מאמר:
על פרשת תצוה/חגי קמרט
פרשת תצוה שמות כ"ז 20 עד ל 10
הפוך בה והפוך בה וכולי בה.
אז הפכתי בפסוק הראשון שבו מתחילה פרשתנו, והנה הפך הוא פניו אלי והראני חמודותיו לאמור . צא וראה ולמד כל יחוד שבי!
ואומנם הצצתי ונפגעתי הנה:
הפרשה מתחילה בפסוק: כ"ז 20
"ואתה תצוה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית כתית למאור להעלות נר תמיד."
בסקירה שטחית למדי אפשר להבחין מיד בשוני למקובל ולצורה סגנונית שהכרנו עד כה.
וידבר ה' אל משה לאמור
או
"ועשית מנורת זהב טהור
או
ואת המשכן תעשה
או באופן כללי
ואלה המשפטים אשר
וגם בהמשך פרשתנו
אתה הקרב (כח' א')
מובן שהשוני הסגנוני הזה אומר דרשני. גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הצורה:
שני דברים עולים בדעתי":
ראשית ההוראה היא לצוות דהיינו לשון פקודה!
שנית הפנייה הישירה הבלתי מתפשרת של ה'' למשה.
אין פה רכות הלשון כמו "וידבר ה" את משה לאמור" שהיא צורת דיבור הנאמר בנחת ובנועם לשון מעין פנייה סיפורית פרוזאית למדי, אלא פניה ישירה מעין כפילות של צו, ואתה תצוה כלומר(אל תענה לי אין עוררין על קביעתי אתה מצווּה בזה לצוות) וכן ההוראה שעל הנביא לצוות את העם
אתה = אתה מצווה
תצווה = תצווה את העם.
על כך עומדים חכמינו בפתרונותיהם הנה:
בספרי מתרץ זאת ר ' יהודה בן בתירא שאומר "אין ציווי בכל מקום אלא זירוז ועל דרך הדרש שלמדנו הוא לומד זאת מהפסוק "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו.."(דברים ג, כח)
ר שמעון בן יוחאי אומר אין ציווי בכל מקום אלא חסרון כיס שנאמר (ויקרא כד, ב) "צו את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית זך..)
המלבי"ם אומר שאין לשון ציווי באה אלא לשלושה עניינים זירוז או מיד או לדורות.
ואמנם מדרש הגדול חושב כנ"ל מסכם ואומר:
ואתה תצווה: למה לא נאמר בדיבור ואמירה אלא בצוואה?
לשון זירוז מיד ולדורות...
שאלה שנייה שהייתי שואל על הפסוק הפותח הזה להזכיר
"ואתה תצווה את בני ישראל וייקחו אליך שמן זית כתית למאור להעלות נר תמיד."
מדוע או למה פותחת הפרשה בצו עם דגש חזק כל כך להדלקת נר התמיד. וכי אין צווים למצוות חשובות יותר שראוי להם שיהיו בסדר קדימות קודם לצו זה?
יש לי הסבר מעט פילוסופי לכך.
בראשית הבריאה נאמר והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום. והבריאה הראשונה שה' בורא הוא בעצם האור. האור אשר יוצר את ההבדלים בין הישויות שהיו בערבוביה הטרום יקומית. ההבדל הראשוני הוא בין האור לבין החושך על כל הקונוטאציות והמשמעויות המאוחרת להבדלה זו, כמו כוחות הרע וכוחות הטוב, הרשע והאהבה וכו' כתוב גם "וירא ה' את האור כי טוב" פסוק לכאורה קטן אך גדול מאוד מבחינת המשמעות הראשונית שלו לגבי ההבדלה בין הטוב לרע בין החושך לאור בין כוחות לכוחות.
כשם שיציאת מצרים מהגלות הראשונה של העם מוזכרת בכל דור ודור הרי ,להבדיל, מעוניין המחוקק, לדעתי, המסתמך על הפעולה האלוהית הראשונה בעולם לקבע ולהנציח ולהשריש את חשיבות האור בעיניי האדם והחי. לכן הוא מדבר גם על נר תמיד. אור תמידי מעין תזכורת לאור שבעת הימים מעין צורך להיטהרות באור בראשית בהמשכם של דורות
כללי לפרשה:
מעניין שבפרשת תרומה משה מוזכר ואהרון לא מוזכר ואלו בפרשת תצווה משה לא מוזכר ואהרון מוזכר.
האם זה מקרי או ישנה סיבה לדבר?
נראה לי שהכתוב רוצה להעמיד זה מול זה את הרוח המבוטאת על ידי משה רבנו הנביא הלוי המנהיג הרוחני כנגד החומר שהוא הכהן שפעם משמש בפרטי כדוברו או המוצל"פ של משה ופעם משמש במשכן בקורבנות ובכל עניין של חומריות. עשייה.
לפי זה אפשר להבין גם את עניין בגדי הכהונה המופיעים בהמשך במלוא תפארתם וייחודם לעומת בגדי הנביא הפשוטים המשוללים כל הוד מיוחד ומעשי ועם בגדים פשוטים אלו נכנס הנביא משה אל קודש הקודשים. יתירה מזו בניגוד לכהן הזקוק לעבור שלבים עד לכניסתו לפעולה משה לא זקוק למעברים שונים כדי להגיע לייעדו אלא נכנס ישר בבגדיו הפשוטים אל מקום הדביר למשל.. אך לזה עוד נשוב.
האם הבגדים עושים את האדם? לפי שמשה נכנס בפשטות בגדיו אל הקודש נבין שהתורה מלמדת שלא היא. הבגדים המשמשים בקודש את הכהן זו האסטטיקה וזה הכבוד של האדם הרגיל הפשוט כלפי בוראו .
איש המעשה - הכהן המקריב קורבן הנוגע בדם בחומר הוא זקוק להתקדש להיטהר לעשות הכנות שהן ואלו איש הרוח שאין ידו בחומר אינו זקוק לכך.
נאמר כך: במהות בתוכן אין הבגדים עושים את האדם. בצורה במעטפת הבגדים הם מעין תפאורה אסטטית לסוגי הפעילות של האדם יש הזקוקים להם כמו הכוהן הרגיל או הכוהן הגדול. שבגדיו חוצצים בינו לבין הכוהן הרגיל לבין איש הרוח הנביא שאינו זקוק כלל לבגדים אלו. סגנון הבגד צורתו מהווים גם זהות חיצונית לשייוך האדם לתפקיד זה או זה.
כפי שמצינו הפרשה עוסקת בבגדים. למה בכלל צריכים בגדים מיוחדים? לא יכולים ללכת עם בגדים כמו אנשים מהשורה?
תשובה אחת היא שאדם מן השורה בוחר באופן חופשי לפי טעמו לפי אופיו את הבגד שהוא ילבש
לעומתו במסדר קבוע כמו בתי ספר למשל או תנועת נוער יש חשיבות לאחידות הלבוש. צופים,( העניבה והחקי) תנועה מאוחדת( חולצה כחולה ושרוך אדום), שומר צעיר ( שרוך לבן חולצה כחולה) וכן בבית המקדש בו הכוהנים עוסקים בקודש ולפיכך לבושם יהי לבוש עבודת הקודש ואחיד. אין הבדל בין איש לאיש אין התנשאות או גאווה. הוא משרת ולכן בגדי כהונה.
השאלה הנוספת היא בסדר הבנו, הבגדים אחידים, אך למה הפאר הזה? כתנת תשבץ, מצנפת, אבנט, אפוד זהב ותכלת וכו' היכן הענווה בלבוש?
התשובה פשוטה: כבוד הקב"ה , האדם מכבד את בוראו כאשר הוא ניגש לעבודת הקודש בבגדי פאר להידמות לקודש בעת עבודת האלוהים.
מאידך גיסא חשוב לה לדת המודעות המוסרית. שיודעת היא שבלעדיה יכולה היא להתפשט מעצמה ולהגיע עד לכדי אמונות תפלות והתייחסות לטפל במקום לעיקר. להתעסק בפרטים קטנים שוליים ולתת להם חשיבות עליונה עד כדי גיחוך. זו עוד סיבה לכך שדווקא למשרתים בקודש הציבה הדת בגדים אחידים לשם צניעות, ענווה ואחידות צורנית לעשייה תוכנית שווה.
על כך הייתי שואל מדוע אם כך העומדים בראש הפירמידה ההיררכית הדתית בימינו, לובשים בגדי תפארת והדר וקוראים לעצמם הראשון לציון.
דומני שאף אבי הנביאים לא היה הולך, אלא עם נעלים תנ"כיות גלימת ישימון כהה וצעיף על פנים כנגד אבק המדבר. והיה מישהו ,אללה ירחמו, שעל אותו משקל קרא לעצמו הראשון בבידור.
אצלם , כך נדמה לי הסיבה היא אחרת. לאו דווקא הגישה למלאכת הקודש בתחפושת מעשה ידי אומן וחוטי זהב רקומים בלבוש וכל מיני נוצצים ובוהקים בלבוש . מטעם פולחני של כבוד האלוהים והאדם. "אלא בבחינת הבגדים עושים את האדם" ומדויק יותר הבגדים מבדילים את הראשון לציון התורן, מעבר לאנשים הפשוטים ומייחדים אותו כראש מעל כולם.
שמעתי מרבותיי: תופעה מוזרה בפרשת תרומה אהרון לא מוזכר כלל וכלל. ואלו בפרשת תצוה אהרון מוזכר ומשה, בשמו, כלל וכלל לא מוזכר. זה רומז שישנם אפוא שני משכנים אחד על השני משכן אחד המבטא את הדמיון והמאפיין את הכוהן הוא אהרון, ומשכן המבטא את כח השכל של משה.
כלומר יש את משה הנביא שהוא טהור הנשלט על ידי השכל ויש מהצד השני את אהרון הנשלט על ידי הדמיון התפארת בגדי כהונה.
שני כוחות יכולים לשלוט באדם או השכל או הדמיון.
העבודה דרך הפולחן של הדמיון מתקרבת אל העבודה דרך השכל.
אומר הרב שרקי : הדמיון לשמו בתפיסה הדתית, עלול בהחלט להוליך שולל את האדם ולהנחיתו אל כיוון החטא. לכן, מול הדמיון הרגיל הפשוט המוביל אל החטא צריך להעמיד דמיון של טהרה דמיון אחר, כוהני משהו. והנה דגש אחד לפחות המבדיל בין כוהן לנביא.
חשוב אפוא ששלטון השכל יגבר על שלטון הדמיון . ולכן חשוב שהעבודה דרך הדמיון קרי אהרון הוא אשר יתקרב אל משה (ולא ההפך) ( ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך).
אמר הרמב"ם "אין אדם חוטא אלא אם לבו מנוער מהחכמה" כלומר הדמיון יכול להוביל לחטא והשכל שגובר עליו מייצב את האדם אל הדרך הנכונה.
המקדש מלכתחילה בנוי לקורבנות המשמשים לא לכפרה, אלא להתקרבות של האדם אל בוראו. אך אפשר גם להשתמש בו גם לקורבנות כפרא כדי לכפר על חטא.
הפטרת תצוה (יחזקאל מג (י- כז)
הקשר לפרשה הוא שבעוד הפרשה עסקה בתיאור בניין המשכן וכליו ההפטרה ממשיכה את נושא הפטרת תרומה, אך עוסקת במקדש יחזקאל מקדש לעתיד לבוא בעת הגאולה בעת ביאת המשיח.
העיקרון עליו דיברנו המקדש כאמצעי המחשה לקירוב עם ישראל אל אלוהיו נכון גם לגבי המקדש העתידי של יחזקאל.
לפי שלמדנו נבואות אלו אינן ברורות ולפעמים אינן תואמות לדיברי התורה.
לכמה מהסתירות מצאו פיתרון בתלמוד מסכת מנחות דף מה ע"א ולאחרים אמרו "פרשה זו אליהו עתיד לדרשה" ורש"י אומר "דעד שיבוא אליהו ויפרשנה לנו אין אנו יודעים לפרשה.,
מעבר לסתירות גם הנבואה לא תמיד ברורה וקשה להבנה.
רש"י עצמו כותב "ואני לא יכולתי להבין בשלושה המקראות הללו כלל... ולא ידעתי להבין בו. ואני לא היה לי רב ולא עוזר בכל העניין הזה אלא כמו שהראוני מן השמים.
המדרשיה
דרישת המלה תצווה
אמר הקדוש ברוך הוא למשה: מלך עשיתיך! מה מלך – עמו עושין גזרתו, אף אתה גוזר עליהן והם עושין.
(מדרש תנחומא)
מובן שדברים אלו לא כתובים בתורה. אלא מאי? מצא לו לנכון הדרשן להסבירם תוך כדי האדרת משה לרמה של מלך ובכך גם מתרץ את הסיבה לנקיטה במלה תצווה.
דבר אחר: משתמש באחת המידות שהתורה נדרשת בהן בנין אב
מה תלמוד לומר (ואתה תצוה) לפי שנאמר "ועשית שולחן" "ועשית מנרת זהב" "ואת המשכן תעשה" "ועשית את חצר המשכן" שומע אני משה בעצמו הוא שעושה: מנין לרבות שלוחו? תלמוד לומר: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו" הרי זה בנין אב לכולן, מה כאן משה מצוה וישראל עושין, אף להלן (בכולם) משה מצוה וישראל עושין. (מדרש הגדול)
