מאמר:

על פרשת בא/ חגי קמרט

היבט  על דגש/ים בפרשה

בפרק שמות יב' פסוקים לה לו נאמר:

לה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת.  לו וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם--וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם.

מובן שקריאת הכתובים הללו מאלצת אותנו להרים גבה. הא כיצד?

נכון שבני ישראל היו עבדים ועונו בכל עבודה קשה, אך תמוה שעם הבחירה העם שצריך להיות מאור לגויים מתגלה כאן, לכאורה , כרמאי (וְעַתָּה נֵלְכָה-נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ.  פרק ג' פסוק יח')       ונצלן. (וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם)

הבה ונראה את הפסוקים המייחסים לעניין זה:

פרק ג' כאמור בהמשך נאמר: (יט-כב)  וַאֲנִי יָדַעְתִּי--כִּי לֹא-יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם, לַהֲלֹךְ:  וְלֹא, בְּיָד חֲזָקָה.  כ וְשָׁלַחְתִּי אֶת-יָדִי, וְהִכֵּיתִי אֶת-מִצְרַיִם, בְּכֹל נִפְלְאֹתַי, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ; וְאַחֲרֵי-כֵן, יְשַׁלַּח אֶתְכֶם.  כא וְנָתַתִּי אֶת-חֵן הָעָם-הַזֶּה, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן, לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם.  כב וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת; וְשַׂמְתֶּם, עַל-בְּנֵיכֶם וְעַל-בְּנֹתֵיכֶם, וְנִצַּלְתֶּם, אֶת-מִצְרָיִם.

פרק יא (א-ג) "ויאמר ה' אל משה... ב דַּבֶּר-נָא, בְּאָזְנֵי הָעָם; וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב. ."

נדמה לי שבחינת הדברים במבט של מקרו מראה שהדגש או מרכז הכובד של כל הסיפור הזה הוא ה' בהיותו כל יכול, מכוון ההיסטוריה וקובע גורלות של פרט ושל עם.

לא העם נוהג, אלא מונהג. ה' הוא האינסטנציה הגבוהה ביותר, תחתיו הפרט קרי משה המנחית הוראות לעם הפועל על פי צו הגבורה.

אם כך, למה הצו הוא לבקש ללכת שלושת ימים בידיעה שהכוונה היא בעצם לברוח. למה לשאול דברים שידוע מראש כי לא יוחזרו?

אגב, מזכיר את סיפור יעקב ולבן שגם שם בא אליו לבן בטעון של רמיה (בראשית לא כ' שם נאמר במפורש: " כ וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב, אֶת-לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי--עַל-בְּלִי הִגִּיד לוֹ, כִּי בֹרֵחַ הוּא.  ")

גם כאן לאחר שלושה ימים רודף לבן אחרי יעקב, משיג אותו בהר גלעד ושם בא ה' בחלום הלילה אל לבן ומזהיר אותו מדבר עם יעקב מטוב ועד רע. מסתבר שלב לבן הוקשה כנראה על ידי הגבורה והוא כן בא בטענות (מה עשית ותגנוב את לבבי) אך בערמומיות מנסה לרכך את הדברים ("ולא הגדת לי ואשלחך בשמחה ובשירים בתף וכינור")

לאחר מכן רגע האמת שיעקב מטיח בלבן את כל שבלבו (גונבתי יום וגונבתי לילה) וסיום הפרשה הזאת בכריתת הברית בין שני הניצים.

כלומר, גם פה וגם שם המוטיב שלושה ימים מופיע. (אגב נוסחת השלושה ימים מופיעה לא אחת במקרא.)

גם כאן מוקשה לב הגיבור הרע, מתנהל מרדף , הרודף משיג את הנרדף. הסיומת שונה. שם כריתת ברית, כאן הריגת הגיבור הרע וצבאו עמו.

אם אצל לבן ניתן להבין שהדברים עוברים טוב לפי הכלל הידוע של "הגונב מהגנב פטור." הרי שבעניין פרעה  הדברים מתרחשים מכוחה של נבואה שתחילתה עוד בברית בין הבתרים:

(בראשית ט"ו יג " יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.  יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. "

אצל לבן הדיון הוא בגורלו של פרט ואלו כאן כבר מדובר במהלכים הקובעים היסטוריה של עם.

בשני המקרים ה' הוא מרכז הכובד של האירועים והוא אשר משחק בדמויות, להבדיל, כמו הזזת חיילים על לוח שח מט.

כפי שראינו אצל דוד שאבשלום הוא אשר מבצע את הנבואה בגין העונש שהוטל על דוד בשל מעשיו עם בת שבע, כך גם כאן הניצול של מצרים מתייחס לאותה נבואה שנאמרה בברית בין הבתרים (ואחרי כן יצאו ברכוש גדול.)

אך נדמה לי שאפשר להסתכל על המתואר גם מזווית ראייה אחרת:

הראייה הדידקטית אמונית. העם הוא בראשית התהוותו כעם. ("לא מזמן" ירדו 12 האחים מצרימה והפכו לעם.  ההשפעה הסביבתית היא אלילית וחזקה יותר כאשר העם הוא במעמד נחות כל כך המשמש כעבד לגוי.

כפי שכבר הסברתי כח השפעת הנביאים על העם הוא בשניים  ההארה הרוחנית מחד והאמצעים החומריים מאידך כאשר בקטגורית החומר הנס תופס מקום נכבד ביותר.

שורה של ניסים זה אחר זה כנגד המעביד האכזר, יכולה בהחלט לפקוח את עיניי העם שאכן יש אלוהים בשמים. על בסיס ראייה זו של העם יכול משה להפעיל  את ההארה הרוחנית ובכך להטות את לב העם אל אלוהיו.

זווית נוספת של הסתכלות על הדברים היא האל הכל יכול כנגד האדם שהוא למעשה ברוא אל.

לפי זה ה' יכול לעשות בעולמו כרצונו לכן בהבל פיו יכול הוא להמית את פרעה ואפילו את כל עמו עִמו ולהשאיר רק את עם ישראל שהוא העם הנבחר.

השאלה מדוע אינו עושה זאת היא לגיטימית בהחלט. התשובה פשוטה למען יראו  ילמדו וייראו.

דהיינו  שוב תשובה  חינוכית לאותה תקופה ולדורות עולם.

והאמת היא, שעד היום אנו מדברים ביציאת מצרים וכל המרבה בדיבור זה הרי זה משובח גם למען יראו וייראו וגם לציון יציאת  הקיבוץ היהודי ממצרים לחרות עולם וגיבושו לעם.

שאלה אחרת העולה בדעתי כרגע, מנקודת ראות חילונית, היא האם מאורעות היסטוריים הכתיבו את שיכתוב התורה 

דהיינו אירוע היסטורי שהיה, בלא ספק, הוא שיעבוד בני ישראל במצרים.

אך אלו שכתבו את התורה כדי להוסיף נופח מיסטי נבואי הכניסו את הפסוק הזה בבראשית:

  וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם--אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.  יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. "

מכאן אני שואל שאלה לקוראים לגבי כל הנבואות הנשענות על אירועים היסטוריים במקרא. האם מתקבל על דעתכם שאירוע שהתרחש גרר אחריו חומר נבואי שהושם בפי הנביא בסדר כרונולוגי קודם בזמן, אי שם בין פרקי התנ"ך?

כלומר יצירת הנבואה בדיעבד על סמך  אירועים שהתרחשו?

לגבי שלושת המכות האחרונות

עצם ההפרדה בין  שלושת המכות האחרונות בפרשה  משבע המכות הראשונות שבפרשה קודמת.  מראה שיש הבדל מהותי בין המכות האחרונות החזקות משהו לשבע הראשונות.

מכות ראשונות הן יותר  אשפיות , הייינו קסם הכאה עם מטה על ים עפר לשמים  אמירה וכד' הן מתאימות במהותן לאופי המיתולוגי קוסמי של המצרים.  שלושת המכות האחרונות הן שונות במהותן. הן באות לעורר את מחשבת פרעה לשאלה האם אכן  יש שוני בין עם ישראל שיושב בקרב המצרים לבין מצרים. או אין שוני. שהרי לפי הידע שלו הבריאה הייתה אוניברסאלית. כל העמים שווים בפני האל  אז למה יש להבחין בין ישראל למצרים? באות מכות אלו להבהיר לו שיש הבדל!

הנה

בריבוי של הנבראים יש הבדל בין ישראל למצרים כי הארבה לא מופיע אצל ישראל. "ו וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל-עֲבָדֶיךָ, וּבָתֵּי כָל-מִצְרַיִם, אֲשֶׁר לֹא-רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ, מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל-הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה; וַיִּפֶן וַיֵּצֵא, מֵעִם פַּרְעֹה."

ההדגשה כאן על מיום היותם על האדמה . כלומר ריבוי כזה שלא היה עוד מימי הבריאה!

פרעה אומר אכן יש הבדל בין ישראל למצרים אך בכל זאת הריבוי הזה הוא בגדר האפשרות הטבעית , כתופעת טבע ייחודית . היינו אפשרי. לכן היה צריך להביא לו את מכת החושך שהיא תופעה מטאפיזית ברורה.   לא סתם חושך אלא  " "וְיָמֵשׁ, חֹשֶׁךְ." כאן כבר פרעה מתחיל להבין בתודעה שיש הבדל בין ישראל למצרים אבל עם זאת במה זכה ישראל להיות הנבחר בעיני האלוהים ולא המצרים? והרי בני האדם נבראו שווים בפני האל!

לכן היה צורך במכת בכורות. כסמל בעיני פרעה מי הוא באמת הבכיר בעיני ה'. בכורות  מצרים מוכים ובכורות ישראל חיים!  מסקנה: ישראל העם הנבחר! מכת בכורות הייתה הקש ששבר את גב הגמל פרעה מכיר בייחודיות של עם ישראל ומוכיח זאת בדבריו כאשר אומר: " וּבֵרַכְתֶּם, גַּם-אֹתִי."

הסתייגות:

לא נראה בעיניי מתאים לאלוהי ישראל לטבוח בבכורות מצרים בלא כל הבחנה. שהרי מהות המכה היא לא רק על מנת לשחרר את ישראל , אלא גם סמלית. להראות לפרעה ולמצרים מי הוא אלוהי העולם ואלוהי ישראל.

לכן נרמז לנו בפסוק שלהלן "מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר"; שהכוונה היא לא לכל ילוד בכור שלא חטא ולא היה שום עוול בכפו אלא לכל בכור שיש לו משמעות מיוחדת כמו למשל הבכור של בית המלוכה או הבכור של בית האסורים  ( רמז ליוסף שישב בבית האסורים תחת פיקודו של הסוהר) היינו כל בכור שהוא ממשפחה שהיא בעלת עמדה מיוחדת משפיעה ולא סתם בכור.

היבט הפטרתי:

הפטרת בא ירמיהו מו (יג – כח)

הקשר בין ההפטרה לפרשה ברור: בפרשה קוראים על מכות מצרים ובהפטרה מתאר ירמיהו את נפילת מצרים בידי הבבלים

אני מסתמך כאן על דבריו של הרב אברהם ריבלין אשר בעין חדה הבחין בעניין היונה המעניין הנה ראו:

ריבלין טוען ובצדק שבימינו מסמלת היונה את השלום אך לא כן במקורות.  נכון שליונה היו תפקידים חיוביים כמו בתיבת נח המשלת ישראל ליונה תמה בשיר השירים המצוות נמשלו לכנפי היונה  (ברכות נג )  אבל המקור לדעת ריבלין כנראה לא  "קן יהודי" בהפטרת השבוע מצאנו דווקא ההפך:  "הרבה כושל גם נפל יש אל רעהו, , וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל-עַמֵּנוּ וְאֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ, מִפְּנֵי, חֶרֶב הַיּוֹנָה.( מו טז)

כל המפרשים מפרשים את הפסוק כתיאור מפלת המצרים מפני צבא

בבל. חרב היונה היא חרב נבוכדנצר האויב מצפון שיכה במצרים.

מסתבר שזו יונה מזן אחר יונה שמבשרת מלחמה ולא שלום.

ממשיך ריבלין ומאיר עינינו לדעת כי

רד"ק פירש יונה מלשון אונאה בהוראה של "אונסת" גם מצודת ציון פירש מלשון אונאה  בהוראת עושק הגוף והממון.

נכון שההפטרה מדברת על חורבן מצרים  אך לקראת סיום מרגיע ירמיהו את עם ישראל בפסוקי נחמה  "אתה אל תירא עבדי יעקב האם ה" כי אתך אני כי אעשה כלה בכל הגויים אשר הדחתיך שמה."

רוצה לומר עם ישראל לא ינקה מעונש אך הגויים ייענשו יותר.

עם ישראל מקבל את עונשו מידית בעוד הגויים ייענשו בעתיד.  ודווקא משום קבלת העונש מידית העם ממשיך לשרוד אך עממי הגויים הם יכלו, הם יושמדו בבוא יום הדין.

ההיבט המדרשי:

הבה נראה נא מה אומר המדרש לגבי הסוגיה בה עסקנו:

שמות רבה סימן ג:

"דבר אחר: כי אני הכבדתי את לבו – אמר ר' יוחנן: מכאן פתחון פה למינין לומר: לא היתה ממנו שיעשה תשובה? אמר לו ר' שמעון בן לקיש: יסתם פיהם של מינים, אלא  (משלי ג לד "אם ללצים הוא יליץ" שהקדוש ברוך הוא מתרה בו באדם פעם ראשונה, שניה ושלישית, ואינו חוזר בו, והוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרע ממנו מה שחטא, אף כך פרעה הרשע כיון ששגר הקדוש ברוך הוא חמש פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טמאה על טמאתך.

הפירוש: בדרך כלל מתרה הקב"ה באדם עד שלוש פעמים כאן הוא התרה בפרעה חמש פעמים ולא שמע!  עתה הוא כאילו נועלו מן התשובה ומכה בו מכה אחת חזקה כדי הכל יבינו שאכן ברשע גמור המדובר.

כלומר: גם המדרש שם לב לבעיה האנושית הזאת מדוע על הקב"ה להכות כל כך הרבה מכות בפרעה ומה יגידו אומות העולם (המינים) על כך. ולפי דרכו נותן תשובה משל עצמו.

לפי הפירוש:"   אחרי שמנסים פעמים אחדות בלא הועיל מגלגלים לידו ניסיון בפשע חמור יותר, כדי להביאו למצב שהכל יודו שבצדק התפטרה החברה האנושית מאותו פושע."

הוי  "כי אני הכבדתי את לבו"  מהו "הכבדתי" שעשה הקב"ה את לבו ככבד הזה, שהיא מתבשלת שניה וארטסיס נכנס בתוכה, כך נעשה לבו של פרעה ככבד הזה ולא היה מקבל דבריו של הקב"ה

(ארטסיס  נחושת) הכוונה שהכבד מקבל גון ומוצקות של נחושת  אטום לכל דבר כך פרעה.

ההיבט הספרותי

ביטוי ראוי לציון בשמות י פסוק ה

וכסה את עין  הארץ ולא יכול לראות את הארץ.

האם יש לפנינו תקבולת?

יש המפרשים את עין הארץ מראה הארץ

לפיכך תקבולת צלעות.

יש המפרשים כדימוי לעין הרואה את הארץ  ואונקלוס מתרגם עין שמשא דארעא כלומר עין שמש הארץ.

מה שברור שיש כאן תקבולת הצלעות כאשר המלה ארץ מימת את התבה כמעין חרוז.

עוד פסוק שראוי לציון הוא:

פסוק כא "... ויהיה חשך על ארץ מצרים וימש חשך"  דימוי יפה לתאור "סמיכות" החשך  חשך עבה עד כדי כך שאפשר למוש אותו בידיים.