היבט ספרותי:

יט ד

"אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים

ואשא אתכם על כנפי נשרים

ואביא אתכם אלי."

הייתי מכנה קטע נשגב זה "כשירה בפרוזה"

הדימוי של נשיאת העם כגוזלים על כנפי נשר הוא ציורי מאוד ורב משמעות.

על כנפי הנשר ולא ברגליו (לפי פירוש רש"י) ובהשלכה לנמשל: "ה' מגן בגופו על גוזליו. נשר הוא מלך העופות דהיינו מלך כשם שהקב"ה הוא מלך. נשר עושה מעופו בשמים בדרך ישרה לא פתלתולה ולא מעוקמת וכך הוצאת בני ישראל והולכתם היא בדרך המלך הבטוחה.

שלושה אלמנטים בפסוק שלושה נושאים  בעניין אחד.

מעניין גם איך הקרבה אל האל האוהב נעשית בהדרגה:

ראשית הצגת העשייה למען.. בני ישראל (אתם ראיתם אשר עשיתי)

שנית    הצלה והגנה ונשיאה אל מקום מבטחים. (ואשא אתכם)

שלישית  החיבוק או צמצום הפער הרוחני  (ואביא אתכם אלי.)

היפה מבחינה תוכנית הוא הבאת רגש האהבה החובק בתוכו דאגה לשלום העם ובטחונו.

ואם נקשר  את " אתם ראיתם "  לעשרת הדיברות, נבין מדוע לא נאמר בפסוק הראשון אנוכי אלוהיך אשר בראתי את העולם , אלא מוזכר אלוהים שהוציא את בני ישראל ממצרים.

את התשובה לשאלה אנו מוצאים כבר בקידוש  שישי  היינו ליל שבת בו אנו אומרים  " זיכרון למעשה בראשית ו זכר ליציאת מצרים.

בני ישראל שמעו על אלוהים שיצר את העולם והאדם בתוכו . אך הם שמעו! ואלו את יציאת מצרים הם חוו . חוו על בשרם. לכן  הפתיחה צריכה להיות ולהדגיש את האלוהים שהם חוו את ניסיו וכוחותיו על בשרם ומכאן הם יבינו את אותו אלוהים שלהם שברא את העולם כולו

 ולכן הרישא של עשרת הדיברות מתחילה ב: " אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים  לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי. " היינו אני אלוהים שראיתם את כוחי והניסים שעשיתי ורק אחר כך מופיע אלוהים של בריאת העולם  כאמור שם כ ד  : " ....אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.

כלומר זיכרון למעשה בראשית הוא זיכרון שעובר מדור לדור  וזכר ליציאת מצרים  דווקא  כך זכו בני ישראל והעולם הקדמון להכיר את האלוהים. קל לאדם להאמין לאשר הוא חווה בעצמו מאשר מה ששמע שנראה ערטילאי, כביכול, בעיניו.

היבט על הפרשה

עשרת הדיברות פרק כ' פסוקים א –י"ז

נקודה בולטת לעיין היא הדיבר הראשון שקיימת מחלוקת אם אפשר להכליל אותו במניין הדיברות מאחר ואין בו צו מעשה, אלא הזכרת עובדה.

"אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך  מארץ מצרים מבית עבדים.

מזכירה לנו מורתנו הגב' נחמה ליבוביץ ש ר' חסדאי קרשקש הפילוסוף הספרדי  (1340-1410 ) כותב בספרו אור ה':

"טעה טעות מפורסמת מי שמנה במצוות עשה להאמין מציאות האל ית'."והוא מנמק שאין "אנוכי" מצוה.

ומחזק ידיו אברבנאל שאומר "אנוכי" אינו מצוה, לא אמונית ולא מעשית אבל היא הקדמה למצוות ואזהרות שיאמר בשאר הדיבורים ועניינו להודיעם מי הוא המדבר אתם.

הרמב"ם במשנה תורה רואה ב"אנוכי" מצוות עשה ועוד הגדיל עשות שהעמידה בראש כל המצוות "כיסוד היסודות ועמוד החכמות"

"מצוה א' היא הציווי אשר ציוונו בהאמנת האלוהות, והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאים והוא אמרו "אנכי ה'' אלוהיך"

(בספר המצוות מצות עשה א')

ואני הקטן שואל: מדוע אמר אנוכי ה' ... אשר הוצאתיך מארץ מצרים?

והלא תמיד נהג לומר אני ה' אלוהי אברהם אלוהי יצחק ואלוהי יעקב וכו' 

למשל: בראשית ז יג ה" אומר ליעקב: אני ה' אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק. שומע אני צריך היה להזכיר את אלוהי האבות ולאחר מכן עניין מצרים. אלא שמוצא אני סיבה נוספת ומחזקת  לאמור לעיל, ,שרצה להאדיר את אירוע נס יציאת מצרים לרמה גבוהה של מצווה. לפיכך אמר מצווה הינך להכיר בגדלות ה' ולוּ רק בשל הניסים שחזית בדורך: אתה ובנך וכל אשר לך. אתה שהיית עבד ואתה שהינך עתה בן חורין.

יש להבין שעשרת הדיברות לא ניתנו בדיעבד ולא ניתנו לעתיד הם ניתנו לדור שיצא מעבדות לחירות עברו על בשרם וראו במו עיניהם את גדלות האלוהים. לכן טבעי שיצוו הם להאמין בגדלות האל כמצווה ראשונה מעבר לכל מצווה אחרת. והם החוזים בניסים הם אלו שלגביהם גם נאמר מאוחר יותר בקריאת שמע להעביר את האמונה הלאה להמשך הדורות. והבסיס לאו דווקא אלוהי האבות אלא אלוהי יציאת מצרים.

שאלה לקוראים:

אם נעשה לרגע רציונליזציה של הדברים נמצא שבאופן עקבי ה' מבקש מהעם לאהוב אותו לעבוד אותו ולכבד אותו הן כשהוא פונה ישירות לעם או באמצעות שליחיו.

אם אנחנו מסתכלים על התורה כקובץ חינוכי מוסרי איך אפשר שהאל יבקש מהאדם לכבד אותו או לאהוב אותו .

והרי יש כאן משום פגיעה בחופש הבחירה! ומעבר לכך דרישה לחידוד הרגש דבר שהוא בלתי אפשרי על אחת כמה וכמה במקרה של גוף נעלם ערטילאי משהו כמו האלוהים!

ה' הוא שבחר בבני ישראל כעם הבחירה הוא שבחר לנווט אותם בדרכיהם כעם. מלכתחילה העם היה פסיבי בדרכו הוא נלקח וצווה לעשות כך וכך בתמורה למעשי האל בעבורו.

האם זה נראה בעיניכם כאקט חינוכי בהשלכה לחיי האדם ודרך התנהגותם של בני האדם?

או שמא פנים רבים הם לאהבה, והכוונה  באהבת האלוהים היא בעצם הליכה לפי מצוותיו או בלשוננו אנו  עבודה   כלומר "עבודת ה' " לאו אהבה שבלב שברגש , אלא אהבה שבאה במעשה!  או שמא תמצאו פנים אחרות לאהבה הזו אדרבא כתבו כאן!

הפטרת יתרו: ישעיהו ו (א – יג) ז (א-ו) ט (ה-ו)

הקשר בין ההפטרה לפרשה הוא בשניים:

ראשית הקדשת ישעיהו לנביא מול ההתקדשות עם ישראל לעם  הנבחר לה'

שנית התגלות הקב"ה לעם על ההר לעומת התגלותו בהפטרה לישעיהו.

ישעיהו מוקדש לנביא ומקבל על עצמו את השליחות.  מפתיע אותנו נוסח מסר השליחות לאמור: "לך ואמרת לעם הזה שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו השמן לב העם הזה ואזניו הכבד, ועיניו השע, פן יראה בעיניו, ובאזניו ישמע, ולבבו יבין, ושב ורפא לו.

מוזר ביותר. והרי כל משאת נפשו של נביא אוהב עמו היא להשיב לב העם לראות בטובו ולהורותו את  הדרך הנכונה .

ואלו כאן מתקבל ההפך מזה.ה" מצווה עליו לומר לעם לא להבין לא לשמוע? להשמין לב העם   (שמא ירצה אחר כך לומר לו וישמן ישורון ויבעט?)

פירושים שונים לקטע הזה כל אחד על פי דרכו ומשנתו

רש"י רואה זאת כתיאור מצב: אני אומר לכם לשמוע ואתם לא שומעים.

רד"ק הקב"ה מונע דרכי תשובה עד שיקבל העם את עונשו.

הרמב"ם  כנ"ל "ואפשר כי יחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת...וג'"

המלבי"ם רואה בחטאו של העם חסרון אמונה

הגר"א  רואה בחטא כחסרון בלימוד תורה  הראיה על מה שבכתב. השמיעה  על מה שבע"פ והבנת הלב  על חלקי הסוד.

לי הקטן נראה שהדרך היחידה לפרש את הקטע הוא לראותו במסגרת הכללית של התמונה בה הוא מופיע ולא לבודד אותו כקטע נפרד.

והתמונה היא מאוד מאוד סוריאליסטית נשגבת מלאת הוד ערטילאית משהו הנה":

תארו לעצמכם את האיש ישעיהו רואה את ה' יושב על כסא רם ונשא   (וכי מי שהוא מתאר לעצמו את ה' יושב על כסא כאחד האדם?) ושוליו מלאים את ההיכל (כלומר הכסא מונח באולם גדול כהיכל מלך שמימי) ומלאכים עומדים ולהם כנפיים והם קוראים פסוקי קדושה לה"  ואמות הסיפים מתחילים לנוע ועשן מתחיל למלא את הבית (מניין הוא בא לא ברור) ובתוך כל זה יושב הנביא  מסתנוור כנראה מהמראות אולי נכנס אפילו למעין היפנוזה עצמית ואומר: "אוי לי כי נדמיתי"

והפסוק הזה נראה בעיניי כפסוק מפתח להבנת ההמשך. מה זאת אומרת כי נדמיתי ומה זה אוי לי?

הוא מפחד. מרגיש פחד נוראי מכל המראה הזה שמתרחש סביב ואומר ומבטא הפחד בקול "אוי לי!" ( בדיוק כשם שמשה נבהל שרואה שהסנה בוער ואיננו אוכל (שמות ג ו ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוהים)

"כי נדמתי" בהקשר של הפחד הנורא הזה יכול להתפרש בדרך של כל שאני רואה אולי נדמה לי שאני רואה. אלו מראות אלוהים שאולי אני חולם אותם הוזה אותם אולי זה מעין חלום בהקיץ.  נדמתי   נדמה לי או שזו מציאות או חלום!

עכשיו הוא מתאר את אחד המלאכים שעף אליו ונוגע על פיו כדי לטהר אותו מהחטא שחטא.

הכוונה כפי הנראה להפוך אותו מטמא שפתיים שבתוך עם טמא שפתיים, לאיש טהור נקי מכל רבב, שכל חטאי העבר נמחלים ונמחקים ממנו.

ובמצב "היפנוטי" זה  הוא רק שומע את רצון ה" בשליח ומיד הוא קם ומתנדב  כאמור: "הנני שלחני" ההסכמה הזאת, המהירות הזאת, הנחישות הזאת, השונה מהנביאים האחרים שהפניה אליהם היא ישירה והם מתלבטים בקבלת האחריות עליהם מוכיחה שוב על המצב הנפשי המיוחד שהיה בו הנביא מצב של הלם או היפנוזה עצמית.

לפי זה ברורים הדברים הנשמעים  בהמשך המתארים כפי הנראה את מצב העם הנוכחי: לך ותגיד לעם הזה שהם סוררים ומורים כאמור : לעם שהם שומעים ולא מבינים רואים ולא יודעים.  (תיאור מצבו הירוד הנוכחי של העם)

אמור להם אתם הישארו רגע במצבכם כן הישארו שמנים  הישארו עם אוזניכם הכבדות הישארו סומים הישארו במצבכם הירוד ואל תרפאו וכל כך למה?

וכאן דבר הלמד מענינו: כי במצב הירוד הזה שהם נמצאים בו תוכל להראות להם את הדרך האלטרנטיבית  וכך יבחינו בין החושך שבו הם נמצאים לאור המהלך על הגדה שמנגד.

ואני שואל מנקודה זו שאלה לקוראים: האם לדעתכם הדרך אל המסלול הנכון אל האושר אל האור שבקצה המנהרה צריכה לעבור דרך שדרות הביבים? האם במעמד החטא אפשר להאיר את הטהרה?

מן המדרשיה

גם על סמיכות פרשיות נותן דעתו המדרש: מדוע פרשיה זו נסמכה דווקא לזו ולא לאחרת. על כך יכול לשמש דוגמא המדרש הבא משמות רבה.

"אמרו חכמים: (כאשר) יצא משה (לקראת יתרו) יצא אהרן, נדב ואביהוא, ושבעים מזקני ישראל, ויש אומרים: אף הארון יצא עמהם, לכך נאמר: "כבוד חכמים ינחלו, וכסילים מרים קלון" (משלי ג ל"ח)

רוצה לומר שיתרו שנהג בחכמה וקרב את משה אליו  זכה לכבוד, ואלו עמלק שנהג ככסיל יצא קלונו אחריו. זו הסיבה שנסמכה פרשת עמלק לפרשת יתרו כדי שנבחין בין קלונו של זה לכבודו של זה. שהמעשים הם המקרבים או המרחקים.

ואשר לעשרת הדיברות:

לא תרצח: מה עניין זה אצל זה (סמיכות לא תרצח לכבוד אב ואם) אלא ללמדך (שאם) יש לו לאדם מזונות הרבה בתוך ביתו, ואינו מהנה את אביו ואת אמו לעת זקנתם, כאלו רוצח כל ימיו. וגו' (סדר אליהו רבה פרק כ"ד)

לא תנאף מהו "תנאף" אלא לשון נוטריקון הוא לא תנאה   (תהנה) באף. מכאן אמרו: אסור להריח בשמים שעל ערווה מן העריות.

לא תגנב: ולמה נכתבו שלשה סגרות הללו (לא תרצח לא תנאף לא תגנב) באותיות שוות? ללמדך שכל מי שעושה אחת מהם כאלו עשאם כולם!

כלומר מי שעובר על אחת מהם כאילו עבר על כולם.