מאמר:
על פרשת משפטים/ חגי קמרט
מעניין מאוד שתחילת העיסוק הינו בדיני עבד. ולא סתם עבד אלא עבד עברי כאמור:
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם: כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשבעית יצא לחפשי חנם"
בפרק ט"ו פסוק יג מוזכר לראשונה במקרא עניין העבד:
נמצא זאת בברית בין הבתרים שם אומר הקב"ה לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"
לפי זה מתאים לי שהתחיל את ראשיתן של החוקים בעניין שחרור העבד. ולא סתם עבד כי אם עבד עברי (כאמור עבדים הייתם בארץ מצרים) ולא סתם בעבד עברי כי אם בעבד הנקנה ומשתחרר חינם. להבדיל מהמצרים שכפו על בני ישראל את העבדות ושיחררו אותם לבסוף... איך? חינם?
לא. לא במדויק.
כי לפי האמור יב לה: "וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום וינצלו את מצרים."
כל כך למה? לקיים במלואה את נבואת ברית בין הבתרים שבסיפא שלה נאמר: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול."
אשר לביטוי "כי תקנה עבד עברי: "גם כאן יש לי איזה פירוש משלי: עבד מתחיל באות עין עברי גם מתחיל באות עין. מכאן שומע אני כל קניה זו עין בעין נעשית. ומה נפקא מני? שהקנייה נעשית בהסכמה בארבע עיניים. כלומר לא בכסף עובר לסוחר כי אם בהסכמה על דברים אחרים שאותם ניתן ללמוד מההמשך: למשל אדוניו יכול לתת לו אשה כלכלה, לינה, קורת גג, כלומר הוא יקבל תמורת עבודתו שווה כסף בתמורות אחרות.
אגב: השש שנים יעבוד ובשביעית ייצא מזכיר לנו את ששת ימים תעבוד וביום השביעי שבת. שוב שבע מספר טיפולוגי למקרא.
לאחר הכללים שניתנו בעשרת הדיברות לכל פרט ופרט באים הדינים או המשפטים המעשיים, ונמצא כאן לא מעט משפטים העוסקים בתחומי חיים נרחבים כמו למשל משפט ציבורי, דיני נזיקין, בין אדם לחברו אפילו קרי להיום - כשרות ( בשר וחלב) מאחר ויריעת החוקים רחבה וארוכה פתחנו ברישא של הפרשה העוסקת בעבדות. באופן טבעי לעבדות העבריים בארץ מצרים ויציאתם כ - ישראל למדבר. היינו שייזכרו האדונים של היום שרק "לפני רגע" היו גם הם עבדים במצרים. הוא עבד עברי בדיוק כשם שאתה האדון היית עבד עברי במצרים. אולי זו "הזכור" הראשון שמופיע לדורות הקרוב ביותר ליציאת מצרים. והבא אחריו הוא האמירה בקידוש היום" ... תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים" אגב: סיפר לי ניצול שואה שגם אומות העולם קראו לבני ישראל עיברי או עיברה כך קראו לו לאחר ששוחרר ממחנה הריכוז. ולכן מדובר בעבד עברי ולא בעבד ישראלי. היינו באותו כינוי שכונו בני ישראל בימי העבדות במצרים. ( פועה ושיפרה המילדות העבריות משה ילד מהעברים ועוד)
*
החוקים שנכתבו, הקדומים ביותר, שידועים לנו הם חוקי חמורבי. נשאלת השאלה מה משמעותי בחוקת התורה מעבר לחוקי חמורבי ואחרים שסובבו בקהל עמי העולם הקדמון. מה מייחד את חוקי התורה?
נכון שמצינו שבחוקי חמורבי ישנם חוקים החופפים , לכאורה, לחוקי התורה. כמו למשל "עין תחת עין" אך יש שוני! אמנם גם בחוקי חמורבי ניתן להמיר המעשה של פגיעה בעין, בכופר כסף, אך שם החוק גורף גם לרצח. ואילו התורה שמה סייג למעשה ומדברת על גבול מסוים: כשמדובר ברצח ,אומרת התורה, אין כופר כסף אלא נפש תחת נפש! התורה מתאימה עצמה לפי רוחו טיבו ואופיו של האדם. החוק אינו חד חד ערכי, אלא יכול לקחת בחשבון עובדות אובייקטיביות למקרה זה או אחר, לעבד יש גם זכויות סוציאליות. התורה יודעת להגן עליו במידת הצורך.
אשר ללא תבשל גדי בחלב אמו. מסתבר שלפי מחקרים מצאו שזה היה מנהג קדום של עממי כנען וכדי להבדיל את ישראל מהם קבעה התורה לא לנהוג כמנהג הגויים.
בספרו " האלה ענת" כותב פורפסור קאסוטו ז"ל " טעם האיסור לא תבשל גדי בחלב אמו לא פורש בתורה...... הרמב"ם שיער שהתורה התכוונה לבטל באיסור זה מנהג שהיה כרוך בפולחן האלילי. אך לא הייתה בידו הוכחה על מציאותו של מנהג זה ...עם פרסומם של כתבי אוגרית נמצא בלוח האוגריתי ש"ש שו 14 רמז למנהג כנעני של בישול גדי בחלב : "טב[ח] ג]די בחלב טלה בחמאה" המדובר הוא כנראה בטכס פולחני שהיה מכוון למשוך את ברכת הפריון לאדמה ומתוך כך מתברר גם הקשר שבכתובים המקראיים בין הבאת הביכורים ובין האיסור הנ"ל: ראשית ביכורי אדמתך תביא בית הכ' אלוהיך .... אבל הישמר לך פן תעשה כמעשה ארץ כנען ולפיכך] לא תבשל גדי בחלב אמו
בפרשה ישנו עניין מתואר שמעורר תמיהה המדובר בראשית פרק כד בו אומר ה' למשה כי הוא אהרון נדב ואביהו ושבעים מזקניבני ישראל יעלו אל ה' וי'תחוו לה' מרחוק
ומשה לאחר פולחן כריתת הברית עושה כדבר ה'. וכאן התמיהה המובעת ומובאת בשלושת הפסוקים הבאים שכך נאמר: ט וַיַּעַל מֹשֶׁה, וְאַהֲרֹן--נָדָב, וַאֲבִיהוּא, וְשִׁבְעִים, מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. י וַיִּרְאוּ, אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל; וְתַחַת רַגְלָיו, כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, לָטֹהַר. יא וְאֶל-אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא שָׁלַח יָדוֹ; וַיֶּחֱזוּ, אֶת-הָאֱלֹהִים, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ.
כתוב במפורש שחור על גבי לבן ויראו את אלוהי ישראל. מי ראה אותו? כל המוזמנים לרבות 70 הזקנים. וגם מודגש " ויחזו את האלוהים". הדעת נותנת לחשוב שבמעמד נישא שכזה כאשר נבחרי העם הזקנים אשר נבחרו ( לפי הנראה בקפידה) לעלות ולראות את האלוהים ירגישו חשש ופחד בנפשם כמעמד משה מול הסנה הבוער שאינו אוכל. תמוה גם שאלוהים בעצמו אומר שאי אפשר שאדם יראה אותו ויחיה והנה לא רק שהם שלא מתואר שהם מרגישים בחרדת קודש לא רק שלא קורה להם דבר הם חוזרים לסדר היום כמו שנאמר ויאכלו וישתו. להזכיר משה40 יום בהר צם מיראתו את האלוהים. ואלו יושבים אוכלים ושותים ולא קורה להם דבר.
משה לפי הנראה נבוך מאשר עיניו רואות מין זלזול שכזה יושבים זיקני העם מול פני האלוהים ולא מתביישים לאכול ולשתות. ואז הוא ניגש ואומר לאלוהים הראיני נא את כבודך.
מה בעצם התורה רוצה להגיד בתיאור המביש הזה?
נראה בעיניי שהיא מבליטה ביתר שאת את החיץ הקיים בין שני הסטטוסים הסטטוס הקדוש האלוהי שאי אפשר לאדם ילוד אישה להגיע למישור אחד עמו , ואת הסטטוס האנושי שהוא בשר ודם אוכל ושותה כסדר היום . ברגע זה נקבע סופית קבל עם ועדה הדיסטנס בין האלוהים השמימי הבלתי נתפס לבין האדם החומרי שלא יכול לעמוד מול פני האלוהים כשהוא נקלע אל תחום ההוויה האלוהית.
משה יוצא דופן מבחינה זו הוא אכן איש האלוהים.
הפטרת משפטים (ירמיהו לד (ח – כב) לג (כה – כו)
אחת המצוות היפות המראות את היחס, המתחשב, בעבד היא הצו לשלחו לחופשי בתום ששת שנות עבדות.
ירמיהו מצווה על אנשי ירושלים "לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעברייה חפשיים (לד ט)
הוא אומר: "אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר: מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך (יג-יד)
המוזר הוא שצו זה מופיע בזמן מעמד הר סיני במדבר ולא בעת יציאת מצרים.
האברבנאל מבאר שביום הוציאי אותם אינו מתייחס ליום מוגדר אלא רומז לתקופה בכללותה.
דעת מקרא מפרשים "ביום" בלשון "בזמן"
נראה לי שהזכרת כריתת הברית (שאף היא היתה אירוע של מתן תורה) בקשר ליציאת מצרים אף היא נמשכת אל הזמן המעיד על תקופה מסוימת ולא יום מיוחד.
שאלה שהייתי מציג לקוראים היא בקשר לעבדות ככלל.
איך זה נראה או מצטייר בעיניכם העבדות ככלל והסחר בבני אדם בפרט. והרי גם היצאניות המיובאות מחו"ל של ימינו הן למעשה "מעין סחורה העוברת לסחור" הן, בדומה לאותו עבד של פעם, עבד של המאה העשרים.
הפיליפיניות, העובדים הזרים שלוקחים מהם את הדרכונים, הערבים, המשמשים בעבודות שונות בשוק,
המעמד המנצל העשירים לעומת המעמד המנוצל שכל התוספות הולכים לעשירים והמנוצלים ממשיכים לעבוד קשר ולהתייסר בשוטים וערקרבים.
מה יש לכם להגיד על התופעות האלו היום, במאה העשרים?
המדרשיה
דוגמא טובה לדרישה של אות אחת בתורה הנה (מהמכילתא)
ואלה: (מדוע הוסיף את ה וא"ו ואמר "ואלה המשפטים" ולא אמר "אלה המשפטים? אלא היה רבי ישמעאל אומר: אלו מוסיפין על העליונים (הנאמר למעלה דהינו עשרת הדברות) מה עליונים מסיני, אף תחתונים (המשפטים) מסיני.
רוצה לומר הוו באה כדי להוסיף על אותם עשרת הדיברות. כשם שהם ניתנו מסיני אף אלו המשפטים מסיני.
ובאותו עניין יש לנו דוגמא למדרש אגדה הנה:
דבר אחר: אמר רבי יהושע בן לוי (המשל) לבן מלך שהיה מטיל בשוק ופגע באוהבו של מלך ומלא (האוהב) חיקו (של בן המלך) אבנים טובות ומרגליות. אמר המלך: פתחו לי תוסבריות (אוצרות) שלי, שלא יהא בני אומר: אלולי אוהבו של מלך. לא היה לו מה לתן לי.
(הנמשל) כך אמר לו הקב"ה למשה: שלא יהיו ישראל אומרים: אלולי שבא יתרו ולמדם את הדינים, לא היה לו לתן לנו את התורה, אלא הרי אני נותן לכם את התורה, שכולה דינים (שנאמר) ואלה המשפטים.
