ינהגו כאחרים. לפיכך לא הוסרה עבודת הקורבנות מקרב העם אלא הופנתה למקור חיובי והוא למען קיים את עבודת ה'' גם בדרך מעשית ובכך הכוונה שבעשייה תבדיל את החיובי שבעבודה זו מהרע שבעבודת הגויים המקריבים לאלילים.
דעות שונות הובאו בהקשר זה מתקופות שונות. לי אישית נראים הדברים פשוטים יותר להסברה: כלומר הייתי הולך על פרשנות של מקרא כפשוטו.
החיות שמשו חלק ממזונו העיקרי של האדם שממילא היה נוהג לשחוט אותן לצורך אכילה. טבעי איפה לנצל את אותו מעמד של הריגת החיה לשם הקדשתה למען פולחן הקודש. שהרי ממילא היא נשחטת לצורך אכילה, ואין כל הפסד בכך שהיא תשחט בטקס מסוים שבאמצעותו ניתן יהיה לקיים את צו התורה של העבודה.
נראה שהמחשבה בכיוון הזה של ההקרבה באופן טקסי מתבקשת ממש מאליה במיוחד נוכח פולחן ההקרבה של עממי כנען הסובבים לעם ישראל.
טקסים מאז ומעולם חביבים היו על בני האדם ככלל ואולי על בני ישראל כפרט הנה כבר מימי בראשית אנו שומעים על טקס ברית בין הבתרים, מאוחר יותר המילה "ברית דמים למולות" ועכשיו טקס הקרבת הקורבנות.
התפיסה המונותיאיסטית שהאדם נברא בידי האל מדגישה את התלות של היציר ביוצרו מדגישה את הכרת התודה שצריך האדם להכיר ליוצרו
אולי גם בכך אפשר לראות טעם בהקרבת הקורבנות כסמל להקרבת האדם לה' החיים שייכים לה''.
נדמה לי שכל הרחבת היריעה של הקרבת הקורבנות הדקדקנות שבכך, ההבדלה בין קורבן זה לאחר, כל המכלול הזה מטרתו אחת: העלאת חשיבות הפולחן הזה לרמה רצינית יותר כבדה ומסובכת יחסית לפולחן עממי כנען כדי להאדירה ולהפיח בה את זוהר היראה והקודש.
פרשת ויקרא
מנהג הקרבת הקורבנות מצמרר אותי כל פעם מחדש. התיאורים המפורטים, המדוקדקים, מוסיפים רק נופח לחלחלה התוקפת אותי.
זריקת הדם על המזבח סביב, הפשטת העולה, ניתוח החיה לנתחיה .
תאור עריכת העצים על המזבח, האש, הנתחים, הכרעיים ורחיצתם, או משפט כמו "ונתח אותו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו וערך הכהן וג'" הם תיאורים קשים לטעמי.
וכן בהמשך בתיאור הקרבת העוף: "ומלק את ראשו והקטיר המסבחה ונמצה דמו על קיר המזבח ... והשליך אתה אצל המזבח קדמה... ושסע אותו בכנפיו."
ואני שואל לשם מה התיאורים הקשים האכזריים משהו האלו.
התיאורים האלו הדורשים מעשים שכאלו רחוקים אצלי מהשכל כמזרח למערב. לא הייתי סומך ידי עליהם ואינני מסכים עמם כלל וכלל.
אך אם ארד לתקופה ואנסה להבין מדוע כך? אפשר ואוכל אמנם להבין. אך אין ההבנה הזו פירושה קבלת הדברים. כלל וכלל לא.
הנה:
ראשית כפי שראינו במשכן שנכנס המספר לפרטי פרטים וחזרות, כן גם בהקרבת הקורבנות ,שהן חלק חשוב בפולחן עבודת האל. אם לרצות את האל אם לצורך כפרה או לכל מטרה דתית אחרת. הכנסת הנופח הדקדקני בסדר ההקרבה הדתי הזה הוא מהות הפולחן. הוא שנותן לו את הגוון המיוחד וכנגד קיום הצו הפולחני מתגמד כל סדר הקרבת הקורבן לפרטיו. כך הוא בעיניי האנשים שבאותה התקופה.
סיבה אחרת העולה על דעתי היא חברתית סביבתית. האדם לומד לפרוק את מתחיו על החיה ולא על בני האדם. אם אכן זה כך הרי זו סיבה אכזרית ולא הוגנת מול נבראי הקב"ה הולכי על ארבע.
עם זאת ,הצו של בראשית א כ"ח ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" היא היתר אלוהית לאכילת החיות ולהכרת תודה לאל על המצאת האפשרות הזאת.
הכרת התודה הזאת היא מוסרית דידקטית ממעלה ראשונה. ה" נתן לך אוכל אתה חייב לפחות להודות לו על כך. כך לדעתי החלה בכלל עבודת הקודש של הקרבת הקורבנות. לאחר מכן עלתה הקרבה זאת מדרגה ונסתעפה לסעיפיה ולסוגי קרבנותיה.
ישנה אפשרות לזווית הסתכלות אחרת הנה:
אפשר לראות בסדר הקורבנות הוראה מדוקדקת איך להביא להשראת השכינה בישראל. מצוות רגילות כמו כבד את אביך ואת אמך, או אל תעמוד על דם רעך אל תרצח, אל תחסום שור בדישו וכד' הן מצוות ברורות שאין מה לפרט ולהבין בהן שלא כמותן ,לא כך ענייני הקורבנות. הפרוט המדוקדק בא להראות לך שהאלוהים נמצא אכן בפרטים הקטנים.
אפשר להבין את עומק עניין הקורבנות כבר מהמשפט הראשון ב - ויקרא שבו נאמר: " דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם."
הדגש הוא על מכם. זאת אומרת ההתקרבות אל ה' היא החשובה פה ( וראו עקדת יצחק) מסירת הנפש היא ההשקה העוצמתית והקרובה ביותר. אך גם בעקדה וגם כאן קיימת הדגשה על הכוונה. הכוונה היא שחשובה הגוף פחות ולכן בעקדת יצחק מוקרב בסופו של דבר ה- איל. וכאן מכם = הכוונה . והבהמה זה הגוף שאותו באמת מקריבים.
לפי התורה גם אסורה השחיטה לשמה – שחיטת חולין, כדי לאכול בשר. אלא דווקא השחיטה הקורבנית במקדש. ללמדנו שגם קיימת קדושה מסוימת בנפש הבהמה שאף היא רוצה להתקרב ליוצרה, ולכן השחיטה צריכה להתבצע כאקט דתי טהור. זאת כמובן לפי הבנתי את תפיסתם הדתית בימים ההם אך אין זה אומר שאני אישית מסכים לתזה שכזאת.
לעניין הפרשה גופה:
הפרשה מתחילה בקורבן העולה קורבן שבו אין חלק לאיש לא לבעלים ולא לכוהנים. כל העולה נשרפת. ובכך יש משום הקרבה טהורה לשם קיום המצווה כל העולה למען ה'.
העולה היא איפה סמל או תחליף להקרבת האדם את עצמו לאל. ( ראו עקדת יצחק איל במקום אדם) הסגנון הוא ציווי עם התניה כי, אם, וכו..
פסוק הראוי לתשומת לב מיוחדת הוא:
(א' ד) "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו"
לכאורה נראה כאילו יש בכך משום הפעלת כוחות על טבעיים הסמכת היד על ראש העולה כהפעלת אנרגיה לריצוי הקב"ה. או לכפרתו על החטא.
לי נראה שלא זאת הכוונה במלה ונרצה לו, אלא שיש לקרוא הפסוק בצורה זו:
וסמך ידו על ראש, העולה, ונרצה לו.
לפי זה הייתי מפרש את המלה העולה כאוגד בין שני חלקי המשפט ואת המשפט הייתי מפרש כך:
וסמך ידו על ראש. שווה לדעתי וסמך מלשון בטח (בטחון) כלומר ראש הייתי מפרש כמרכז החשיבה כלומר שיקול דעת
מכאן הייתי מפרש וסמך ידו על ראש הגיע ליד שיקול דעת שהוא בטוח מעבר לכל ספק או במילים אחרות והיה שלם עם עצמו.
ונרצה לו מי נרצה לו? תשובה: העולה. כלומר אז יש טעם ומשמעות לעולה.
כלומר: שלמות האדם עם לבבו ועם מחשבתו רק היא שיכולה להצליח את כוונת העולה.
ואולי אפשר להעיז ולהקיש מפרט זה אל הכלל שאין המחשבה בכוונה, אינה יכולה להועיל בשום מעשה פולחני שהוא.
לפי פירוש זה שלי אין כאן שום אקט פיסי פולחני שהוא וגם לא שום חשיבה מאגית שהיא ,יש כאן פשוט הוראה לזיקוק הנפש ולפעולה מתוך בטחון וכוונה שלמה. והאמונה השלמה הטהורה היא ורק היא שיכולה להביא לכפרה על החטא ולהצלחת הקרבת הקורבן.
א' ט'
עלה אשה ריח ניחוח לה'
בפרשת נח גם מצאנו :
ח 'כא וירח ה' את ריח הניחוח
ובפרשת קין והבל הביא זה מהחי וזה מהצומח והקריבו שניהם את מנחתם לה' וגם שם נאמר אל הבל שעה ואל קין לא שעה
שעה כנראה מלשון נתרצה אך בדמיוננו אנו רואים את העשן עם הריח העולה השמימה.
לי נראה שכל ההזכרות הללו אינן אלא דימויים בלבד שהרי מה לו לה' להריח ריחות כאלו ואחרים מה עוד שריח השריפה אינו ריח ניחוח כל כך. ובכל זאת?
מאחר ומצאתי את הפסוק הזה אשה לה' או ריח ניחוח אשה לה' בסופי פסקאות המסכמים עניין שהוא נדמה לי שזו מעין חותמת מאמרית לקטעי קדושה פולחניים אלו כדוגמת אמן סלה! או סלה. מעין חותמת מטפורית קישוטית של הקטע.
יהיו וישנם מפרשים שחושבים אחרת אך זוהי דעתי. אולי יש בכך גם סימליות מטפורית של התקרבות האלוהים אל האדם כמו היה מריח את מנחתו.
לגבי הקורבנות עצמם
:
עולה = כולה נשרפת כולה לשם שמים
שלמים = מקריב ממילא את מה שלא הייתי אוכל כמו הדם והחלב
וכל היתר נאכל על ידי האדם. כאן אני כאילו אוכל בשולחנו של הקב"ה מעין שותפות בין הקב"ה לאדם.
חטאת ואשם. אם חטאת או אשמת אז ישנם תקנות שלפיהן תוכל לכפר ולתקן את עוונותיך. אך קודם כל יש צורך בעולה ושלמים . פירושו של דבר או ברובד העמוק יותר: צריך קודם כל להתקרב לה' לפני הכפרה. אצל חטאת ואשם נמצא הכהן השותף לארוחה. כי כדי להיטהר צריך החוטא מישהו במעמד גבוה ממנו מישהו טהור ככהן. מישהו שידריך אותו שייעץ לו ולכן כאן הכהנים שותפים לאוכל.
הקורבנות עצמם באים לבטא משהו מנפש האדם שלפיה הוא רוצה להתקרב לקב"ה.
יש שונות ברורה בין הכוונה התורנית לבין כוונותיהם של עובדי האלילים . בדעתם באמת האלים זקוקים לריח של אוכל כשהם רעבים
לפי התפיסה הדתית שבתורה יש כאן משום רצונו של האלוהים לרדת על עמו ולאפשר לעם לשתף אותו בפולחן
וזה חסד גדול , לכן הריח אשה ל – ה' הוא סמל לשותפות
הפטרת ויקרא ישעיה מג (כא – כח); מד (א –כג)
פרשת ויקרא מעלה את הכוהנים כנושאי דגל ה' גם בשרתם בקודש וגם בהיותם המקשרים בין צו שמים להוראתו לעם.
בהפטרתו ישנה מעין הקבלה של שליחות בין הכוהנים לעם מחד לבין העם בהיותו מאור לגויים. "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (פסוק א)
בפרק ניתן לראות בשלושה מעגלים: מעגל הקיפי ראשון אלוהים כאל האוניברסאלי של כל העולם מעגל שני אומות העולם למרות שיש מעליהם אל אוניברסאלי הם בוחרים לעצמם אלוהים משלהם (וכאן הלעג להם שהם בונים את אלוהיהם מחומרים. דהינו אלוהים מעשי ידי אדם
המעגל השלישי הוא עם הבחירה – עם ישראל המאמין באל אחד שבחר בו.
עם ישראל מעצם היותו כעם הבחירה יש לו יעוד להיות מאור לגויים. "תהילתי יספרו" הוא אשר יפיץ את דבר ה'' בקרב העמים.
מסתמא שלא תמיד טוב להיות הנבחר כי לא רק שאתה סובל אלא גם מוטלת עליך שליחות ואחריות כבדה ולא עוד אלא שבני אומות העולם מתקנאים בך ומוצא אתה עצמך נרדף משך כל שנות קיומך. עם ישראל מאז היותו לעם ועד היום סובל והתמורה לסבל היא היותו עם הבחירה או ההפך בשל היותו עם בחירה הוא סובל.
האם זו תורה וזו שכרה? או שמא העקרון המונח לפנינו הוא שבכל דבר טוב מונח גם דבר רע. או שאין טוב הולך בלא רע.
שאלה זו הייתי רוצה להציג בפני הקוראים: האם תמיד הטוב הולך בצד הרע האם אין רע בלא טוב או שמא אפשר להפרידם זה מזה.?
היבט מדרשי
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו
ראו כיצד הדרשנים כל אחד לשיטתו ולרעיונותיו רואה פסוק זה:
ויקרא? שהיה מתירא לבוא אל אהל מועד שנאמר "ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד (שמות מ' ל"ה) אמר הקב"ה: אינו דין שמשה שעשה את המשכן יהא עומד מבחוץ ואני מבפנים, אלא הריני קורא לו שיכנס, לפיכך כתיב: "ויקרא אל משה. מדרש תנחומא.
כאן המדרש מראה ומלמד מדה של דרך ארץ על פי דברה תורה בלשון בני אדם. ה' נותן את הכבוד למשה שליחו.
דבר אחר:
זה שאמר הכתוב: "גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמך כבוד (משלי כ"ט כ"ג) כל מי שרודף אחר שררה שררה בורחת ממנו. וכל מי שבורח משררה שררה רודפת אחריו
אבימלך בן ירבעל רדף אחר השררה והשררה ברחה ממנו. שנאמר וילך אבימלך בן – ירובעל שכמה אל אחי אמו וגו' (שופטים ט א') והרגם כלם על אבן אחת ומלך על בעלי שכם. ולבסוף "וישלח אלהים רוח רעה בין בעלי שכם ובין אבימלך" והרגה אותו אשה.
משה ברח מן השררה בשעה שאמר לו הקב"ה "ועתה לכה ואשלחך אל פרעה (שמות ג י') "ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח" אמר רבי לוי: שבעה ימים היה הקב"ה מפתה למשה בסנה לשלחו. והוא משיבו "שלח נא ביד תשלח" .....אמר לו הקב"ה חייך שסופך לילך. כיון שהלך ואמר "כה אמר ה' אלהי העברים שלח את עמי ויעבדוני" אמר אותו רשע "מי ה' התחיל משה אומר אני כבר עשיתי שליחותי. הלך וישב לו. אמר לו הקב"ה ישבת לך? "בוא דבר אל פרעה מלך מצרים."
ללמדך שהיה בורח מן השררה. לבסוף (היתה השררה רודפת אחריו) הוציאם ממצרים וקרע להם את הים והביאם אל המדבר, והוריד להם את המן, וןהעלה להם את הבאר, והגיז להם את השלו, ועשה את המשכן, ואמר (משה) מכאן ואילך מה יש לי לעשות? עמד וישב לו. אמר לו הקב"ה חיך! יש לי מלאכה גדולה מכל מה שעשית. יש לך ללמד לישראל טמאה וטהרה ....שנאמר ויקרא אל משה.
(מדרש תנחומא)
מדרש זה בא ללמד את מידת הענוה על פי האימרה האומרת מי שרודף אחרי הכבוד הכבוד בורח ממנו.. שוב עצת חכמה לחיים ודרך ארץ.
מידת "קל וחומר"
כמו שנאמר במדרש לקח טוב: "מכאן למדנו דרך ארץ לא יכנס אדם לבית חברו, אלא אם כן יאמר לו הכנס קל וחמר ממשה.
דרישת האותיות:
ויקרא... לאמר הרי תשע תבות כנגד תשעה קרבנות שנאמר: "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם. (ומהו "קרבניהם"? אלא) זה הבכור והמעשר והפסח, הרי תשעה.
