בבוקר רגיל אחד, ב 1991 הוא הופיע במשרדי, אז - עורך ראשי בהוצאת זמורה-ביתן - יונתן בן נחום, שנפטר ממחלות רבות לפני שבועיים. איש דובי, חזק מאוד, עם עיניים לוהטות של גאון. לא הביא אתו כתב יד, ככל הזכור לי רק מין סיכום היסטורי, וסיפור שסיפר לי. וזה היה סיפורו של הספר וידוי, עוד בטרם נכתב. אני חושב שבימים אלה לא היה לסופר כזה , ללא כתב יד שום סיכוי בשום הוצאת ספרים. אבל , סליחה על הנוסטלגיה, אבל באמת היו זמנים אחרים לספרות העברית. מיד התלהבתי, ומכיוון שזכיתי לעבוד עם בוס , אהד זמורה, שנתן לי יד חופשית כמעט לחלוטין - החוזה נחתם.
עלילתו של הסיפור הזה, המבוסס על תחקיר מדוקדק, מתרחשת ב 1485, שבע שנים לפני גירוש ספרד. אנדרס גונסאלס, כומר בן 43, בנו של יהודי מומר, מתוודה בפני מורו וידידו . הוא אינו יודע שהאינקוויזיציה אילצה את חברו לסחוט ממנו וידוי ורושם את דבריו מילה מילה כדי שוידויו ישמש עדות נגדו.
הוידוי הועלה על הכתב והתגלה בידי פרופ. חיים ביינארט מהאוניברסיטה העברית. אנדרס גונזאלס הועלה על המוקד ב 1486. וזה הזיכרון שבידיו האמונות של יונתן הפך ליצירה ספרותית-היסטורית מעולה.
