מאמר:
על פרשת יקהל פקודי/ חגי קמרט
השאלה העולה על הפרק היא מה פשר החזרות הרבות על מלאכת המשכן. פרטים שהופיעו כבר בפרשיות תרומה ותצוה . נכון שלפעמים מביא המקרא את הדברים בכללותם אך לפעמים הוא נכנס לפרטי פרטים והשאלה שהעסיקה את הפרשנים למה? מה פשר החזרה הזאת.
בוא נאמר שאין כאן סממן ספרותי או תבנית מסוימת כמו שפגשנו בסיפורי החלומות של פרעה למשל.
זו חזרה הנראית כחזרה לשמה. ואם המקרא חוזר על הדברים האלו שוב ושוב מסתמא שיש דברים בגו.
לעניין זה מביאה בפנינו נחמה ליבוביץ את דברי הפרשנים
וכך אומר אברבנאל:
"הנה תמצא שזכרה התורה חמש פעמים פעם בכלל ופעם בפרט מלאכת המשכן וכליו .......מספיק שיאמר הכתוב ויעשו... כאשר צוה ה' את משה כן עשו. ומה צורך לפרט הדברים פעם אחר פעם?
לפרשת פקודי אומר הוא כך:
"ומה צורך בכל שאר הפרשיות מהדברים שנעשו, שכבר נזכרו בסדר של מעלה זה כמה פעמים?"
הרמב"ן מבחין בין חזרה ככלל ובין חזרה מפורטת
הפרוט לדעתו כדי להראות לעם "שצריכים להביא נדבה רבה כי המלאכה גדולה"
ו"וטעם המשכן הארון השולחן וכל אלו הנזכרים בה"א הידיעה "כדי להסביר לחכמים העושים במלאכה בפרטן ובשיעורן"
טעם החזרות הרבות לדעת הרמב"ן הוא כדלקמן:
"כל זה דרך חיבה ודרך מעלה לומר כי חפץ ה' במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה.
בעל אורח חיים מוצא טעם בחזרה על מעשה המשכן "כי חביב עליו" ומשווה זאת לכפל בפרשת אליעזר עבר אברהם "מתוך שחביבה עליו נכתבה שתי פעמים"
הרלב"ג מסתכל על הסוגיה ממבט של כלל חזרות במקרא ולפי בחינה זו לא מוצא בחזרה סיבה מסוימת או טעם מסוים. עם כל זאת הוא מביע השערה שאולי זו היתה דרכם של האנשים באותה תקופה לספר את דבריהם בדרך החזרה.
הסבר אחר שלו הוא שהתורה קיצרה או האריכה מטעמים חינוכיים דידקטיים: קיצרה או האריכה כדי שאנו נתהה על העניין ונשאל למה כאן קיצרה ולמה כאן האריכה.
פרשנותו של הרב שרקי מעניינת במיוחד הוא אומר כך: ישנה תרומה בפרשת תצווה היינו ציווי המשכן. בפיקודי ביצוע המשכן, ובאמצע החטא ( חטא העגל כמובן). ולפי דעתו של הרב שרקי כנראה שחטא העגל שינה את הסטנדרטים שנאמרו לפני כן.
פרשת תרומה משקפת את הלך הרוח של משה ( הסתכלות שכלתנית) פרשת תצווה משקפת את השתקפות הנפש של אהרון ( המשקף את הדמיון) הפער בין שני האישים גדול. משה נמצא בפסגה ואלו אהרון בתחתית ולכן יש צורך לעשות סינטזה בין השניים .כי המציאות מראה ששני הגורמים השכל והדמיון מבחינה אנושית הולכים יחד, ולא בנפרד. ולכן ישנה החזרה . היינו משכן משה ואהרון יחדיו! השכל והדמיון חוברים למעין ישות אחת. ולכן המשכן הוא משולב. כתוב אומנם : "ויקהל משה" אך הוא משתמש בסגנון של אהרון אתה תצווה. זה מה שציווה ה' לעשות. ופרשת פקודי שהיא פרשה ברוח אהרון אך מדוברת בפי משה. כלומר משכן שמשולבת בו עוצמתו השכלית של משה וכח הדמיון של אהרון. ומכאן השלכה על הפרט. אין אדם בנמצא שכולו שכל ואחד שכולו דמיון. אנו עדים שבבני האדם שני הכוחות משולבים יחד.
לי נראה שהחזרה בפרטים הטכניים האלו היא לשם הדגשה וגם לשם ושיננתם לבניך כלומר אם נשמטו אי אלו משפטים מזיכרונך בקריאה ראשונה הרי שיחזרו אליך בקריאה שנייה.
עם זאת עדיין נשאלת השאלה ובכל זאת בשביל מה? ואני חושב שהתשובה היא בשל חשיבותם של הדברים כאבן פינה ראשונית לתחילתו של פולחן עבודת ה' ,ודווקא בשל כך מדריך המקרא את עובדי ה' בפרטים הטכניים ברחל בתך הקטנה. זוהי דעתי האישית.
הפטרת ויקהל מלכים א ז (מ-נ)
ההפטרה מתארת את גמר בניית מקדש שלמה. בסיום העבודה מזכיר המקרא את שני העמודים יכין ובועז. ואכן אלו היו עמודים מרשימים מאוד. גם בגודל וגם בצורה. גובהם כשנים עשר מטרים וקוטרם כל עמוד כשני מטר בראשם כותרות מקושטות בשבכות רימונים
העמודים בלטו לעין בשארי המקדש. ייחודם גם בשם שניתן להם יכין ובועז.
הרד"ק מסביר את שמות העמודים: יכין מלשון הכנה שיכון הבית לעולם ובועז לשון עוז והיא מילה מורכבת בו – עז ש ה' עוז לעמו יתן.
לפי פירוש זה מביעים השמות ברכה למקדש עצמו
למלבי"ם פירוש אחר בשמות שני עמודים כנגד שתי הנהגות: ההנהגה הקבועה מששת ימי בראשית היא הקב"ה מיוחסת תמיד ליד שמאל ומיוצגת בשם בועז. כי עוז ה' קבוע בו וההנהגה הניסית שיעשה ה' לפי הצורך קרא יכין. לפי שזאת תמיד יכין לפי הרצון המתחדש לפי מעשה התחתונים (הנהגה ניסית תלויה בהכנה של האנשים והיותם ראויים לנס.)
ואני שואל: למרות הפירושים ועל אף הכל האם לא נראה בעיניכם מוזר כאשר שני דוממים כאלו כולה עמודים נקראים בשמות בני אדם? האם אין בכך טעם לפגם?
אגב לא כתוב מי אחראי לשמות האלו כתוב: "ויקרא את שמו" אך לא כתוב מי קרא!
המדרשיה
שני כתובים המכחישים זה את זה:
הנה :
ששת ימים תעשה מלאכה (לה ב) (יש להקשות מסתירת הכתובים) כתוב אחד אומר: "ששת ימים תעשה מלאכה" (משמע שהמלאכה תהיה נעשית מאליה) וכתוב אחד אומר "ששת ימים תעבד (שמות כ' ט') (ומשמע שהאדם בעצמו יעשה מלאכתו? אלא) בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים (וזה הכתוב: "ששת ימים תעשה מלאכה") וכשאינן עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן (ככתוב "ששת ימים תעבוד")
מצאנו הפתרון המדרשי קל נח ומתקבל יפה על כל אוזן.
לה פסוק ל "ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה לא וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה
אומר המדרש לעניין החכמה כך:
דבר אחר: (לאחר) שכבר היתה בו חכמה (מלא אותו הקב"ה בחכמה נוס]פת) ללמדך, שאין הקב"ה ממלא חכמה אלא למי שיש בו כבר וכו' והקדוש ברוך הוא כשרואה באדם שיש בו רוח חכמה ממלאו (בחכמה נוספת) הוי "וימלא אותו רוח (בחכמה") משכבר היה בו (מדרש תנחומא ס' ב')
קרצוץ : פרשת ויקהל בראי ימינו
פרשת ויקהל פותחת במשפט:
"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה, לַעֲשֹׂת אֹתָם".
ואני שואל עצמי איך הקהיל את העם – הערב רב הזה , והרי היו הם לא אלפים ולא עשרות אלפים ,אלא חתיכת כמות של עם!
והרי כדי להקהיל את כולם היה צריך רצים מהימנים עושי רצונו, לשלם שכרם לשולחם לאלפי ישראל, כמה לקח לאחשוורוש אשר שלח רצים בכל ממלכתו כדי למצוא לו אישה אחת יפיפייה לתרופה,
" וְיַפְקֵד הַמֶּלֶךְ פְּקִידִים, בְּכָל-מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ, וְיִקְבְּצוּ אֶת-כָּל-נַעֲרָה-בְתוּלָה טוֹבַת מַרְאֶה אֶל-שׁוּשַׁן הַבִּירָה אֶל-בֵּית הַנָּשִׁים"
וזה משה מנסה להקהיל עם שלם!
ואני מוסיף ושואל כמה היה צריך להמתין? שבוע, חודש ,עד שיגיעו אחרוני העצלנים על חמורים וגמלים ,ואלו שאין להם בהמות משא לרכוב עליהם, יבואו דורכים ומקטרים על יבלותיהם לשמוע את דבר גדול הנביאים.
שהרי ברור לנו שכל העם לא ישב לו מתחת להר סיני בהמוניו וחכה עד שהנביא ירד. הם בוודאי התנפלו על השטח ,בבחינת כל הקודם זוכה, וכל בית אב מצא לעצמו איזה עץ רענן לשבת תחתיו, נביעת מדבר לשתות ממנה וכד'
את סוד הקהלת העם באחת, לא מגלה בפנינו התורה. משה יורד מההר והנה כל עם ישראל מונח כמו על כף היד לפניו. איך זה?
או!
התשובה מרומזת בכתוב : כתוב כך פרק לד פסוק לה " וְרָאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-פְּנֵי מֹשֶׁה, כִּי קָרַן, עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה; וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת-הַמַּסְוֶה עַל-פָּנָיו, עַד-בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ. "
ובכן כמו שניחשתם יפה, מלת המפתח היא קרן קרן מלשון קרן. מלשון קרנן, מלשון מקרן. הקיצר , היתה לו מעין קרן סודית שבלטה על מצחו וממנה היה שולח אורות קסם שהיו ממגנטים את העם אל מקום אחד. הפעולה היתה לפי הנראה כך: ירית קרן ,בכח המחשבה, אשר היתה מתפזרת על רדיוס נרחב ביותר פוגעת במצחי האחרים מקפיאה אותם לרגע, וכאשר היו מתאוששים היו עושים יד אחת ונוהרים אל מקום אחד . לכן כאשר נאמר בפתח פרקנו " ויקהל משה" הכוונה היא שליחת הקרן ומגנוט העם אל המקום אשר בחר בו משה לדבר עמם.
אלו היה חי משה בדורנו איך היה מקהיל את העם?
א. או על ידי השמעת סיסמאות מוסכמות ברדיו ובטלביזיה.,
ב. או על ידי שליחת אס אם אס, לכל אחד.
ג. מיילים באינטרנט.
ד. סיור כתובות
ואני רוצה לומר לכם שכל האמצעים הטכנולוגיים של היום הם כעין וכאפס מול סוד ההקרנה של משה. ההקרנה הממגנטת! שכשם שממשה עד משה לא קם כמשה, כך מקרן משה ועד קרן הצבי וקרן ההשתלמות וקרן פיצויים וכל הקרנות למיניהן לא תהיה עוד קרן כשל משה.
פרשת פקודי
המשך רעיוני לפרשת ויקהל בכל שקשור לבניית המשכן הכלים החושן וכל שסובב בו.
פרשת פקודי היא גם זו המסיימת את ספר שמות.
השאלה שנראית לי כמתבקשת מאליה. לגבי כל מעשה המשכן והכרוך בו היא איך זה שהאמונה המונותיאיסטית המתקדמת יחסית לעולם האלילי הקדמון נשענת אף היא על סמלים וחפצים המשלימים לכאורה למקשה אמונית אחת את התפיסה הרוחנית של מעלה עם התפיסה החמרית הגשמית של מטה.
אולי בעצם הצגת השאלה הזאת גם נמצאת התשובה שמלות הכותרת שלה הן רוח וחומר. ומכאן לשאלה אחרת המתבקשת מעצם הצגת השאלה הראשונה: מדוע ולמה מקדישה התורה כל כך הרבה פרקים למעשה המשכן חוזרת ומדגישה את הדברים ברחל בתך הקטנה כאילו הם מעמודי התווך של האמונה היהודית.
נראים לי , כאמור ,כמה סיבות לדבר כמה כיווני ראיה שהם למעשה דגש אחד המסתכם בשתי מילים: אמצעי המחשה.
עדיין העם בראשית התהוותו כעם גם האמונה הניטעת בו היא כאילו בחיתוליה.
יש לזכור את הסביבה האתנית נוכחית לאותם זמנים בהם עם ישראל חי.
הסביבה מלאה בעממי כנען פגניסטים מעיקרם עובדי אלילים.
ארץ המוצא העכשווית מצרים אף היא ארץ האמונה על האלילות הקסמים אוב וראית איתני טבע כאלים (היאור למשל)
סממני אלילות קיימים עוד אצל אבות האומה המועברים, מן הסתם, הלאה לדורות הבאים (התרפים שגנבה רחל למשל)
רמזים לאמונה האלילית ששרתה בקרב עממי כנען מוצאים גם ב בראשית שם מוזכר שהקב"ה הוא שברא גם את התנינים הגדולים וכן יש רמז בתנ"ך ביום הוא יפקוד ה' בחרבו הקשה והחדה על לויתן נחש בריח כלומר ה' מנצח גם את האלילים של עמי הקדם. (נחשים תנינים)
גם בתהילים (תהילים ליום חמישי ) מוזכר ניצחונו של ה' על הלויתן, וראה תהילים קד 26" לויתן זה יצרת לשחק בו"
מעשה העגל אף הוא מוכיח את רופפות האמונה בעם הנמשך להיות ככל העמים וקשה לו לעלות מדרגה בדרך האמונה המונותיאיסטית.
נראה שמשה הבין שכדי להחדיר את האמונה בעם אין בידו ברירה אחרת אלא להשתמש באמצעי המחשה או יצירה של מערכת שלמה של אמצעים חומריים אשר בעזרתם ניתן יהיה להשריש את האמונה הרוחנית באל אחד.
אפשר היה לחשוב שדי היה, באותות מצרים, בהפיכת התנין למקל, עשר המכות (למען יראו וייראו או ההבדלה במכות בין מחנה ישראל למחנה מצרים) קריעת ים סוף מעמד הר סיני כדי לשכנע את העם. אך לא היא!
הסיבה לכך היא פשוטה: הזיכרון של העם קצר מדי היום כאשר הוא נוכח בנס כל שהוא רבה ההתרגשות והוא מיד נופל על פניו ומאמין. אך מחר כאשר נמחק זכר הנס העם חוזר לסורו.
משה הבין שיש צורך באמצעי המחשה תמידי קבוע כדי להזכיר לעם את יעודו ואת אמונו
המשכן וסביבתו כרובים חושן מנורה הארון כלי הקודש כל אלו הם אלמנטים חומריים המשמשים מעין תחנות מעבר בתהליך העבודה. כך נוצר פולחן דתי אמוני לקידום מטרה אחת והיא עבודת האלוהים. ומתוך עבודה חומרית שכזאת משתרשת בלא משים העבודה הרוחנית.
הסיבה שהוקדשו לפרשה הזאת פרקים מספר, וסיבת החזרות בין בצורה של כלל ופרט ובין בהזכרות לשמן היא נתינת דגש חזק חשיבות לנושא הפולחן, האדרתו והעלתו מעבר לכל אירוע או דבר אחר.
המדרשיה
בסוף הפרשה נאמר מ לח' "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם :
שואל הדרשן מה הכוונה לעיני כל בית ישראל?
הנה:
לעיני כל בית ישראל: (ושמא היה לבך לומר) כשם שמאיר לישראל כך מאיר לאמות העולם? תלמוד לומר "לעיני כל בית ישראל" – על ישראל הוא מאיר, ואינו מאיר לאמות העולם (ספרי במדבר פ"ג
ואני שואל ומשיב:
הפסוק המקראי מובן ומדבר בעד עצמו. נשאלת השאלה מה מצא הדרשן לדרוש פה? אלא שבכוונה הכניס את אומות העולם כדי להאדיר את ישראל!
בכל מסעיהם: אומר המדרש "אפילו נכנס חדר לפנים מן החדר – עמוד האש מאיר לפניו (כלומר גם בחדרים הפנימיים) (ספרי במדבר פ"ג)
