מאמר:
על פרשת שמות/ חגי קמרט
מבוא לפרשיות ספר שמות
דגשים חשובים לציון:
הספר נקרא על שם המלה השניה המופיעה בו "שמות" (שיש מוצאים בה רמז לקריאה של שניים מקרא ואחד תרגום ואלו אני הייתי מתחכם ואומר אל תקרא שְמות אלא שָמוֹת (רמז לשמות שעשה הקב"ה בפרעה ביועציו ובעמו והא ראיה מעצם השם שמ מָוְת או שמ מוֹת )
בכך נמצא שוני לספר הראשון הפותח במלה בראשית . יצוין כי הספר נקרא בכמה שמות: "שמות" או "ואלה שמות" "ספר הברית" ו "ספר יציאת מצרים". ויש שקוראים לו הספר השני. שהוא מעין המשכו של ספר בראשית או ,נכון יותר, המקביל לו. בעוד ספר בראשית מתאר את הבריאה במקרו ומציין את האבות, בא ספר שמות ומתאר את הבריאה באמצעות עם ישראל. עם ערב רב -תהו וובוהו שיוצא ממצרים והופך לישראל. כלומר תהליך הבריאה מתבטא בתהליך יצירת עם ישראל כעם!
ספר בראשית או בסממן סמנטי בלבד "ספר האישים" מסתיים בברכת יוסף לבניו ומות יוסף
ספר שמות מתחילתו מדבר כבר על עם. על קבוצות של בני אדם מישראל ולא על שמות פרטיים כמו אברהם,יצחק, יעקב וכו' נכון שהדמות המרכזית המבילה הוא מנהיג העם הנביא משה אך ככלל אנו מדברים על המגמה לאחדות ולהתלכדות לעם. אחדות שמצאה את ביטוייה בעיקר בימי דוד (עד ימיו השבטים היו כל אחד בפני עצמו דוד איחד אותם.(
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" ולא עוד, אלא שכבר בתחילת הספר מודגש הנושא של הכלל ולא הפרט הנה: א' ז' ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם"
דגש נוסף הראוי לתשומת לב הוא שכבר בפרק ראשון אנו שומעים על מלך חדש שקם על מצרים אשר לא ידע את יוסף.
כלומר המספר אומר לנו במילים פשוטות תשכחו מה שהיה. העובדות העכשוויות הן שהעם בגלות מצרים, וכאן קם מלך חדש שאין לו שום התחשבנות או קשר עם מעשי יוסף והעבר. מכאן ואילך הכל פתוח.
עם זאת מציין הכתוב מחד גיסא את התרבות העם שהוא "רב ועצום ממנו" וכן את הפחד של פרעה מכך עד כדי שהוא אומר: א' י' "הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ."
ומלות המפתח הן ועלה מן הארץ רמז דק למה שעשוי לקרות בעתיד אולי ניצני אותות הגאולה.
את ביטויה בפרק ב כג' ואילך שם נאמר שמת מלך מצרים, בני ישראל נאנחים מהעבודה ופסוק כד "וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם, את יצחק ואת יעקב. וירא אלוהים את בני ישראל וידע אלוהים" כאן נשמעים דברי הגאולה במפורש.
מבחינת הסגנון מוצאים בספר שמות קטעי פרוזה אלו בדרך כלל הקטעים התיאוריים המספרים את קורות הימים. ישנם קטעים שיריים הבולט הוא מה שנקרא "שירת הים" ויש הקטע של החוקים והמצוות המתואר בלשון משפטית.
מובן שבסקירת הפרשות כאשר נעמוד על הפן הספרותי הרי שבאותם מקומות נתייחס לצורות הכתיבה וללשון הכתובים.
פרשת שמות
אני מסתכל על הפסוק הראשון הפותח את ספר שמות ואולי אפילו על המלה הראשונה "ואלה", חושב על מידות שהתורה נדרשת בהן חושב על מבנים שונים והנה מוצא דבר מעניין במלה הזאת.
זוכרים שדיברנו על אחד הצורות של כלל ופרט? חיפשתי צורה זו גם בפתיח לשמות והנה:
הכלל: ואלה שמות בני ישראל: פרוט הכלל: את יעקב איש וביתו באו : פרוט לגורמים: ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולון ובנימין דן ונפתלי גד ואשר
סה"כ אחד עשר שבטים כאשר יוסף השבט המשלים נמצא במצרים והוא כידוע כבר הפך לשני שבטים והם אפרים ומנשה.
המלה "ואלה" סכומה בגימטריה שלושים ושש
אם ניקח את שם ההויה כבסיס לחישוב ונפחית מהשלושים ושש את העשרים ושש שזה מניין שם ההויה נקבל הפרש של עשר.
כלומר "ואלה" בא לרמז על עשרה שבטים שירדו מצרימה אך בעתיד כבר לא נשמע עליהם יותר. אלו עשרת השבטים שייעלמו, ושלפי האגדה נמצאים מאחורי נהר הסמבטיון.
נקודה אחרת רצינית יותר היא נקיפת השם "בני ישראל" ישראל שמו השני של יעקב שבדרך כלל נקט בו המספר כאשר רצה להראות את צד האהבה הרחמים והרוך שביעקב.
עתה, מוצמד השם להמון העם היורד מצרימה. אין מדובר פה עוד באדם פרטי אחד אלא בקבוצת אנשים בעדה שלמה של שבעים נפש היורדים מצרימה.
מה שנחמד לציין שכשם שספר שמות מתחיל ב "ואלה בני ישראל היורדים מצרימה" כלומר במסעם למצרים. כך מסתיים ספר שמות בפסוק:
מ' לח' .....לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם : כלומר שוב הזכרת בני ישראל ושוב הזכרת המסעות או הנדודים.
מבחינת החלוקה והמבנה רואים דמיון לאשר מצאנו בספר בראשית . קיימת איזו שיטה הגיונית פנימית במבנה.
למשל בפרק א אנו מוצאים שלוש פסקאות המתחלקות לשבע פסוקים בפסקה ראשונה שבע פסוקים בשנייה, ושמונה בשלישית. נראה שכל פיסקה שכזאת בנויה משני חלקים ששניהם למעשה אותה גברת בשינוי אדרת:
ראו
פיסקה א' הזכרת שבעים הנפש כסמל להתרבות ובחלק שני מתוך השבעים פרו ורבו ותמלא הארץ אותם (א' א עד ז')
פיסקה ב' בניית פתום ורעמסס ובחלק השני עבודה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה.
(א' ח- יד)
פיסקה ג' המתת הבנים הזכרים על האבנים (לא מתבצע כמובן) ושלב שני ההוראה כל בן הזכר היאורה השליכוהו ( א' ט"ו - כ"ב)
בכל פיסקה חזרה של שבע פעמים כפי שמצאנו בבראשית. פסוק ז' תיאור הריבוי בא בחזרה של שבע.
פסוק יג' נושא העבודה בחזרה של שבע.
פסוק יח' מזכיר שבע פעמים את עניין המיילדות בצורות שונות: מילדת מילדות למיילדות וכו'
סיפור הסנה:
בתחילת הסיפור על הסנה, מזכיר הכתוב שמשה היה רועה את צאן יתרו, "וינהג את הצאן אחר המדבר"
רש"י מפרש להתרחק מן הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים.
לפי פירוש זה אפשר להבין את צדקתו המופלגת של משה, שאף האריך אולי במסעו עם הצאן ולבד שלא יתערבב בעדרים אחרים ולא יבוא לידי שגגה של גזל שלא מדעת.
ספורנו מפרש צדקתו של משה כרצון להתבודד ולהיות קרוב אל האלוהים.
אני הקטן מסתכל על הדברים הנאמרים כפשוטם מבלי לחפש משלים ונמשלים הנה:
"וינהג את הצאן אחר המדבר" לפי עניות דעתי לקח את הצאן למרעה בשולי המדבר או אחרי שעבר כברת דרך ארוכה במדבר אל נווה במדבר. אם אצרף לכך את המשך הפסוק: "ויבוא אל הר האלוהים חורבה" הדברים יהיו פשוטים יותר.
אם ההתגלות היתה לא מכוונת וכהפתעה, טבעי שתעשה על הנתיב בו נוהג היה משה לילך כמנהגו מדי יום ביומו. מכאן אפשר להבין ש"אחר המדבר" הכוונה בסוף המסלול הקבוע וליד הר חורב. שם כפי הנראה היה מרעה נוח או נווה מדבר כתוצאה מגשמים שירדו מן ההר אל המישור שלרגליו.
מעניין אופן הגשת הסיפור המקראי של ההתגלות כאשר המשפטים קצרים כל מלה במקומה והמתח והדרמטיות עולים בהדרגה ממשפט למשפט.
הנה:
"וירא מלאך ה" אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל."
בפסוק זה פעמיים מופיעה המלה "וירא" ופירושו הוא לדעתי: המלאך נגלה אל מול פני משה מתוך אש שאחזה בסנה. אך משה לא רואה את המלאך הוא רואה את התופעה החריגה של סנה שאיננו אוכל באש. שלוש פעמים מוזכרת המלה "סנה" בפסוק, כנראה לצורך הדגשה. וכן כדי להבליט את עוצמת הנס. (לא אתפלא אם יש מדרש הרואה את הופעת שלושת הפעמים של המלה סנה כסימן להזכרת שלושת האבות אברהם יצחק ויעקב שעם הראשון נכרתה הברית וחודשה עם האחרים ועתה במעמד זה הפסוק בה לשתפם ברמיזה.
ובהמשך:
המקרא חוזר אל הדמות המרכזית משה שאומר: "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה"
הסקרנות הטבעית שבאדם קיימת גם במשה שהופך עוד מעט קצת להיות איש האלוהים. הוא כאחד האדם סקרן לראות בתופעת הטבע המוזרה הזאת.
מדברי משה אפשר להבין, מה שלא הובן קודם לכן, שאכן הסנה לא רק שלא אוכל אלא שכלל וכלל לא בער! האש עלתה בו מבלי לפגוע בו ולא כהוא זה.
כאן אנו מגיעים לתבנית המוכרת לנו עוד מסיפור העקדה: תבנית הבאה באופן מדויק שם: בראשית כ"ב: אברהם אברהם ויאמר הנני.
ובפרק שלנו: משה משה ויאמר הנני. ולאחר מכן הציווי האלוהי.
נשאלת השאלה מדוע ההתגלות נעשתה דווקא מתוך סנה שהוא נמוך, מכוער קוצני סבוך. נהפוך הוא שאם בהתגלות מתוך אילנות עסקינן היינו מצפים להתגלות מתוך היפה שבאילנות!
ישנם תירוצים שונים מדרשים שונים ועצות שונות לשאלה למה דווקא מהסנה.
יש הרואים בכך משום משל ונמשל לשיעבוד ישראל במצרים וכו'
לעניין זה מצאתי מדרש יפה בילקוט שמעוני קס"ט
מה דרכו של סנה, אדם מכניס ידו לתוכו – אינו ניזוק, לפי שקוציו כפופין למטה, ואם ביקש להוציא את ידו – הקוצים תופסים בה, ואין יכול להוציאה: כך המצרים: בתחילה קיבלו את ישראל בסבר פנים יפות, שנאמר (בראשית מז, ו') ארץ מצרים לפנים היא" וכשביקשו לצאת – לא הניחום שנאמר: "וגם את ישראל לא אשלח."
אכן סיבה טובה ומעניינת הנשענת על המבנה המיוחד הטבעי של הסנה.
דגשים נוספים לעניין פרשת שמות:
השמות:
הרב אורי שרקי מעלה רעיון שהספר מזכיר את השמות של בני ישראל שירדו מצרימה אך לאחר מות מלך מצרים שלא ידע את יוסף נגמרה תקופה. לא מזכירים יותר את הזהות היהודית אומרים בני ישראל במצרים ואין יותר שמות. מגיע משה לא מזכירים את שמו אלא:
וילך איש מבית לוי ( לא אומרים את שמו) ויקח את בת לוי ( שמה לא נאמר) ותלד בן לא מוזכר שמו) ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור ( שמה לא מוזכר) ותאמר אחותו אל בת פרעה ( מה שם אחותו? לא נאמר.) וכן הלאה. אפילו פרעה (שהוא שם תואר) לא מוזכר בשמו. כלומר מעין הסתרה של השמות.
אם נשאל עצמנו מדוע? אולי נלמד דבר מה על המצרים והתרבות שלהם שהם מבטלים זהות אישית. השמות לא חשובים אצלם. ואני שואל האם זו מידה מסוימת של צניעות? או אולי משום הס מלהזכיר את השם מחשש עינא בישא? לא ברור.
( גם היום ישנם בקרבנו אנשים שמשתמשים בכינוי אחר "ניק" במקום בשמם האמתי כדי להסתיר את זהותם).
ובכל התקופה הזאת שלא מדברים על מה שנעשה במצרים בארבע מאות השנים למעשה היהדות שמרה על זהותה לפי שהשמות נשארו ויצא ישראל ממצרים. הזהות מוזכרת ונשמרת. כלומר ביהדות לעומת המצרים השם הוא בעל זהות ותוכן גם לפרט וגם לגבי הכלל.
פרעה על פי שיטתו קורא לעם ישראל עם. לא קורא להם בשמם ישראל. אך כאשר ישראל יוצאים ממצרים הם חוזרים לזהות שלהם הם עם ישראל.
לפי אותו קו ישראלי נראה שכאשר משה פוגש את אלוהים בסנה השאלה העיקרית שמעניינת אותו היא מה שם האלוהים? והוא אומר זאת אם ישאלו אותי מה שמך מה אומר להם? וכאן הוא אומר לו אהיה אשר אהיה, אהיה , שם ההוויה , ובמדרש נאמר שהקב"ה אומר למשה לפי מעשי אני נקרא.
לי יש פרשנות אחרת לשם " אהיה" כלומר מהותי הוא שאני תמיד אהיה אף פעם לא הייתי ואינני הווה. בשביל האדם ובתפיסה האנושית אני אהיה. כלומר אם אדם יזדקק לי אהיה לרשותו.
נקודה אחרת מעניינת ומפוקחת שמעתי מהרב שרקי: ואנסה להביאה כאן:
פרעה מבין ומבחין שישראל הוא באמת עם סגולה. ובלי ישראל מצרים תחסר דבר מה. אך מצד שני הוא רוצה שההגמוניה בעולם הקדום תהיה בידי מצרים לכן הוא עושה מהלך מפוקח מבחינתו
מצד אחד הרס העם היהודי " כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" אך מצד שני " כל הבת תחייון" למה? כדי שהבנות תנשאנה למצרים והילדים שיוולדו ישאו בתוכם גנים יהודיים שיהפכו את המצרים ברבות השנים לעם סגולה מיוחד כשם שהיהודים היו. כלומר הפחד מעם הסגולה הוא שהביא את פרעה לצו שנתן.
הפטרת שמות: ישעיהו (כז ו- כח ג, כט כב – כג)
נתמקד איפה בדגשים הנכונים לפרשתנו.
ישעיהו מנבא לקראת סוף הפרק את אחריתה של מצרים על כל שהעבידה את עם ישראל בארצה. עונש כבד למצרים וגאולת עם ישראל אשר יבוא להשתחוות לה'.
מעניינת היא הפתיחה להפטרה בה נאמר
"הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה
דומה כל ההיסטוריה בהבל פה אחד.
לפי רש"י ההשתרשות במצרים מתארת את בני יעקב היורדים מצרימה ונאחזים בה (לכן גם נקט בשם יעקב אשר לדעתי הוא בין היתר: שם הסבל והיסורים והמכאוב ולאחר מכן פרח ישראל דהיינו הגאולה והשחרור מעבדות לגאולה (ולכן נקט בשם ישראל שהוא סמל לאהבה יראה ושמחה) וסיים ב מלאו פני תבל תנובה דהיינו עם ישראל מאור לגויים.
מעניינת גם התקבולת בין תחילת הפרשה:
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו
לבין האמור בהפטרה: "הבאים ישרש יעקב"
דהיינו ישעיהו חוזר ומזכיר את הנאמר בפרשה.
המלה הקשה לכאורה סאהסאה פירושה סאה סאה סאה זו מידה
כלומר מידה במידה. כמאמר אבן עזרא כשם שמדדו המצרים לישראל שזרקום ליאור כך מדדו ישראל למצרם בהטביעם בים סוף.
וכאן הייתי מפנה שאלה לקוראים מידה כנגד מידה זה החטא והעונש הבא להזכיר לחוטא את חטאו ומענישו באותו משקל באותו כובד.
ואני שואל האם נראה נכון לנקוט תמיד בעונש של מידה כנגד מידה או אפשרי לפעמים לחרוג מהכלל הזה?
