על החיים שוב נוגעים בו עם זאב ליכטנזון/ בלפור מור

זאב ליכטנזון היה מראשוני הכותבים בכתב העת  המיתולוגי לספרות, "פרוזה" ומחברם של שלושה ספרי ילדים שהיו רבי מכר. לאחרונה הוא הוציא לאור קובץ סיפורים  חדש ומרתק –"כי החיים שוב נוגעים בו"( הוצאת ארגמן מיטב).  סיפורים שיש בהם נגיעות מורכבות  רב קוליות , מרתקות על צדדים רבים בחיים .

 

סיימתי לקרוא את חמישה עשר הסיפורים שלך בספרך החדש "כי החיים שוב נוגעים בו" וכמו  שהקורונה גורמת לי לחשוב, ולנסות לחשב מסלול מחדש כך גם סיפוריך מכים חזק בבטני, תוקעים לי משהו בגרון, ומאלצים אתי להתבונן אחרת על עצמי ובסובבים אותי. ספר לי כמה מילים על עצמך.

כל רקע אישי אינו רלוונטי, מי שאינו יכול להתאפק, שיגוגל.  בספרות אין נכון או לא נכון. כל קורא ילך לאן שיחפוץ. ירצה ללמוד מהכתוב על הכותב שיבושם לו....אך אין ללמוד מהכותב על הכתוב.

 

שמעתי  בעצתך ולטובת הקוראים גיגלתי. מצאתי כי כתבת ספרים נוספים כמו: אוהבת לא אוהבת-כתר-לי, להתחתן עם אימא, תראו איזה יופי- מא' ועד ת' .ראיתי גם אוסף של מאמרים בתחומי שיווק, אסטרטגיה, כלכלה התנהגותית. תחומים מולטי דיסציפלינאריים. אתה איש רב אשכולות עם ראייה מערכתית רחבה. למה קראת לאוסף הסיפורים שלך שקיבצת בספרך בשם: " כי החיים שוב נוגעים בו"? בדגש על המילה שוב.

שוב ...יען כי הגיבור, שוורץ, כבר היה בתהליך של כמישה מלאה ונסיגה נרפית מהחיים. ובחיים, כמו בחיים, דווקא המגע החוזר עם המוות, מחזיר לו את תחושת הממשות והחיים.. 

איך היית רוצה שיתייחסו לסיפורים: כל סיפור עומד בפני עצמו, או שזהו ספר פילוסופיה עם תובנות עמוקות וברורות שהדמויות והסיפורים שבחרת הם רק הפלטפורמה?

כל סיפור עומד בפני עצמו, ונולד בפני עצמו.. והמבקשים להשחילם על שיפוד אחד...מובן בהחלט. הדמויות אינן פלטפורמה לדבר, מלבד עצמן בתוך הקיום האנושי. כאדם חושב, וכאני הכותב, בהחלט, משתף במחשבות את הדמויות. כך הן בעיני, לא דמויות קרטון וסמלים, אלה יחידים אנושיים, אשר כל אחד יכול למצוא בהן משהו משל עצמו [ אם יהיה לו האומץ לחפש..] 

 

 

מה גרם לך לבחור בדמויות האלה כמו גם  באופן שאתה מספר את הסיפור?

דווקא החיפוש של הדמויות אינו מכוון, אלא מגיב לסיטואציות המפתיעות והמגוונות של החיים. כשזה קורה, אינך יכול אלא להגיב, וניסוח המחשבה העצמית הוא חלק מהתגובה האישית, וכמובן ניסיון, מקום לשבץ אותך ואת האירוע בתוך משהו. בקונטקסט, לא חיים בלימבו.. אין שום אשליה כזו לאיש מהמסופרים. אופן כתיבת הסיפור, אופייני לי ואיננו נשען על אף סוגה. סקרן, ספקן, קצרן מאוד. מה שאינך יכול לומר במילה, גם עמוד לא יספיק לך. אנליטי, מקורי, ציני [וגם מחויך].לא מאמין באמיתות גדולות ומוחלטות ולא בנביאים, בשליחים ובמשתלחים שבהם. רוח האדם נולדה חופשית , אך היא נכבלת כל הזמן בנסיבות השונות והמשונות של חיי כל פרט ופרט. 

 הדמויות בסיפוריך מחפשות את משמעות החיים בדרך מאוד ייחודית, הן גם תוהות אם המשמעות קיימת. האם  הן מנהלות חשבון נפש עם עצמן ובדרך מסוימת עם אלוהים?

 

משמעות וחשבון נפש אינן סיבה , אלא תוצאה. לא מה שאתה חושב, עושה אותך, אלא מה שאתה עושה. [ אפשר לחפש אח"כ למה וכמה...]  הוויכוח עם אלוהים, גם הוא ויכוח עם העצמי. חיים של סימן שאלה, ולא של סימן קריאה.  שים לב לדרך הנפתלת של סימן השאלה בדרכו אל הנקודה, לעומת הקו, הקצר והמוחלט, בדרך לנקודה של סימן הקריאה. ואלה סימנים אוניברסליים.

 

מרגע שכתבת את הספר כל אחד מאתנו יכול לבחור את אופן קריאתו ואת המשמעות שהוא נותן לו. אבל בכל זאת  איך היית רוצה שיתייחסו לסיפורים?

 

ואכן כל קורא יקרא ויפרש על פי דרכו. לא אחלק וויז לקריאה נכונה על פי דרך כלשהי. בהחלט סקרן לאן כל סיפור מעיף כל קורא בנפרד. בוודאי ימצאו מכנים משותפים, כי המסופרים הם בני אדם, כמוני, כמוך, כמו כל אחד. הסיטואציה חולבת מכל אחד התנהגויות, מחשבות ומעשים שונים.

 

האם כדי שהחיים שוב יגעו בנו אנו חייבים את האזעקה של יום הכיפורים? להיות קורבן של הנסיבות במקריות  ואו מבחירה, או ששום דבר אינו מקרי ואינו נתון לבחירה  כמו בסיפורים: כי החיים שוב נוגעים בו,  יד לבנים וג'ילה?

 

הסיפורים הם על החיים ולא על המוות. גם באזורים הסוריאליסטיים אין קריצה מיסטית. הכל כאן ועכשיו. מילים יכולות רק לרדוף אחרי כושר ההמצאה של המציאות , לעולם לא ישיגו אותה. המציאות תמיד בוטה יותר מכל מילה... 

 

האם משורה ישחרר רק המוות או גם מצבים שבהם אנחנו מרשים לעצמנו לבעוט במוסכמות ולהשלים בדיעבד עם ההחלטות והמעשים(חלק יטענו לא מוסריים)  שלנו? ( כמו ב- רק בגלל שאני מת, שולחן הפוך, קרקס של אישה אחת)

 

לא מוסרי בעיני רק מה שבין אדם לחברו, הנופל בתחום הרוע. מתעסקים יותר מידי במה שקורא בתחתונים של בן אנוש, .מאז שהוא הוכרז כחוטא, כאמצעי הכי פשוט למשול ולרדות בו. והאסור מסקרן, מפחיד ומושך, הרבה יותר מהמותר . ואני גם שיוויוניסט גברי, מאמין שזה הכיוון שהחברה התחילה לפסוע בו והשינויים עבור רבים, בולטים ומגוונים.  רבות הן גיבורות הסיפורים. מזמין אותך למצוא תשובה: מה תפקיד הרוע באבולוציה האנושית. [לא תשובות מהפסיכולוגיה, תיאולוגיה, סוציולוגיה וכו, הסיבה הביולוגית כחלק מההתפתחות מאז הקוף, אבי אבות אבותינו...  

 

איזה ספר אתה קורא בבידוד  בקורונה?

 

קורא עכשיו " שלושה דברים שצריך לדעת על אלזי. ג'ואנה קאנון. מצוינת. האלמנה השחורה. דניאל סילבה. סופר מתח מצוין. סודותיו של מורה נבוכים. מיכה גולדמן. חכם ונהיר, מאין כמוהו.

 

תרשה לי לשאול אותך שתי שאלות טריוויאליות: איזה ספר תיקח אתך לאי בודד?

ומיהם הסופרים, ואו הספרים מהם אתה שואב השראה?

 

בעיני  השאלות הן אכן טריוויאליות, כי חשוב הכתוב מהכותב, המסופר מהסופר.

לאי בודד: תנ"ך ועוד שני ספרי עיון שירתקו אותי בה בעת.

אין לי סופר מרכזי, כאמור הכל פתוח. כן קראתי אלפים רבים של ספרים, והקריאה שלי מתחילה מרמת המילה, מבנה המשפט ומקוריות התיאור ומשם למרקם הדמויות והעלילה.ספר אחד, באופן מוזר, דווקא התנ"ך, כיצירה ספרותית אדירה, גדולה מכולם, והיא כל  כולה סיפורים קצרים, התמצית שבתמצית, הדיוק והעזה, קבצן כמלך, אלוהים כאדם. אין מעשה אנוש שזר למספרים, אין הנחות והטבות. והכל בדרמות ובעלילות מגוונות ביותר, שחובקות ומתייחסות לכל בכל מכל כל. פרוזה, שירה, מחזאות, דוקו, כל דרכי הביטוי והמבע.  וכל הטוב הזה, בעברית עילאית..

הפוך והפוך בה דכולי בה...לא הכוונה התיאולוגית כמובן, אלא הסיפרות הענקית שבה.

 

תודה לך על הריאיון, תודה על הספר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

       

 

 

 

 

logo בניית אתרים