הסרט הקללה של ויקטור / מארי רוזנבלום
בימוי:מירב הדס חדד 53 דקות
בבית העלמין הקטן בשלומי ניצבים זה לצד זה שני קברים ועליהם שם זהה: ויקטור בגיל 45, שניהם נקראו על שם סבא שלהם, שניהם נפטרו מאותה סיבה: שימוש בסמים קשים. כל ילדיו של ויקטור חדד נפטרו בטרם עת כולל הנכדים.
בצירוף מקרים מצמרר, ויקטור נוסף, שלישי במספר, נפטר רגע אחריהם מסרטן. הוא קבור בבית עלמין באזור השפלה.
השמועה ארוכת השנים הפכה לעובדה מוגמרת: יש קללה במשפחה!
מירב חדד, אחותו של ויקטור הראשון, ואחת הנכדות של הסב המסתורי, היא הבת השביעית במשפחה שגם היא איבדה את הוויקטור חי שלה ש"מת ממחלה" (שם קוד מקובל למנת יתר).היא עצמה אחת הנכדות של הסב המסתורי.
אמא שלה סיפרה לה שסבא ויקטור היה מקולל. עוד הוסיפה אמה ש"קללה זה כמו פטריה, אם לא מטפלים בה היא מתפשטת".
האגדה מספרת על סבה שרצח אדם בתוניסיה וכך יצר את הקללה שמאיימת על ראשם של כל ה"ויקטורים" במשפחה.
מטרת הסרט הייתה להגשים את משאלתה האחרונה של אמה של חדד, אלגרייה, לפני מותה , אשר ביקשה ממנה לעצור את הקללה.
מירב חדד הייתה בלשית ביחידה הארצית לחקירות הונאה של משטרת ישראל. כיום עורכת משנה בתוכנית של "יצאת צדיק", תסריטאית ובימאית של הסרט הבכורה המיוחד הזה.
חדד החליטה לטפל בקללה ובשורשיה. הסרט ארך שלוש שנים.
היא לוקחת על כתפיה משימה: לפענח את תעלומת הקללה ולהסיר אותה, אבל עושה הרבה יותר מזה. היא עוקבת אחר בני משפחה נשכחים, מאתרת בן דוד שמעולם לא פגשה — דמות צבעונית ומקסימה.
אותו ויקטור חי בן 52, שרד, אבל כמעט מת, בגלל אותה "מחלה" מתגורר במושב משמר הירדן בגליל העליון .
"תמיד טענתי שיש קללה במשפחה", מספר חי ויקטור. "כל בית קיבל מכה או אסון. בן דוד שלי נהרג במלחמת יום כיפור. אחותי ריקי נהרגה בתאונת דרכים כשהייתה חיילת, ביוני 1990, ובן דוד נוסף נרצח על ידי מחבלים". דודו, אחיה של מירב, משלים אותו ומספר על דודה שנעלמה ולא יודעים מה קרה לה, ועל קרוב משפחה נוסף שטבע למוות במהלך שחייה באילת......
כיום הוא עובד כטבח במסעדה, ונקי מהסם כבר 17 שנה. "אלוהים הרים אותי בפינצטה, אבל אני מפחד. הקללה הזאת רובצת עלי. אין יום שאני לא חושב על הסמים. כל יום אני קם, מתפלל ואומר תודה לאלוהים, מבקש שיכוון אותי ליום טוב - רק להיום. יום נקי זה ניצחון בשבילי. צריך להבין - מי שמשתמש בסמים מתאבד כל יום מחדש." אותו צריך להציל מהקללה!
חדד מחפשת גאולה בתוניסיה ומתעדת את מאמציה, מתחקה אחר הסיפור ההיסטורי של משפחתה ובראש ובראשונה של סבה- ויקטור יחיאל, שנפטר לפני שנים.
זה לא סרט עצוב. יש בו סצנות מצחיקות וטיפול רגיש, לעיתים בהומור.
יש בו זיכרונות מהחברה של שנות ה-80 וה-90 של עיירות הפיתוח, כמו אלימות קשה, הזנחה, סמים.
הסרט הוא מסע משפחתי, צלילה לתוך השדים המשפחתיים וכל זה רגע לפני פטירת האם.
אהבתי כל רגע בסרט בשל ההומור השנון מול הנסיבות העצובות, פשטותו , אורכו 53דקות), הדמויות שפגשתי במהלך הסרט, הקשר העדין והרך בין חדד לאמה, המסע המאלף לתוניסיה ופגישה עם התושבים והרב.
