מאמר:
על פרשת בשלח/ חגי קמרט
היבט על הפרשה
בפרשה זו נתרכז בכמה דגשים:
ראשית הפסוק הפותח המעורר תמיהה כל שהיא בפני המפרשים ובאוצרות המדרשים.
פרק יג' יז: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא."
שואלת נחמה ליבוביץ: "האם כך יש להזכיר את יציאת מצרים? האם יש לתלותה בפרעה? ולא נאמר כך במצוות אכילת מצה יב יז הוצאתי את צבאותיכם אשר הנושא בו ה' הוא העושה, הוא המוציא. "
מאירה עינינו נחמה להבין שהמילה "בשלח" היא המפתח להבנת הקושי שלמעשה אינו כלל קושי.
בבנין קל מבטא את השליחות
בבנין פיעל מבטא את תוכן השליחות
ואמנם בחינת הכתובים מראה שהשימוש בשורש שלח בצורותיו השונות שכיחה מאוד בתכנים.
מוסיפה עוד, נחמה ליבוביץ, הערה מעניינת והיא "שזו הפעם הראשונה בתולדות אנוש שעשה ה' אדם שלוחו, שלח אותו לדבר בשמו".
עוד הערה מצד נחמה ליבוביץ היא" ששבע פעמים הוא מספר טיפולוגי במקרא המבטא את הריבוי כמו "שבע על חטאותיכם" "שבע ביום היללתיך"
אכן מקובלים עלי דברי המדרשים והפירושים שאכן בשלח היא המלה המסכמת והמרכזית המורה ומצדיקה את השימוש בפרעה במשפט הפתיחה ולא ב ה'
עם זאת לעניות דעתי יש בכך דבר נוסף:
ויהי בשלח זו לשון עבר. כלומר מעשה שנעשה זה מכבר ולכן אין בו משום האקטואליות והחידוש כי כל אשר היה צריך להיאמר בקשר לאותה פרשה ולידו החזקה של ה' בעניין, כבר נאמר.
מאידך, הפעולה הנמשכת מן ההווה אל העתיד חשובה יותר ולכן בהמשך הפסוק כתוב ולא נחם אלוהים וגו' ללמדנו שגם המשך נדודי ישראל במדבר על פי הנחיית הגבורה הם.
עניין אחר :
כאשר בני ישראל הגיעו אל ים סוף הם רואים שפרעה וצבאו רודפים אחריהם הם פונים וצועקים אל ה'" י וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה. "
צעקה זו ברורה מאליה אך כדאי להסבירה:
מאחור רודף אחריהם צבא אדיר של מצרים חיילים במרכבות עם נשק כנראה חצים וקשתות. והם בני ישראל חסרי כל צריכים להגן על הנשים והטף ואינם ערוכים ומוכנים כלל למלחמה. מלפנים עומד לפניהם אויב לא פחות אכזרי והוא הים שכל כניסה אליו פירושה טביעה
הפואנטה של הקטע הזה הוא הצעקה אל ה" כאמור: "וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה. "
כאן אנו פוגשים אולי בפעם הראשונה את העם מבקש על נפשו בפניה ישירה אל אלוהיו. אל אותו אל שמשה כל כך מנסה להטות את לב העם להאמין בו.
הפחד מהמצרים הוא כפול:
הן מהסיבה הנ"ל שלא היה להם צבא לא היו ערוכים לקרב הן שהיו במנוסה והן משום שהיו צריכים להגן על הנשים והטף.
סיבה אחרת אותה מאיר בפנינו פרופ' ליבוביץ היא בהתאם לפירושו של אבן עזרא והפרשן חזקוני שסוברים שיש כאן משום היבט פסיכולוגי של יחסי עובד מעביד. לפני רגע היה העם עבד כנוע לאדונו והנה עתה הוא צריך להביט אליו בגובה העיניים ואף להילחם בו. האפקט הפסיכולוגי הזה מסביר את " וַיִּירְאוּ מְאֹד,"
שאלה לקוראים
ואני שואל את הקוראים: האמנם כצעקתה? האם כך הוא בחיי יומיום שהעובד ירא מהמעביד שהאזרחים יראים ממנהיגיהם? ומי שחושב שאכן כך הוא האם לא הגיע הזמן שדפוסי התנהגות אלו ישתנו וההתייחסות תהיה תמיד על בסיס שוויוני?
קרצוץ קטן משלי:
"בשלח" הם אותיות ש.ל.ח. דהיינו חרב כלי מלחמה. מכאן רמז ויהי בזמן ששלח פרעה את ישראל כאילו בשלח מארצו כלומר כמו גירשם בחרב (דימוי לצעקה קומו צאו מתוך עמי!)
ולמה גירשם בחרב?
כי בשלח הם גם אותיות של חולשה ב חלש כלומר משום שנחלש ולא היה עוד כח בו ולכן שלחם.
ואיך שלחם? "בלחש" שאותיות "בשלח" מורות גם "בלחש" בקול רפה בחוסר אונים. שמאחר ותש כוחו אמר "קומו צאו מתוך עמי" והם חרש נסו מפניו לילה אל עבר הים.
מן המדרשיה
"ויאסור את רכבו"
רש"י הוא בעצמו.
בראשית רבה נה, יא:
"שנאה מקלקלת את השורה, דכתיב: "ויאסור את רכבו" – ולא היו לו כמה עבדים?! אלא: שנאה מקלקלת את השורה.
מדרש מעניין ולו רק בשל אמרת הכנף שבראשיתו: "שנאה מקלקלת את השורה" פתגם ציורי השוואתי . צורת ההבעה הייתי אומר כמשל רטורי. משל שהנמשל נובע מעצם העניין. או הנמשל המושך אחריו את המשל.
הנמשל: פרעה הוא בעצמו המשל: "שנאה מקלקלת את השורה!"
מבחינת המבנה
הבאת הנמשל תחילה ולאחריו המשל שהוא למעשה הפסוק עצמו. למעשה כאן היה צריך להסתיים המדרש. אך הוא ממשיך ושואל את השאלה שאפשר והיה צריך לשאול אותה בהתחלת הדברים והיא "וכי לא היו לו עבדים שיאסרו את מרכבתו? משיב וחותם ברישא שפתח דהיינו בנימשל
"שנאה מקלקלת את השורה."
יוצא איפה שהנמשל מופיע פעמים במדרש ברישא ובסיפא
והמשל אף הוא פעמיים פעם הוא הפסוק עצמו ופעם שניה השאלה העולה מן הפסוק:
וכי אין לו עבדים שיאסרו את מרכבתו?
שאלה מתבקשת מדוע הפך כותב המדרש את סדר הדברים?
לדעתי, כדי ליצור מתח ודרמה במבנה הצגת הדברים. ואכן כך באמת קורה!
אפשר לראות את פרשת בשלח גם מהפרספקטיבה של תלונות בני ישראל.
תלונה על מצרים הבא אחריהם (יד י-יב)
מרה (ט"ו כב – כד)
מדבר סין (ט"ז ב- ג) הנוסטלגיה והכמיהה לסיר הבשר
רפידים התלונה על חסרון המים. זו התלונה הקשה ביותר בשל חסרון מים במדבר.
ויהי בשלח. שכיון שנתכלו שלא בטובתם שלחו את ישראל. שמות רבה פרק כ א
כלומר: כיוון שעונו בגופם על ידי המכות עד שהותשו וכלו כוחותיהם לפיכך בעל כרחם (ולא לפי רצונם) שלחו את ישראל.
והייתי מוסיף לכך קרצוץ משל עצמי: בשלח הם אותיות חלש כלומר מתוך חולשה מתוך שתש כוחם שילחו את בני ישראל ממצרים ולא לפי רצונם.
דבר אחר גם משמות רבה:
אמר לו הקדוש ברוך הוא (לפרעה) אני כתבתי בתורה "שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך" (דברים כ"ב ז' ואתה (לא כן עשית אלא) שלחת את האבות (לעבודה קשה בחומר ובלבנים ובנים (ברע לבך) השלכת ליאור. אף אני מעניש אותך כגמולך) משלח אותך (ולא לחפשי אלא לים, ומאבד אותך (בטביעה בים 9 כמו שנאמר "ונער פרעה וחילו בים סוף ואקח את בתך ואוריש לה גן עדן (זו בתיה בת פרעה שזכתה לכנס לגן עדן בחיים.
היבטים ספרותיים בשירת הים
בולט מאוד בשירת הים השימוש במילים ארכאיות כמו למשל
" תִּמְלָאֵמוֹ ו" " כִּסָּמוֹ " " יֹאחֲזֵמוֹ " תִּבְלָעֵמוֹ תּוֹרִישֵׁמוֹ יֹאכְלֵמוֹ יְכַסְיֻמוּ
דבר אחר: מילים והטיות יחידאיות במקרא: "נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ" "וְאַנְוֵהוּ"
יש צורות של לשון נופל על לשון וצילצול דומה כמו למשל: "גָאֹה גָּאָה"
חזרה על מילים פעמים לצורך הדגשה: " יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה,
שְׁמוֹ. "
תקבולת צלעות: כמו למשל: " מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ, יָרָה בַיָּם; וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו, טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף. ".
תקבולת משלימה כמו: " יְמִינְךָ יְהוָה, נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ; יְמִינְךָ
יְהוָה, תִּרְעַץ אוֹיֵב. "
הערת דעת מקרא:
בכל גוף השירה (למעט סיפור המסגרת) אין מלות יחס כמו "את" ולא ה"א הידיעה אין גם מלך קשור "אשר" במקומה באה מלת הקישור זוּ
ובהקשר לתורת הסוד:
הערה נוספת מעניינת שקראתי בדעת מקרא המתייחסת לפרשתנו מתייחסת לפרק יד פסוקים יט כ כא הנה:
יט וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיֵּלֶךְ, מֵאַחֲרֵיהֶם; וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם. כ וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ, וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה; וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה, כָּל-הַלָּיְלָה. כא וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם.
פרשנינו מצאו בפסוקים אלו הרבה דברים סתומים ונעלמים וחשבו כי בכונה סתם הכתוב את לשונו ולו רק בשל העובדה ,לדעתם, שהדברים עוסקים בעניינים שברובו של עולם מעבר למחשבת אנוש.
הפסוקים רומזים להתגלות כוחו של ה' כדי לשנות את מנהגו של עולם
הקדמונים בעלי הסוד מנו את אותיות הפסוקים ומצאו שהן שבעים ושתים אותיות בכל פסוק ופסוק בדרך מיוחדת להם צרפו את האותיות של הפסוקים וקבלו מן הצרופים את השם של ע"ב המרכב מ ע"ב תבות וכל תבה בת שלש אותיות מהפסוקים האלה (ראה סוכה דף מה ע"א בדברי רש"י ותוספות על "אני והו הושיעה נא") לדעת המקובלים השם הזה הוא הגדול הנורא והנכבד ביותר מכל השמות וכחו לעשות נסים ונפלאות ולשנות מערכות הטבע.
הפטרת בשלח
שופטים ד (ד) - ה (לא)
הקשר בין ההפטרה לפרשה נראה מיד לעין: השירה!
כאן ישיר משה וכאן שרה דבורה.
הבדל מעניין שבשירת הים בסופה יוצאת מרים ונערותיה בתופים ובמחולות ואלו כאן בשירת דבורה היא ששרה, ויעל וברק בן אבינועם הם הפעילים. דמות הנשים הגיבורות מופיעה לאורך כל שירת דבורה. נשים לוחמות נשים גיבורות.
קשר נוסף בין ההפטרה לפרשה שבשני המקומות מדובר על שתי נשים שהן נביאות דבורה ומרים.
דבורה היא גם נביאה וגם שופטת וגם בעזרת ברק בן אבינועם מצעידה את עמה לניצחון. יעל מונצחת בשירה כגיבורה ההורגת את סיסרא.
לעניין ההפטרה מעניינת מחלוקת הדעות של חז"ל באשר למעשה יעל בסיסרא.
ההליכה אל האוהל במקרא לא פעם מוזכר בהקשר של תשמיש המיטה.
"שובו לכם לאהליכם (דברים ה כז) כאשר התירו לבני ישראל שוב בתשמיש המיטה ורואה הגמרא פסוק זה כבנין אב (אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן) (ביצה ה ע"ב) וכן "מה טובו אוהליך יעקב" שאין הפתחים בכוונים זה כנגד זה" חז"ל למדו את עניין הצניעות שבפסוק מהמילה "אהליך"
במקרא אין אפילו רמז לכך שסיסרא בא על יעל. כתוב שהזמינה אותו לאוהלה.
הביטויים שבשירת דבורה (שופטים ה כ"ז) בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפַל שָׁכָב: בֵּין רַגְלֶיהָ, כָּרַע נָפָל, בַּאֲשֶׁר כָּרַע, שָׁם נָפַל שָׁדוּד." הם ציוריות שירית לתיאור מותו הדרמטי של סיסרא.
מדרשים שבויקרא רבא ילקוט שמעוני וגם תרגום יונתן מצדדים ביעל שחזקה היתה שלא נגע בה אותו רשע.
על כך יש אומרים שזכתה יעל בעדיפות על האימהות שבעוד שלעזרתן בעת מצוקתן עמד גורם חיצוני כמלאך עמדה יעל בניסיון קשה בלא עזרה של מלאך או אדם!
אך יש חלק אחר בחז"ל שסוברים אחרת:
"א"ר יוחנן שבע בעילות בעל אותו רשע באותה שעה שנאמר בין רגליה כרע נפל שכב (נזיר כג ע"ב) ופירש רש"י תבורך שעשתה עברה לשמה כדי להתיש את כוחו של אותו רשע, כדי שתוכל להרגו.
שואלת הגמרא איך הותר לה הדבר?
ועונה א"ר יוחנן כל טובתן של רשעים אינה אלא רעה אצל צדיקים.
שאלה לקוראים:
רצח הבא בהנאה? מה דעתכם על כך הקוראים. גדול המפרשים רש"י וכן רבי יוחנן! האמנם? היעלה על הדעת כדבר הזה?
מעניין כאן דעת ציבור הקוראים על פירושו זה של ר יוחנן ודיברי רש"י.
