מאמר:
על פרשת כי תשא/ חגי קמרט
פרשת כי תשא שמות ל 11- לד 35
בפרק לא פסוק יג מתחילה אחת הפסקאות החשובות שבתורה עליה נכתבה מסכת שלמה בתלמוד ודורות על דורות דקדקו והתלבטו בסוגיות הקשורות אליה. הכוונה לפרשת השבת.
הנה
"ויאמר ה אל משה לאמר: ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם.
ראשית כפי שאנו רואים מן הפתיחה אין כאן לשון ציווי כפי שראינו בפרשה הקודמת תצווה
אלא כאמור רכות הלשון אך בכל זאת נאמרים כאן דברי אלוהים חיים כאמור: "ויאמר ה' אל משה לאמר: לשון אמירה מוזכרת פה פעמיים ויאמר ולאמור: "ויאמר" זה דברי ה'. "לאמור" אפשר לפרש בשלושה דברים
לאמור במובן הנה כלהלן:
לאמור במובן של להעביר אותם הלאה (לעם)
לאמור במובן של הדגשה חזרה על ויאמר.
נשאלת השאלה למה הכוונה משלושת האפשרויות הנ"ל
אם אנחנו ממשיכים לקרוא:
"ואתה דבר אל בני ישראל לאמר"
אנו מבינים שהכוונה היא לאפשרות השנייה של ההעברה הלאה (לעם) כלומר הכוונה ה' אומר ומשה צריך לדבר
מה ההבדל איפה בין "לאמור" לבין "לדבר."? דבר, אולי מלשון הדברה במובן של הכנעה. כמו שהיינו אומרים דברים כדרבנות כלומר ההבדל הוא שהאמירה, כנראה, באה כאן במובן כלל והדיבור כפרט .
נשאלת השאלה מדוע מופיעה במשפט זה תוספת של "לאמור"? וכי לא היה מספיק לכותב לכתוב "דבר אל בני ישראל?"
מכאן אני מתחיל לחשוב שמא ה "לאמור" הוא באמת חלק משפט בתבנית דיבור מסוימת כמו למשל הסיומת אמן. או סלה!
אלא שכאן מופיעה מלה קטנה אחת שמבלבלת את כל ההיגיון הזה והיא המלה "אך" לאמור: " אך את שבתתי תשמרו כי... (וכאן נותן את הסיבה למה.)
לכאורה תמוה ביותר מאחר שלאחר ה -"לאמור" ,היינו מצפים לאמירה מנוסחת כהלכה כמו למשל : שימרו את השבת או אל תעבדו בשבת וכד'
במקום זה מופיע מעין משפט חסר המתחיל במלה אך
כאילו ועל הקורא להשלים את החסר (הלא ידוע ) ורק לאחר מכן לקרוא אך את וגו'
מובן ש המלה הקטנה הזאת יוצרת מעין מצב של טאבו
לאמור תעשו כך וכך או לא תעשו כך וכך מה שחשוב הוא שאת השבתות תקפידו לשמור.
עניין העגל:
עניין מרכזי אחר המאלץ אותנו להרים גבה ולתמוה הוא פרשת העגל.
התזה היא שבני ישראל לא טיפשים כלל וכלל. במילים אחרות , ברור שהם לא חשבו שהנזמים שהיו לפני רגע באוזניהם הם האלוהים שהעלו אותם ממצרים ( היינו העגל ). מכאן שברור שכאשר בני ישראל מקבלים מאהרון את העגל הם מתכוונים למשהו הרבה יותר עילאי הרבה יותר טהור.
התשובה היא:
לפני שהקב"ה אמר להם אני ה' אלוהיך שדיברתי אליכם מן השמים אל תעשו לכם פסל מכסף או מזהב, היה לגיטימי מבחינתם לעשות לעצמם פסל שדרכו יתפללו אל הקב"ה. אך מנקודת חיתוך זו שאמר להם אל תעשו . היו צריכים להימנע מעשיית העגל. היינו מעשיית האמצעי העקיף לעבודת אלוהים
מעבר לזה, בני ישראל חושבים שמשה מת. ( "זה האיש משה שהעלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו") ואם משה מת, הרי שעם מותו פסק העניין של ההתגלות. כלומר מכאן ואילך , לפי תפיסתם , אפשר לחזור למצב הקודם, שהיה לגיטימי להתקשר לאלוהות בעזרת הפסלים מעשה ידי אדם.
כללי לפרשה לפי ששמעתי מרבותיי ולפי שסברתי אף אני
חטא האדם הראשון שהוא חשב לדעת מה טוב ומה רע הוא מחליט מה טוב ורע, הומניזם הוא הבוחר. ולא קיבל את דרך האל. כך הוא גם חטא העגל. לא האדם בצלם אלוהים אלא אלוהים בצלם האדם. האדם מחליט שהוא יעבוד את ה' דרך העגל ולא לפי הדרכים שה' ציווה אותו לעובדו. וזה הרי דבר שלא ייתכן.
ואכן בספר הכוזרי כבר בפתיחה הוא מדבר על כך שהחטא אינו עבודה זרה, אלא שאנחנו מחליטים איך לעבוד את ה'. זה החטא! צריך לעבוד את ה' בנתיבים שה' החליט עליהם שהוא רוצה. וה' לא רוצה שנעבוד אותו דרך עגל. לא אתה תחליט מה הטוב והרע.
השאלה החשובה יותר בהנחה שהתורה היא דרך חיים ובאה ללמד דבר מה מתבקשת השאלה הלגיטימית מה היא המטרה של חטא העגל
מה מלמד אותנו המרחק הזה בין הפער של קבלת תורה אלוהית משמים למשבר החמור ביותר של חטא העגל. משבר המראה שהעם לא מוכן נפשית לקבל את התורה. מה מלמד אותנו הפער הזה?
דתות שונות הן לגיטימיות מבחינה זו שהן תכתובת חוקים מבחינת השקפת עולמם של בני אותם דתות. כל מיני חוקים שהמציאו אותם בני אדם בני דת מסוימת ודרכם הם עובדים את אלוהיהם ,והדת שלהם מתאימה להם כי היא תואמת את צפיותיהם ודרכיהם מקומם זמנם דמיונם ורצונם. כי דתם מבוססת על צרכיה.
אם נחזור אחורה בזמן אל ימי הפגניות והאלילות, הרי נמצא שהאליל שהאדם יצר, לצורכו הרוחני עומד על אותו מישור עליו עומד יוצרו . הוא נגיש, הוא ויזואלי, הוא מוחשי יותר מכל אל שהוא פרי דמיון או בגדר טמיר ונעלם.
מקרה העגל מוכיח שמקור נתינת התורה הם לא בני אדם לא הזמן והמקום המשתנים, לא צרכיהם ובקשותיהם מאווייהם של בני האדם, להפך, ככול שהמשבר והפער בין בני האדם לבין נותן התורה יהיה חריג יותר וגדול יותר, כך מתייחדת התורה הזו מעבר לכל תורה אחרת שניתנה בהתאם לצרכיהם של בני האדם. והיא מאל זמן ואל מקום וכל השינויים שמתבקשים מכך. היא אכן שמימית.
כלומר התורה הזאת לא יצאה כדרך צרכיהם ורצונותיהם של שאר הדתות. מאחר והמקור אלוהי, הפער גדול יותר. דווקא משום שתורת ישראל לא יצאה מתוך העם, אלא באה אליו ממקור אלוהי היא זו המציבה מחיצה בינה ובין כל הדתות האחרות שבעולם.
וכן שמעתי מרבותיי:
הייתה להם אינטואיציה גדולה של מה שהרב קוק מכנה "הקדושה שבטבע" . כלומר, כאשר הם רואים שההתגלות פסקה ונעלמה מהם בחושבם שמשה מנהיגם האלוהי מת, כך חשבו) אז הם חוזרים לעבוד את האלוהות דרך הפולחן שבטבע, ולכן הם בחרו בשור אוכל עשב. כי כאשר השור אוכל הוא מוריד את הראש הוא משועבד לטבע , בעוד שהאדם מרים את המאכל אליו. וזה בדיוק ההבדל בין קדושה שמעל הטבע שהיא נדרשת בתורה, לעומת קדושה שבטבע שהיא מובילה אל האלילות. הרכנת הראש אלילות הרמת הראש עבודה מונותאיסטית לאל אחד היושב בשמים.
הרב קוק הבחין שבזמן הגאולה , הקודש שמעל הטבע יכול להתחבר לקודש שבטבע.
השור הוא זה שמתחיל את עבודת האדמה . השור מסמל כוח . אי אפשר לחרוש ולעבד אדמה ,בלא שור. כלומר ההרגשה שמקור החיות זו האדמה,. ולכן יש נטיה לגלות את הממד האלוהי בעבודה שבטבע".
הבה נחדד מעט את הדברים:
בפרשת יתרו ( מיד אחרי עניין מתן תורה) אומר להם ה' אתם ראיתם כי דברתי אתכם מן השמים, אל תעשו לכם אלוהי כסף אלוהי זהב. משמעות הדבר שבשל העובדה שדיברתי אתכם מן השמים לא לעשות כך וכך אתם ( כעם קשה עורף וכטבעו של אדם) יכולים דווקא לעשות אחרת. קיימת סכנה ברורה שכן תעשו אלוהי זהב וכסף!
חז"ל על רש"י באותו מקום אומרים " שלא תעשו כרובים אפילו מזהב, בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
כאשר משה רואה את כל הרעה שבני ישראל עשו אומר לו אלוהים הנה עשה העם חטאה גדולה ועשה להם אלוהי זהב. משמעות הדבר שהחטא הוא שהם עשו להם ולא לך.
יש להבין שהאדמה כמקור חיות לאדם בהחלט יכולה לשמש כקטליזאטור לעשיית עגל המרכין ראשו ללחך עשב. אמצעי לעבודת ה' מאוד טבעי ואנושי
ובתהילים כתוב: " וימירו את כבודם בדמות שור אוכל עשב"
מה הוא כבודם?
זוכרים אצל משה? הראיני את כבודך. והקב"ה מוכן להראות לו רק את אחוריו)
כלומר: כבודם הוא הפנים.
ומה הם עשו? המירו את כבודם ( פניהם) בדמות שור ( עגל) אוכל עשב.
מטרת סיפור העגל היא אפוא: העלאת הדת היהודית או המקור האלוהי מעבר לכל דת של ריכוז אתני כל שהוא על פני כדור הארץ. ייחודה של הדת היהודית בהיות חוקיה ומצוותיה רצון האל ולא רצון האדם. הכתבה מלמעלה בלא עת מסוימת, בלא תקופה מיוחדת אלא מאותו רגע לנצח נצחים.
עניין אחר הוא שבירת הלוחות:
"וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים. טז וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת.......יט. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. "
נשאלת כאן השאלה מדוע שבר משה את הלוחות? והרי כתוב מפורשות ש"הלוחות מעשה אלוהים המה" והמכתב מכתב אלוהים הוא; חרות על הלוחות". כלומר הלוחות קודש והכתוב בהם קודש. והרי צו האלוהים הוא ישירות לעם ישראל בידי משה! מכאן נשאלת השאלה מי שם את משה לשבור את הלוחות הללו שהם מצווים בידו לעם? האם עושה הוא דין לעצמו? האם נותן לעצמו סמכות אלוהית!
במילים אחרות האם ברגע שניתנו הלוחות בידי משה נגמר שלב התיווך שלו בין האלוהים לעם וכל הסמכויות עוברות אליו להחליט?
הדעת נותנת שמשה כשליח האל היה חייב מצד אחת להוכיח את העם על מעשה העגל, ומצד שני, כשליח האלוהים, לתת להם את הלוחות. אך הוא שובר אותם. האם השבירה היא התפרצות אמוציונלית של משה האדוק המאמין הנאמן לאלוהיו המאוכזב ממעשה העם. או שהיא נעשית בשום שכל משום מניע חינוכי היגיוני של משה?
לא מעט פרשו את השאלה הזאת ותשובתי שלי היא אחת:
התורה באה לחנך באה ללמד דבר מה זה המוטו העובר לכל אורכה. והנה גם כאן ושבירת הלוחות נעשתה בשום שכל על ידי משה, המנהיג המחנך, לומר לעם: אין שום ערך לא בלוחות ולא בכתב שעליהם ולא באלפי ספרי קודש, אם במעשה אתם שוגים היינו התיאוריה חסרת טעם אם היא לא ממומשת הלכה למעשה.
מעשה העגל יוצר אנטיתזה ברורה ללוחות. ויש בכך גם משום אירוניה שניהם מעשה חומר. האחד מזהב והשני מאבן פשוטה. על האבן חרוטים הנהלים או ראשי הנהלים לכן הלוחות הן בבחינת חומר שיש בו נשמה יתירה תכתיב רוחני! . העגל דומם ומשמש אמצעי לפעולה. הלוחות הן לא אמצעי לפעולה הם תכתיב להתנהגות.
ולכן שבירת הלוחות היא גם סמל גם התראה ויותר מהכל הוראה חינוכית לעם. שכותרתה אין טעם בחומר אם אין רוח. אין ערך ללוחות ולהנחיות כתובות אם קיימת אטימה טוטלית לבצוע ועשייה של הדברים חמור מכך כאשר הסטייה מהצו האלוהי היא 360 מעלות
הפטרת כי תשא מלכים א יח (א- לט)
בפרשה עסקנו בחטא העגל, כתם שהכתים עם ישראל אשר לא ימחא לדורות. בהפטרה מדובר על אותה גברת בשינוי אדרת נביאי הבעל ממשיכי תורתם של עובדי העגל והפסלים.
העם פוסח על שני הסעיפים (ביטוי שגור בשפה עד היום) אליהו מכה את נביאי הבעל בקרב שווה פר מול פר ואמנם הפר של נביאי הבעל נשאר על מקומו במזבח ואלו הפר של אליהו שהורטב להראות גודל הנס נאכל על יד האש.
שוב אמצעי מוחשי אמצעי הנס והקסם כדי לשכנע את העם לעניין הרוחני.
אליהו אולי נוטה לעובדה שכדי לאזן את הלך הרוח בעם יש צורך בנס. נס אשר יאפשר גם לאנשים הנוטים אחר הבעל בחירה חופשית. שלא יחשבו שה' השפיע עליהם ישירות אלא שהם הם אלו שבחרו בדרך ה'.
שאלה לקוראים: האם טיבו של האדם הוא כזה שבלא אמצעי המחשה לא ישתכנע לעבור לשלב הרוחני?
המחשה ראינו בכל מעשי הניסים שקראנו אודותם עד הנה החל מהמטה ההופך לנחש האתון שמדברת קריעת ים סוף ועוד נסים עד הנה.
המדרשיה
דוגמא לשימוש בכוחות הסטרא אחרא
על הפסוק: כי בשש משה לרדת מן ההר(לב א)
ומהו לשון בשש? אלא בשעה שעלה משה למרום אמר להם לישראל: בסוף ארבעים יום בתחילת שש אני בא. לסוף ארבעים יום בא השטן וערבב את העולם ואמר להם: משה רבכם, היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להם: באו (סוף) שש (שעות ולא בא) ולא השגיחו עליו. (אמר להם השטן) מת (משה רבכם) ולא השגיחו עליו. הראה להם דמות מטתו (אז האמינו ועשו את העגלI) (שבת פ"ט א')
התירוץ המדרשי:
חג לה' מחר (לב ה)
(למה מחר?) אמר אהרון ידחה הדבר עד למחר ו (עד אז) משה ירד. (מדרש תנחומא)
על אותו פרינציפ המדרש הזה:
ויבן מזבח לפניו ל"ב ה)
למה בנה הוא? (כיון ש) בקשו לבנות עמו ולא הניח להם. אמר להם: הניחו לי ואני בונהו לעצמי, שאין כבודו של מזבח שיבנה אותו אחר, ואהרן נתכוון כדי לאחר הדברים. אמר: עד שאני בונהו לעצמי (לאט ובזמן רב) משה ירד.
