רשימה:

לזכרו של יוסי גמזו/  עמיקם יסעור נפתלי בלבן

עמיקם יסעור

ביום שישי זה, 14 לפברואר, היה יוסי גמזו אמור לחגוג 82 שנים. ב 4 השנים האחרונות עקר מקצרין לחיפה, התגורר בשכונת קריית אליעזר, חיים לא קלים. אביו, ד"ר חיים גמזו, היה מבקר אמנות ותיאטרון ידוע ובעל טעם חריף ומנהל מוזיאון תל אביב . על שמו המצא קישון את הפועל לגמוז. ד"ר גמזו, יליד 1910 למד בגימנסיה הרצליה. באותו מחזור עם המתרגם חיים אברבאיה ועם אבי ז"ל. גם יוסי למד בגימנסיה הרצליה.

יוסי גמזו היה פרופסור לספרות. הוא לימד באוסטרליה, במכללת אילת ובמכללת אוהלו שבקצרין. פרסם, בין היתר, מאמרים על  מאנגר ,אימבר, ריה"ל, מלץ, נלי זק"ש, על התנ"ך מבחינה ספרותית, ועוד. בראשית שנות השבעים ערך שני גיליונות של כתב עת "אופק". שם פרסם בין ההיתר חומר על ספרות ערבית ומאמר מעניין של המתרגם אריה אהרוני על דו קרב בהקשר למשוררים הרוסים במאה התשע עשרה. הוא תכנן להוציא עוד מאספים ספרותיים ובהם טקסטים של יוצרים שונים.

יוסי גמזו היה קורא משיריו גם בסיום מפגשי קבוצת כותבים "השראה צפונית", שהתקיימו בחיפה. בשירים אלה הייתה התייחסות למצב הקיים. בכלל שיריו של יוסי גמזו היה מסר מוסרי סוציאל דמוקרטי ואמיץ, מתוך ראייתו את האדם במרכז. המוטיב הנוסף בכתיבתו הוא האמונה בחלוץ העברי ובמפעל החלוציות. רוח אופטימית של רציונליסט המאמין בקדמה ופעמים רבות נוטל לעצמו את תפקיד המשורר המוכיח.

יוסי היה איש החבורה הספרותית., לא הסתגר בדל"ת אמותיו, לא התנשא. בתור עורך היה תמיד פתוח וצמא ללמוד את כל אשר סביבו. הוא היה מהיוצרים המרתקים ביותר בשיחתם. הייתה בו נדיבות רבה ותמיד העשיר אותך בדבריו. הוא ניחן בשכלה רחבה, ביכולת לספר סיפורים פיקנטיים על החיים הספרותיים. תמיד הרגשת במגע עימו טעם של פעם, של ארץ ישראל הישנה והטובה.

הייתה ליוסי יכולת חריזה מעולה, קצב טוב של הטקסט השירי. לא רבים מודעים לעובדה שיוסי פרסם גם ספרי פרוזה וגם זכה בשנת 1968 בפרס "יציב" לספרות ילדים על ספרו, "לא רוצים לישון רוצים להשתגע", ובפרס אריק איינשטיין לאמנים ותיקים ב- 2016.

לאחרונה יוסי הרבה לפרסם בכתב העת האינטרנטי שעורך אהוד בן עזר וגם היה מקריא שירים בערבי שבת במדורו ברדיו של משה טימור. רבים יזכרו את יוסי גמזו בזכות פזמונים כמו הכותל, איפה הן הבחורות, סימן שאתה צעיר, זוהי יפו, סתם יום של חול, שליווה את תכנית היחיד הראשונה של שמעון ישראלי וכן "מה הוא עושה לה", ששרו הגששים. יש לזכור כי יוסי היה יותר מפזמונאי. הוא היה גם משורר, סופר ועורך.

נפתלי בלבן

פגשתי את יוסי

פגשתי את יוסי גמזו כמעט במקרה לפני כ-10 שנים. הייתה השקה של ספר שירים שנכתב על-ידי מישהי בשם שרה. קיבלתי הודעה במייל על האירוע והתייצבתי במועדון נעמ"ת בכרמל. המקום היה מלא וגדוש בנשים, והיו בו גם מעט גברים.

המשוררת הקריאה משיריה, ולקראת סיום הודיעה כי יש לה הפתעה: "בין הנוכחים נמצא המשורר המהולל פרופ' יוסי גמזו". ההודעה עוררה התרגשות רבה בקרב הקהל. לחשושים עברו משורה לשורה באולם. הבחנתי באדם נעים הליכות, החבוש בכובע (הנצחי) שלו. הוא אמר דברים אחדים, והאירוע הסתיים. ניגשתי אליו ומסרתי לו את ספר השירים הראשון שלי, שיצא לאור באותה תקופה. יוסי עלעל בספר וקרא שיר אחד מתוכו. הוא חייך ואמר משפט אחד: "המשך לכתוב!"

במהלך שנות היכרותנו לאחר מכן שמעתיו אומר משפט זה פעמים רבות. כאשר מסרו לו יצירה כלשהי כדי שיקרא ויחווה את דעתו, תמיד עודד את הכותבים וחזר על אותו משפט. השנים חלפו, וכל המידע על יוסי היה שהוא מתגורר בקצרין אשר ברמת הגולן.

פעם אחת אף התקשרתי אליו וביקשתי להיפגש אתו. הוא היה קשוב, גילה עניין והציע שאבוא עם כמה חברים, ונקיים ערב משוררים בבית-קפה. התוכנית לא יצאה לפועל.

באחד הימים נודע לי ולחבריי המשוררים כי יוסי גמזו נמצא בחיפה. הסתבר שיוסי נפל ונחבל ברגליו בצורה קשה. הוא הועבר לבית-החולים רמב"ם לניתוח ולשיקום ארוך. מאחר והתקשה בהליכה ולא יכול היה לעלות במדרגות, לא היה מסוגל יותר להתגורר בקצרין בדירה שהייתה ממוקמת בקומה השלישית . אמנם פרנסי העיר הבטיחו לו דיור חלופי, אך מאז חלפו שנים רבות ולא נמצאה דירה חלופית למענו. התברר שיוסי התגורר בקריית אליעזר בחיפה בבית שהיה של דודו, וזאת באדיבותה של בת-דודו שדאגה לו במשך כל השנים.

כאשר נודע לי שיוסי נמצא בחיפה, קבענו מיד להיפגש. יוסי ציין לפני שקשה לו להתקיים, והתמלוגים שהוא מקבל מאקו"ם אינם מספיקים למחייתו. הזמנתי אותו להתארח בערב המשוררים "השראה צפונית" המתקיים אחת לחודש באחד מבתי הקפה בחיפה, באווירה קברטית. הוא ענה לי: "תבין, ישנם מקומות רבים אליהם אני מוזמן, איני יכול להרשות זאת לעצמי. אם ברצונך לעזור לי, תשיג לי עבודה במתנ"סים ובחוגי ספרות". עניתי לו שאשתדל לעשות זאת, אך ביקשתי ממנו שיבוא רק פעם אחת לבקר במפגש הקרוב שלנו. הוא נעתר לבקשתי.

באותה פגישה יוסי "הציץ ונפגע". הוא התקבל בחום ובאהבה על-ידי הנוכחים, הקשיב קשב רב לדברים שנאמרו, כולל השקת ספרים חדשים וקריאת שירים שנכתבו על-ידי חברים בקבוצה. הוא האזין לשיריו המיוחדים של האדריכל צבי שקולניק, המחבר שירים ומנגינות, שר במספר שפות ומלווה את עצמו בגיטרה. מיד התפתחה ידידות עמוקה בין יוסי לצבי. החל באותה פגישה מוצלחת, יוסי הפך לאורח קבוע ובן בית במפגשים בחיפה והסביבה. לקראת סיום הערב הגיעה גולת הכותרת – פואמה מדהימה בחרוזים אותה יוסי כתב והקריא, העוסקת באירועי התקופה וחודרת לנימי הלב .

יוסי וצבי הופיעו במרכזים קהילתיים. יוסי הכין הרצאות מיוחדות על משוררי ישראל לדורותיהם כמו אלכסנדר פן ונתן אלתרמן. צבי תמיד הסיע את יוסי וליווה אותו בגיטרה. יוסי עלה על דרך המלך.

ברצוני להזכיר בהזדמנות זו חבר ילדות שלי, החבר הראשון שהיה לי כאשר עליתי עם בני משפחתי בגיל 9 לישראל והתגוררנו במעברת אחוזה בכרמל. סיני גרוסמן, איש אשכולות, תושב חוזר מארה"ב אותו לא ראיתי כ-60 שנה, הופיע פתאום בחיפה והתחיל להשתתף בחוג היוצרים שלנו ואף הוא הצטרף לחוג חבריו הקרובים של יוסי. בתור מהנדס ומנהל מפעלים לשעבר, סיני היה מעשי מאוד. הוא לקח את יוסי תחת חסותו, הסיע אותו לעורכי דין ולמשרדי ממשלה והשיג עבורו דמי נכות ותשלומים אחרים שהיו כה חסרים ליוסי היקר שלנו.

הסופרת צביה פורר, חברתנו המסורה והכישרונית בקבוצת "השראה צפונית" יחד עם בעלה צבי, דאגו להשגת ארוחות שהובאו לביתו באופן קבוע מדי יום והקלו עליו מאוד בתרומתם זו.

בשנים האחרונות הייתה ליוסי עדנה. הוא חידש ספר שירים על מדינת ישראל אותו לא הצליח להוציא לאור. הוא החל לכתוב רומן גדול והיה במהלך הכתיבה. הוא אמר לי תמיד שהוא מנתק את הטלפון בזמן הכתיבה על-מנת שלא יפריעו לו. הוא כתב שירים עבור העיתון הלילי של אהוד בן-עזר וכן את שיר הפתיחה של תכנית הרדיו "שישי אישי" של משה טימור.

קשה לדבר על יוסי בלשון עבר. הוא היה אדם מיוחד, בעל כישרון יוצא דופן שדבר לא נעלם מעיניו וממילותיו. חבר יקר ואהוב על המדינה, אך בעיקר על קבוצת המשוררים החיפאית "השראה צפונית" שהייתה עבורו כמו קומונה של ידידות והערצה.