לצייר אותן עם יובל קידר / מארי רוזנבלום
הוא יושב על ספסל ליד הכניסה ל"בית האומנים", נינוח. אני ניגשת אליו ושואלת אותו לשמו. "יובל קידר" הוא משיב ואני מחייכת. הרי אליו התכוונתי, לתערוכה שלו באתי והוא כאילו מחכה לי.
עולה לקומה השנייה לראות, להרגיש, לגעת בתערוכתו.
יובל קידר- בואו תכירו אותו, את האיש המיוחד הזה.
הוא מספר כיצד הכיר את העולם הזה:
"הסטודיו שלי נמצא בשדרות הר ציון, בדרום ת"א, ממש מעל איזור של זנות, וככה נחשפתי לראשונה לתופעה יום יומית אינטנסיבית, גם מפני שיכולתי ממש בפועל לשמוע את השיחות בין הזונות לבין עצמן, או בשעת מו"מ עם לקוחות, ואם זה לא היה ברוסית, גם הבנתי.
עקבתי מן החלון במשך שנים אחר נשים שבהדרגה למדתי להכיר, זיהיתי את דפוסי ההתנהגות שלהן, שעות העבודה וסגנונן הייחודי.
בהדרגה, מתוך שיחות , קצרות בהתחלה, ואישיות יותר אחר כך, נחשפתי אל הנשים הללו, אל העובדה שכולן, ללא יוצאת מן הכלל, משתמשות בסמים ממכרים.
הבנתי שהעניין בכלל אינו סקס מבחינתן, אלא רק פרנסה כדי לממן את העניין החשוב באמת, אותו בולען ללא שובע שנקרא התמכרות לסמים.
ממש כמו הרבה אנשים נורמטיביים, מצאתי אצלן רצון ועניין להיחשף, גם גופנית, וגם נפשית. הוצפתי בסיפורים קשים ביותר, על עולמן שכולל לעתים קרובות ניצול, נטישה, אכזריות ואדישות.
זה לא הפך למשהו סוחט דמעות, מפני שאצלן התפתח איזה ייאוש מתורגל, סוג של עוצמה שבאה מתהום הגיהינום. בכל מקרה, הסמים, הם תמיד מוקד העניין אצלן, הדבר שמחליף בהצלחה כל מחשבה קשה, וכל מציאות בלתי אפשרית, ובסופו של דבר הופך הסם לסיבת הסיבות למצוקתן הקשה מנשוא."
כשנשאל למה בעצם בציורים שלך אין הדגשה של אותו גיהינום, אלא דווקא כמעט גן עדן?
הסביר לי:
"קשה לי להסביר באופן רציונלי את ההחלטה שלי למקם אותן בסביבה עשירה ופסטורלית, חוץ מהעובדה שלא עניין אותי ריאליזם קודר שידגיש את מה שנמצא שם מלכתחילה ,בדמותן.
הבנתי כי האנושיות שבהן, חזקה מכל סטריאוטיפ אודות מצבן האומלל של 'נידחות החברה' הללו. גיליתי לשמחתי שאני יכול לתקשר איתן בגובה העיניים, מפתח אמפתיה אמיתית כלפיהן, ורואה דרכן משהו חזק על "מצבו של האדם".
הן חיות חיים חשופים להחריד, ללא בית, מופרדות מילדיהן לעיתים קרובות, ישנות ברחובות או אצל קליינטים מזדמנים, אובדן האחיזה שלהן יכול להדהים ולהחריד כל אדם שבנה לעצמו רשת ביטחון.
נכון, יש בזה גרעין של מחקר, אם כי השיטה אינה מדעית, אלא אינטואיטיבית. יש בי כנראה מן האנתרופולוג, הפונה אל קהילה זרה ומרוחקת בכדי לקבל תובנות חדשות וכדי להרחיב את ההבנה שלי את ההתנהלות האנושית, גם ובעיקר אם זו אינה אופיינית לחיי הרגילים.
מה מקור שם התערוכה, "העלמות מהרציון"?
"לפני שנים רבות קראתי שציורו האיקוני של פיקאסו, שנקרא "העלמות מאוויניון", הוא בעצם על שם רחוב אוויניון בפריז, שם היה האטליה של פיקאסו, וזה היה רחוב בו עבדו זונות.
לא יכולתי להתעלם מן הדמיון הביוגרפי שכן גם הסטודיו שלי נמצא בשדרות הרציון מקומן של הזונות אותן ציירתי. (אם כי אין לי קירבה לשפה הציורית הספציפית של פיקאסו ולחיתוכים הקוביסטים שלו.)"
כשנשאל האם הוא מודע לכך שהנושא ואופן הצגתו הוא כמעט "טאבו" בחברה, מהוגנת?
השיב:
"אני מודע בדיעבד לכך שהתמקדות בקהילה כזאת מחברת אותי, באופן פאסיבי, למה שנקרא העולם התחתון, שזהו האופן שגם אני עצמי הסתכלתי עליהן בעבר, עולם עברייני, מחוץ לגדר של מוסר בסיסי, חיים של שקר, גניבה, ניכור, שהם הסטנדרט הרגיל שם. יש לכולנו נטייה להתעלם מן הנשים האלה, להדחיק את עובדת קיומן, לחשוב שזהו סרט מרוחק, אבל לא, כל זה מתרחש במרחק של דקות הליכה ממרכז החיים הבורגניים ביותר של לב תל אביב. זה עולם הפוך, מתריס, קורא תיגר על החיים הבטוחים שנדמה לנו שאנו חיים."
נשים שעוסקות בזנות, בכדי לממן את הסמים שאליהם הן מכורות,
ויתרו על כל סיכוי למעמד בחברה הנורמטיבית.
ויתרו על ילדיהן, ביתן, משפחתן.
הן בתחתית הבלתי הפיכה של הסולם החברתי.
במובן מסוים, אפשר לקנא בחֵירות האמתית שהשוליים מקנים, אי הצורך ואי היכולת להעמיד פנים (אלא אם כן זו העמדת פנים שנועדה להשתכרות כלכלית צנועה).
בתוך גבולות עולמן, שמבחוץ נראה ככאוס מזוהם וחסר שליטה, מתקיים סוג של יופי, במדרכות המזוהמות של דרום תל אביב, נמצא את אותו משחק "בין – המינים" העתיק, בצורתו האלימה והגסה אמנם, אך עדיין משמר את הכמיהה הגברית לגופה של אישה יפה, מושכת, או פתיינית.
זהו 'נושא' התערוכה
ואילו התופעה החזותית מתמודדת בשני אופנים החופפים זה את זה -
מצד אחד- דיוקנאותיהן של זונות הרחוב, על הבעת פניהן המיוחדת, העזה ואומללה בו-זמנית.
ומצד שני- השפה הציורית שמשחררת את המרחב הפיסי והממשי מכבליו ויוצרת מִרְבָּץ עשיר שבו תוכל לשכון לבטח אותה דמות נידחת חסרת שם.
למעשה, הרקע לדמות הזונה היא "סביבה תומכת" המייצרת התבוננות לא סטריאוטיפית ולא פטרונית בפניה של כל אחת מן הנשים הללו.
נשים שעברו דמוניזציה, עוברות כאן הומניזציה."
כל ציורי הסדרה הם בגודל של מטר, פלוס מינוס, להוציא מספר מצומצם של ציורים קטנים יותר.
את "הדוגמניות" הזמנתי להצטלם רק לאחר היכרות רבת שנים, והן, מתוך התלהבות אפילו, רצו את התהילה הכרוכה בלהיות מודליות לצייר, כלומר להיכנס לנצח כבעלות שם ומוניטין איכותי, ולא כפי שזימנו להן החיים עד כה.
הצילומים התווספו לדימויי טבע שמצאתי ברשת, וגם גופן העירום עבר קולאז' לצורך הציור.
כל הציורים צוירו בשמן על בד, על גבי סקיצה שהתוותה את הקומפוזיציה באופן חופשי.
הזונות משדרות הר ציון רצו לעיתים לראות את הציור שלהן, ולעיתים קרובות עיקמו את האף לנוכח החירות שלקחתי לעצמי בפורטרט, הן תמיד מצפות לדיוקן מחמיא."
רכזתי את כל החומרים ששלח לי יובל קידר, האמינו לי , האיש הזה מיוחד בתפישתו את החיים.
כן, אני ערה לכך שכולנו מיוחדים .
יובל קידר יליד 1957 . למד בבצלאל, מאחוריו תערוכות רבות. אחת מהן נקראה "ארס-אפריקה" בעקבות חייו בקניה בה צייר כל העת את ליבה של אפריקה השחורה.
כילד צעיר אהב מאוד את הספר "בארץ לובנגולו מלך זולו" שכתב וצייר נחום גוטמן. כבר אז נרקמה בי פנטזיה מקסימה על אפריקה כיבשת מרגשת מאוד. מאוחר יותר, בתור בחור צעיר, ידעתי שיום יבוא ותהיה לי חברה כושית. אני אוהב את המילה 'כושית' הרבה יותר מאשר את המילה 'שחורה' כי בעיניי המילה הזו דווקא מכבדת את האדם השחור ואת מקורותיו.
"
יובל קידר מצייר אותן עם דגש על פניהם, מחפש שם את הצער, הכאב, האמת הפשוטה ללא חיפוש תירוץ לחייהן.
ועוד בקטנה....
יובל מספר על היכרותו עם ג'סקה, אשתו:
"את אשתי האהובה והנערצת הכרתי ב 2010 באתר הכרויות, כשהיא הייתה בניירובי קניה, ואני בת"א.
מיד כשראיתי את תמונתה, ידעתי שיש בה את האדם המסור והטוב שתמיד קיוויתי לפגוש. ראיתי זאת בעיניה.
לאחר זמן מה נסעתי לפגשה. גיליתי שהנשמה היתרה, אותה ראיתי קודם בדמיוני, אף התעצמה במפגש פנים מול פנים.
טיילנו בקניה, נסענו לבקר את אמה הגרה בכפר מרוחק, 8 שעות נסיעה מניירובי.
פגשתי את אמה. טובת-לב וחרוצה. מגדלת 12 נכדים בבית הבוץ שלהם, ללא חשמל או מים זורמים, פרה שנותנת חלב, באר מים בחצר ומטבח שמבשלים בו על אש פתוחה.
כל הילדים והילדות היו שקטים ואדיבים. אהבתי אותם.
לאחר 5 שנות הכרות החלטנו להתחתן כדי שהיא תוכל להגיע לישראל. נישאנו בניירובי, ליד בריכת שחיה, כששופטת, שהוזמנה במיוחד, ביצעה את הטקס החוקי עד הפסיק האחרון. ואכן, ג'סקה הגיעה לארץ.
כמובן שציירתי אותה ואת כל משפחתה ואף הצגתי את דיוקנאותיהם במספר תערוכות."