ההצגה הנכד בתאטרון הקאמרי/ מארי רוזנבלום

אני תמיד מצויה בדילמה מתי לכתוב סקירה על הצגה. האם מיד עם שובי הביתה כשהחוויה בשיאה או לתת להתרגשות להירגע ולנתח ההצגה בצורה

 קרה ועניינית.

אמש הייתי בהצגה זו בקאמרי.

את המחזה כתבו גור קורן ועידן רובינשטיין.

ההשראה הייתה ממחזהו של אלחנדרו קאסונה, ידידו ובן דורו של גרסיה לורקה, משנות השלושים של המאה הקודמת.

בעיירה נידחת בספרד, ישב דוקטור אלמוני והקים ארגון של שחקנים ששם לעצמו למטרה לעזור לאנשים ללא ידיעתם, כשהם מופיעים בחייהם של המטופלים כאורחים לא קרואים ועוזרים להם ללא ידיעתם

עירד רובינשטיין, שמונה השנה לבמאי הבית של תיאטרון הקאמרי, אחראי על כמה מההצלחות של התיאטרון הישראלי, בהן “רומיאו ויוליה” ו”מלך הכלבים”, שעליהן זכה בפרס הבימוי הטוב ביותר. רובינשטיין, בוגר בית צבי, החל כשחקן, אך התמקד בכתיבה ובבימוי ויצר שפה בימתית אסתטית ייחודית.

המחזה המקורי “העצים מתים זקופים” עלה בהבימה ב־1959 עם חנה רובינא בתפקיד הסבתא וזכה לשבחי הביקורת. לצדה שיחקו גדולי הדור בהם רפאל קלצ’קין ושמעון פינקל.

הסיפור: כדי להעניק לאשתו זיכרונות אחרונים נעימים, שוכר קשיש שחקן מקצועי שיגלם את הנכד שלהם שעזב לפני שנים רבות והפך לעבריין.

הסבתא שאינה יודעת את האמת מקבלת כל השנים מכתבים מזויפים שבהם מוצגים חיים מאושרים ומוצלחים. כשהנכד האמיתי כותב שהוא מגיע לביקור ונהרג בדרך, מביים הסבא את הביקור המוצלח ומייצר לסבתא פנטזיה לפי הזמנה כדי שהיא תוכל למות בשקט.

סיפורינו הוא על שחקן מוכשר וקר לב ב"ארגון" שמקבל משימה מיוחדת – לתת לאישה זקנה שעה אחת של אושר: להופיע בביתה בדמות נכדה האבוד שלא ראתה עשרים שנה.

ההצגה מתנהלת כקומדיה של טעויות עד שמשחק מתערבב במציאות, והופך את העלילה לדרמה מותחת.

השחקנים:

מרים זוהר (הסבתא),

נדב נייטס (ה”נכד”), יצחק חזקיה (הסבא), אביגיל הררי, שרי שמחוב וגלעד שמואלי

במאי ההצגה: גור קורן

תפאורה: אדם קלר

כמה עולמות של צעירים,וקשישים חסרי רגש ובעלי רגש. כל זה מתערבב לשעה וחצי של הצגה שהקהל יושב וצוחק ואחר כך יושב ובוכה. כן בוכה. צעירים ומבוגרים. כך ללא בושה.

רובינשטיין: “זה בעצם סיפור על מה היה קורה אם מישהו היה נותן לנו לכתוב את החיים כמו שאנחנו רוצים באמת בצורה מושלמת. כל הזמן יש השאלה האם רוצים את האמת כמו שהיא או את המציאות מזויפת? זה קסום ויש פה נאיביות ואופטימיות, אבל זה לא קיטש ובמערכה האחרונה כל מה שהיה נאיבי מקבל תפנית.

הבמה: על הבמה יעמוד עץ ענק, יפהפה, המורכב מכל האביזרים של ההצגה. כל אביזר יירד מהעץ וישתמשו בו. הוא מסמל את עץ החיים, והסבתא מדברת על כך שהיא רוצה למות זקופה כמו העצים. העץ מורכב מזיכרונות והמחזה עוסק בזיכרונות. בעיבוד החדש מתחיל אצלה אלצהיימר - שעון חול מתקתק שתכף יכבה. הסבא מכניס לה למוח את הזיכרונות רגע לפני שהם נעלמים.

הצגה נפלאה.

מרים זוהר ויצחק חזקיה מרגשים ואנחנו עמדנו והרענו והרענו והרענו.