מאמר:
על פרשת ויחי/ חגי קמרט
הנה הגענו אל סיומו של ספר החלומות ( כך הייתי מוסיף על כינוייו ומכנה אותו) הוא ספר בראשית. הספר שהתחיל במקרו הרועש של בריאת העולם ויורד בקרשנדו אל המיקרו שמתאר דמויות בני אנוש על המורכבות שלהם אופיים ההתנהגות בהתאם לתחושות מאוויים כמו קנאות שנאה ידידות וכו. העניין התיאולוגי עולה על הבמה ההיסטורית עם אברהם אשר צריך להפיץ את תורת ה' . במאמר לך לך קיים המסר שהפצת תורת ה' צריכה להיות לא במקום הישוב המושחת המקובע על עבודת האלילים אלא הלאה למקום חדש אל ארץ כנען הרחוקה. ומכאן ואילך ה"אור לגויים" אכן תמיד נעשה בהליכה קדימה. הלאה אם למצרים אם בירידה בדורות שלאחר מכן לנכר.
פרשת ויחי גם מסמלת סופה של תקופה ותחילתה של תקופה יעקב האב קד לבנו הבן כי הוא מכיר בכך שתקופת יעקב הסתיימה ועתה מתחילה תקופה חדשה תקופת יוסף. הוא מבקש מבנו לקבור אותו בכנען מסיבה פשוטה. הוא לא רוצה שיהפכו אותו לקדוש למעין אליל כמקור לעבודה זרה. אגב זו הסיבה גם שהתורה מראה לנו שמקום קבורתו של משה לא נודע. כדי לומר לנו שאין להשתטח על קברות קדושים או מנהיגי אומה שמתו, משום זהירות להפיכת קדושים לאלילים. אך ברור שעל אף שההבדל הוא דק מאוד בכל זאת היהודי המאמין יודע להבחין בין האמונה באלוהי ישראל לבין ההשתטחות על קבר הצדיק.
פרשת ויחי היא זו המסיימת את ספר בראשית. היא מיוחדת בשני דברים ראשית בזיקה הגבוהה של ההפטרה אליה ושנית מעצם היותה פרשה סתומה.
להזכיר: פרשה פתוחה היא זו המסתיימת בשורה לא מלאה כלומר עד חציה למשל
פרשה סתומה היא זו שאינה משאירה אחריה ולו אות אחת ריקה בשורה דהיינו המשך
ישיר לפרשה הקודמת בלא כל ריווח.
פרופ' ליבוביץ בסיפרו על פרשיות השבוע מאיר עיננו לקרוא מדרשים שונים שנכתבו בעניין זה . בהמשך דבריו הוא מביא בפנינו עובדה מעניינת
ראו:
פרשת ויחי מתחילה ב "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" לדעתו מעורר מיד אסוציאציה לימי יוסף הראשונים שם נאמר:
"אלה תולדות יעקב יוסף בן - שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן"
אומר פורפ' ליבוביץ: "הרעיון לפיו תולדות יוסף הם במידה רבה כפל סיפור תולדות יעקב מועלה במדרשים פעמים הרבה. שבע עשרה שנה חי יוסף בצד אביו, ולאחר מכן שבע עשרה שנה חי יעקב בצלו של יוסף בנו התומך בו ומכלכלו, ובעניין זה קוראים במדרש הגדול התימני: כנגד שבע עשרה שנה שדר יוסף אצל אביו, חי יעקב בצלו של יוסף בנו, זהו שנאמר "אלה תולדות יעקב יוסף."
וממשיך ליבוביץ ואומר במיוחד קטע הדרשן את הפסוק בתחילתו כדי להעמיד בפנינו את הצדדים "השווים והזהים בקורות חייהם של יעקב האב ובנו יוסף"
ואני על סמך דברי ליבוביץ ממשיך ודורש מעצמי כך:
"ויחי" בגימטרייה שווה שלושים וארבע
ושבע עשרה שנה בלא יוסף ושבע עשרה שנה עם יוסף (שהרי בגיל שבע עשרה הורד מצרימה) שווה גם שלושים וארבע.
כלומר המלה הפותחת "ויחי" מרמזת לנו שחיי יעקב במצרים אמנם היו כלשון הכתוב שבע עשרה שנה, אך השבע עשרה שנה שלא ראה את יוסף (והיו כאילו שנים מתות לגביו), כאילו ניעורו לחיים, נתחדשו והולבשו על השבע עשרה שנה של היות יעקב במצרים. והיו השבע עשרה שנים האלו עשירות בעוצמתן כמו הוכפלו והיו כאילו שלושים וארבעה שנים שבלה בהם את שארית ימיו עם בנו יוסף במצרים.
יפה לא?
ואם בענייני מדרש עסקינן מאיר עינינו פרופ' ליבוביץ במדרש מעניין המדבר על שנות חיו של יוסף:
לפי שקוראים אנו בפסוקים האחרונים של בראשית חי לו יוסף מאה ועשר שנים. מכאן פחתו עשר שנים משנותיו של הצדיק שנקבעו למאה ועשרים שנה.
מתרץ המדרש שעשר שנים אלו פחתו בכל מקום שהושפל אביו יעקב כאשר כונה בשם אחיו "עבדך אבינו" או "עבד אבי" וכו' ויוסף מחריש ושותק.
מקשה הפרופ' ושואל ולמה עשר פעמים? והרי בכתובים מופיעים חמש פעמים כאלו ולכן השאלה היא על מה מתבסס המדרש המונה עשר פעמים את הביטוי "עבדך אבי?"
התשובה היא שאמנם יוסף הבין עברית אך אחיו לא ידעו זאת ולא היו אמורים לדעת זאת לכן המליץ הוא המתרגם היה צריך בכל פעם לתרגם את דבריהם ליוסף ובכך נכפל הביטוי עבד אבי מחמש פעמים בעברית לעוד חמש פעמים בתרגום למצרית ומכאן המניין עשר פעמים כנגד עשר שנים שפחתו משנותיו של יוסף בשל שתיקתו שתוצאתה היא אי קיום מצוות כבוד אב ואם.
יוסף המנהיג והדיפלומט.
גדולתו של יוסף כשליט מתבטאת גם בדרך שיחו עם בני אדם. ראינו את יוסף בעל החלומות, הכן התמים, יוסף בעל כושר ההישרדות והחכמה במפגש עם אשת פוטיפר ועם שרי המלך בבית האסורים, יוסף הצעיר העומד מול מלך מצרים, כיצד שוחח עם אחיו עד לרגע השיא עם יהודה.
ועתה, אנו פוגשים ביוסף השליט, הבוגר, המנוסה הנה שורו נא וראו:
בתחילת פרשתנו אומר יעקב ליוסף:
"אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. ל וְשָׁכַבְתִּי, עִם-אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. (מז כט-ל)
וכן בהמשך הוא מצווה את בני ביתו:
כט וַיְצַו אוֹתָם, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל-עַמִּי--קִבְרוּ אֹתִי, אֶל-אֲבֹתָי: אֶל-הַמְּעָרָה--אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה, עֶפְרוֹן הַחִתִּי. ל בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי-מַמְרֵא--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי--לַאֲחֻזַּת-קָבֶר. לא שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-אַבְרָהָם, וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ, שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק, וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ; וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי, אֶת-לֵאָה. לב מִקְנֵה הַשָּׂדֶה וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר-בּוֹ, מֵאֵת בְּנֵי-חֵת.
כלומר כאן מפרט יעקב ואומר ברחל בתך הקטנה שם הארץ המקום הסיבה מדוע ולמה.
עד כאן ההוראות.
מכאן ואילך כיצד יוסף הדיפלומט מצליח להעביר את הדברים הלאה לידי ביצוע.
יש להבין, יוסף הוא משנה למלך מצרים בהיותו כזה מצפים ממנו להיות כאיש השני במצרים לאהבת הארץ האדרתה בפי כל . על יוסף לדעת שחייב הוא להיות זהיר בכל שידבר את פרעה בדבר אביו. שהרי האחרון אינו מעוניין להשאיר זיכרו בארץ הזאת אלא להיקבר בארץ אחרת?
איך מעבירים דברים אלו בצורה חלקה ובלא פגיעה?
וכך אומר יוסף את הדברים לפרעה:
ד וַיַּעַבְרוּ, יְמֵי בְכִיתוֹ, וַיְדַבֵּר יוֹסֵף, אֶל-בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר: אִם-נָא מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֵיכֶם--דַּבְּרוּ-נָא, בְּאָזְנֵי פַרְעֹה לֵאמֹר. ה אָבִי הִשְׁבִּיעַנִי לֵאמֹר, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת--בְּקִבְרִי אֲשֶׁר כָּרִיתִי לִי בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, שָׁמָּה תִּקְבְּרֵנִי; וְעַתָּה, אֶעֱלֶה-נָּא וְאֶקְבְּרָה אֶת-אָבִי--וְאָשׁוּבָה. ו וַיֹּאמֶר, פַּרְעֹה: עֲלֵה וּקְבֹר אֶת-אָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ.
ראשית יוסף לא מדבר יישירות אל פרעה אלא כאמור "אל בית פרעה"
לפי עניות דעתי זו יותר מעין הפצת הידע בפי אנשים אשר יובא בצורה זו או אחרת לפני המלך כדי לעורר אותו לפנות ביוזמתו אל יוסף.
המוטו של המידע הזה הוא המלה "השביעני" ושבועה לפי כל הדתות (גם מן הסתם אצל המצרים) אין להפר
הניסוח של הבקשה קצר בלא שום מלה מיותרת:
אבי השביעני (השביעני לאמור)
תוכן ההשבעה ( בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שם תקברני)
הבקשה (ועתה אעלה נא ואקברה את אבי ואשובה)
לגבי תוכן ההשבעה:
לא אני – יוסף- מבקש, אלא אבי מבקש!
ויש הצדקה בדברי אבי : משום קבר שהכין לו מבעוד מועד במקום שבו רצה הוא להיקבר!
הבקשה: המלים המרכזיות הן שתיים "נא" לשון כבוד ובקשה וכן המלה "אשובה" אל תדאג לא אנצל את המצב כדי לברוח לך ממצרים אני אשוב חזרה. כלומר הרגעת המלך פרעה.
אגב יוסף לא מדייק בהעברת דברי אביו אל פרעה. מדברי יוסף יוצא כאילו יעקב הכין לו קבר בימיו (כריתי לי בארץ כנען)
אך בדברי יעקב אל יוסף, יעקב מפרט במפורש: בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי-מַמְרֵא--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה, מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי--לַאֲחֻזַּת-קָבֶר.
שינוי הניסוח בדברי יוסף בא כדי לחדד את הבקשה הוא הרי כרה לעצמו קבר או במו ידיו או ע"י שביקש ממישהו אך כרית הקבר מעידה על רצונו העז להיקבר שם.
על סמך עניין זה אני שואל את הקוראים גבול הדיפלומטיה עד היכן?
(והרי בניסוח הדברים הלא מדויקים של יוסף יש מעין הטעיה של המלך מן האמת. (מאחר ויוסף חשש שכל ניסוח אחר עלול להכשיל את בקשת אביו.)
האם בכל מחיר? גם במחיר האמת?
הפטרת ויחי
להלן הקשר בין הפטרת ויחי (מלכים א, ב/א) לבין פרשת ויחי כפי שמובאת בדברי פורפ' ליבוביץ
מקדים ליבוביץ ומאיר עינינו בכך שהקשר בין ההפטרות לסדרות (הפרשות) הוא בדרך כלל מלאכותי ונקבע על ידי החכמים שערכו את ההפטרות. "לפעמים על סמך קשרים פורמאליים בין תוכן הסדרה לבין האמור בהפטרה אך לפעמים הקשר עמוק ביותר"
בפרשתנו אנו קוראים: "ויקרבו ימי ישראל למות" (מז' כט') כמו זאת מצינו גם בהפטרה הנה כך
"ויקרבו ימי דוד למות" (מלכ' א ב' א')
וכאן טוען הפרופ' הקשר הוא עמוק .
סוף ימיו של בחיר האבות מול סוף ימיו של דוד משיח אלוהי יעקב.
וכן שניהם מצווים לבניהם לפני מותם.
"יעקב מצווה לשנים עשר בניו וכיוצא בו מצווה דוד לבנו שלמה ושניהם בצוואתם מורישים לבניהם משהו. יעקב מוריש לבניו את ברכת אבותיו הברכה שהיא הברית ואלו דוד מעביר לבנו שלמה את המלוכה, שגם היא נחשבת ברית."
יעקב מעביר ליורשיו את הדרישה להעבירו לקבורה בא"י ובצמוד לכך ברכתו הגדולה שהיא למעשה נבואה עתידנית לבני ישראל.
ואלו
דוד מצווה את שלמה ללכת בדרכי ה' אך מצווה לו עוד משהו כמו שאומר פרופ' ליבוביץ בשפת ימינו "חיסול חשבונות"
מכאן מביא בפנינו חוזר ומזכיר ליבוביץ את מעשי יואב שלמעשה עבר למחנה אדוניהו בן חגית הוא יואב שהגן בחירוף נפש על המלך דוד ואפילו חיסל את אבנר בן נר ועמשא שני שרי צבא שהיו למעשה יריבים מבית שאול ועברו לבסוף לבית דוד. הוא גם מחסל את בן המלך אבשלום שפגיעתו במלך היתה נוראית.
פרופ' ליבוביץ מאיר עינינו לקבל את גזרת המלך כנכונה, הן משום הרמז על אי סדרים בבית המלוכה שאפשר ויתרחשו לאחר מותו ומכאן אני למד על רמז של אפשרות לתפיסת השלטון בידי יואב. כך הבנתי מבין השיטין. ואם לא, אכן נראה על פניו שהאפשרות הזאת היתה בהחלט קיימת לפחות בתיאוריה אם כי אני חושב שאדם כיואב לא היה עושה זאת. יתירה מזאת הוא מסביר את אהבתו הגדולה של המלך לאבשלום בכך שהוא למעשה קיים את העונש שתלוי היה למימוש וביצוע משכבר הימים עוד מימי מעשה הפשע של דוד באוריה החיתי. זאת הסיבה גם שמוחל המלך לאבשלום על הרג אמנון וזאת הסיבה שמוחל לו על הרמת נס המרד ומעשיו הקשים בפילגשיו.
דוד אוהב את בנו אבשלום ומצווה על יואב לאט לי בנער אבשלום ובכל זאת יואב הורג אותו לכן הצו לחיסול החשבונות עם יואב נראה בסדר.
גישה זאת אני שולל מכל וכל אני עדיין חושב שהגמול שגמל דוד ליואב הוא בבחינת החזרת רעה תחת טובה כפיות טובה במוצהר. והוא חמור לא פחות מהפשע שפשע בהריגת אוריה החיתי הוא ציווה להרוג את אחד האנשים הנאמנים לו ביותר שבלעדיו לא היה מגיע לאן שהגיע. ואולי גם ממלכתו היתה נופלת שבע מונים בעבר.
בדומה שלא היה שר צבא בישראל שנתן או הקדיש את חיו למען המלך כמו יואב. הוא גם ידע לקרוא את המפה היטב; ידע מה טוב למלך ומה לא טוב מי הם אנשי שלומו ומי לא. הוא הלך לפניו כחרטום של אוניה המפלס דרך בין גלים גבוהים בים סוער. ועל שם הגיבור האמיתי הזה קראתי לבני יואב!
חכמי המדרש סוברים שדוד רומז לחטא אחר והוא שדוד מאשים את יואב בהדלפת חומר רגיש ביותר והוא הפקודה של דוד לתת את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה. כך שם לאל את רצון המלך לקחת את בת שבע. ואני אומר על כך: נו באמת...
אגב מה דעת הקוראים על שימוש ציני אכזרי בטעון כזה כדי לחסל אדם? נדמה לי שמעשה בואש כזה אקטואלי גם לימינו.
הרלב"ג ורד"ק חושבים שנענש בגלל הרג אבשלום. "אשר עשה לי" כלומר חטא אישי כלפי והוא רצח אבשלום.
הפרשנות הפשוטה היא שרצח עמשא ואבנר פגע ישירות בדוד מאחר שהרג אותם לאחר שהשלימו עם דוד ומשכו ידם מהמלחמה. והריגתם כמוה כמרד במלכות!
לי נראה שיפרשו מה שיפרשו יואב היה נאמן למלך כפי שלא מצאנו נאמנות שכזאת בכל כתבי התנ"ך ואם אפילו חטא פה ושם (לפי ראיית המלך) הרי עשה זאת למען המלך. הצו להרוג את יואב מפי דוד הוא סמל בעיניי לכפיות טובה ותשלום של רעה תחת טובה. מעשה רצח יואב אף הוא מתואר בצורה מצמררת נראה בעיניי כאחד מכתמיה השחורים ביותר של אותה התקופה. כתם שנשאר ויישאר מרגע היווצרו ועד סופו של עולם.
שאלה לקוראים האם יש מי שחושב שאכן צדק דוד בצוותו את בנו שלמה להרוג את יואב ואם כן מה הנימוק/ים לכך.
או ההפך מי אכן חושב שהצו להרוג את יואב יש בו משום כפיות הטובה מצד מלך ישראל הנערץ.
