מאמר:
הפעם סקירה קלה ולו רק בשל עוצמתה של הפרשה הזאת עוצמה המבקשת דרשני!.
פרשת "ויגש" הנקראת על שם המילה הראשונה בה היא פותחת, היא לדעתי אחת הפרשיות היותר מרגשות שבתורה. נראה שאנו מגיעים כאן לשיאו של קרשנדו ארוך המתחיל במכירת יוסף ומסתיים במילים:
"אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי"
לשם הפרשה - הכותרת " ויגש"; יש עוצמה. הצעד שעושה יהודה הוא צעד מכריע בצעד זה הוא בעצם רוכש את המנהיגות. הוא פועל כפי שצריך לפעול. ויגש מזכיר התגוששות . היינו יהודה בא לכדי התכתשות עם יוסף. עימות עד הסוף!
שמעון ולוי הם האימפולסיביים הפועלים נקודתית. יהודה לעומתם רואה את המרחב כולו ויודע לקחת אחריות. בשל כך אולי יוסף מנטרל את שמעון מלוי ואומנם כשיהודה ניגש לוי שותק.
מבחינת הסיפור כמות שהוא האמירה " אני יוסף" לא רק הפתיעו את האחים, אלא הבהירו להם נכוחה את כל "התמונות בתערוכה" שהם עברו לידן ולא ראו אותן מהזווית הנכונה אלא המוטעית!
קרצוץ
במלה ויגש האות יוד יכולה באופן סימבולי לציין גם את יהודה וגם את יוסף . היינו שני הרים שמתנגשים ביניהם
מבחינה ספרותית שוב התבנית המוכרת מסיפורי יוסף והיא החזרה.
יהודה, בדרך שאין מרגשת וטובה ממנה מנסה לרכך את לב המושל העומד עליו (הוא יוסף) והטכניקה היא שוב תבנית החזרה.
הוא מזכיר לו את השתלשלות האירועים כפי שאנו הקוראים כבר חווינו אותם ומכירים אותם. אך ראו באיזו שפה באיזו דרך הוא עושה זאת:
הפתיחה מתאפיינת בשני אלמנטים בולטים
ההתרפסות ונתינת הכבוד:
בי אדוני - לשון בקשה ותכוף לזה: ידבר עבדך- יהודה לא שוכח את מקומו כנגד המשנה למלך. הוא עבדו הוא אפילו לא אזרח הוא תלוי ברצונו הטוב של העומד עליו. והוא ממשיך וקורא לו אדוני. וחוזר בדרך אחרת על ה "בי אדוני" כשאומר ואל יחר אפך בעבדך כלומר בבקשה אל תכעס עלי. ומוסיף לו מחמאת כבוד: "כי מי כמוך כפרעה."
כל מלה במקומה כאילו העבירו לה משחלת במילים לטהרן זו אחר זו במלאכת מחשבת מעשה חכם. יש כאן נימת הכנעה ובקשה מתוך עמדה ירודה אך רוחשת כבוד שאי אפשר לסרב לה.
חכמת חיים אמרתם? אפשר. כישרון הרטוריקה אמרתם? אפשר.
מכאן ואילך מתחילה החזרה על האירועים והעובדות המוכרות לנו. החל בהזכרת האב הילד הקטן (בנימין) וכל השתלשלות האירועים כאשר בראשי המשפטים תמיד יש הארה של הרגש. מעין סחף רגשות העולה מתוך המילים.
"ועזב את אביו ומת" עובדה מרגשת מאוד. הקשיחות של יוסף: אם לא ירד לא תוסיפון לראות פני" סיפור האירוע בבית יעקב וערבות יהודה לנער.
הפרטים המועלים על פני השטח בדברי יהודה אף הם אלו שיכולים לרגש את הקורא מחד ולהעלות את המתח הרגשי שהרי יהודה פורט על קשיחות לבו של יוסף שאמר "אם לא ירד אחיכם הקטון אתכם לא תוסיפון לראות פני" וכן על מיתרי רגשות האב החרד לבנו הקטן שנותר ונאלץ בעל כורחו לשלחו.
ולבסוף ברגעי השיא של הדיבור הזה גם בתיאור וגם במשפטים שובי לב כמו: דברי יעקב: "והורדתם שיבתי ברעה שאולה או "ונפשו קשורה בנפשו" או ברגעי השיא:
"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי?"
גם בעליה מעצימה זו של משפטים מרגשים בזה אחר זה מובא ומובע הכישרון הספרותי של כותב הדברים המשפיע כל כך חזק על לב הקורא.
גם יוסף כאביו יעקב מחליף צורות ודמויות ובשתיים עסקינן פעם הוא הגיבור הקשוח המסוגל לשלוט ביד רמה כמשנה למלך מצרים, מסוגל גם להתעמר באחיו ומושך עד קצה גבול היכולת.
ופעם הוא בעל כתונת הפסים המסכן בעל החלומות הבורח מאשת פוטיפרע. רגשן מאוד הבוכה לעיתים קרובות על כל ריגוש שפוקד אותו.
והשיא של הבכי שלו הוא כאן כאשר הוא מוציא כל איש מעליו "ויתן קולו בבכי" ועד כדי כך בכה עד "וישמעו מצרים וישמע בית פרעה". כלומר כל הניצבים עליו שהוציאם החוצה שמעו והשמועה כפי הנראה עברה לאורכה ורוחבה של מצרים שיוסף המנהיג הגיבור הנה מזיל דמעותיו. אגב עד כה להזכיר בכיו היה בסתר.
מדרשים רבים בהקשר ל" ויגש אליו יהודה" אחד מהם בבראשית רבה פרש צג סימן ד אומר המדרש: מסתמך על פסוק ממשלי( כ' ה) "מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה " ועל הפסוק הזה מביא משל לבאר עמוקה מלאה צונן והיו מימיה צוננין ויפין ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה, בא אחד וקשר חבל בחבל ונימה בנימה משיחה במשיחה ודלה הימנה ושתה. התחילו הכל דולין הימנה ושותין, כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על לבו"
כלומר ויגש ניגש במטרה ברורה שלא יסור ממנו עד שישבור אותו כליל. יהודה הרגיש מדברי יוסף שיש איזה דבר סתר בלבו. ולכן ניסה להוציא אותו החוצה. לשם כך השתמש בדברים שאמר ליוסף וחוזר בהם על כל הדברים הידועים בצורת ונאמר ותאמר ונאמר ותאמר כלומר יהודה משיב ליוסף דבר על דבר לעמוד על אותו דבר שהיה נסתר בתוך ליבו של יוסף עד ששבר אותו כנאמר ולא יכול יוסף להתאפק וגו'
ואני ממשיך וקורא בפירוש המדרש המסביר את הפסוק ממשלי כפשוטו כך:
"בלב כל איש נמצאת אותה עצה, אלא במעמקי הלב, ולא כל איש מסוגל לדלות אותה עצה ממעמקי ליבו, אלא רק איש תבונה יכול.
ומזכיר לו את "ביצת קולומבוס" לאמור: "קולומבוס העמיד את הביצה על השולחן ואז כל הקוראים קראו אם כך, כולנו ידענו את הדבר! השיב להם: אמנם כולכם ידעתם ובכל זאת על דעתכם לא העליתם! וכך כל דבר חכמה כפשוטו, אלא החכם בלבד ההוא שעומד על הדבר."
שאלה לקוראים:
האם דברי יהודה יכולים לשמש לנו אות ומופת ודרך לימוד לצורת דיבור אנושית כדי להשיג מטרות?
הנחישות הזאת, האם היא אשר צריכה לקדש עליה את האמצעים? או שמא האמצעים הם שיכולים להעלות את הנחישות לרמה מספקת להשגת המטרה?
הפטרת השבוע יחזקאל לז טו
"ואתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה ולבני ישראל חברו ולקח עץ אחד וכתב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חברו, וקרב אותם אחד אל אחד לך ולעץ והיו לאחדים בידך,....
וכאשר יאמרו אליך בני עמך לאמר הלוא תגיד לנו מה אלה לך, ... הנני לוקח את עץ יוסף...את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי".
לעומת מעשי ההרס והחורבן בסמלי הנבואות של אחר החורבן הרי מעשה זה הוא בבחינת אור בחשכה. אחוד כל בני ישראל למטותיהם לאגודה אחת לעץ אחד . ובכך יתקיימו בעם דברי הברית מימי האבות. למעשה חוזים אנו בהפטרה זו את קיבוץ נדחי פזורי ישראל מהגלויות ובצד זה רעיון הגאולה.
ניתן להרחיב קמעה סביב מלת המפתח של הפרשה אשר בגינה מדבר יחזקאל ומוצא את פתרון חזון אחרית הימים
מלת המפתח היא הקנאה!
ובכן:
יחזקאל מתנבא על עץ יהודה ועץ יוסף שהיו לאחדים בידו. דהיינו האחדות העתידית לעם ישראל אחווה שלום רעות בלא קנאה ובלא משוא פנים. זהו פירושו של תיקון העיוות.
ולהלן ציוני דרך בהתפתחות הקנאה.
קיין והבל ראשיתה של קנאה
לאה מקנאה ברחל שלב יעקב נתון לרחל
רחל מקנאה בלאה "ותקנא רחל באחותה (ל א)
קנאת אחי יוסף בשל כתונת הפסים.
לאחר סיפור החלומות "ויקנאו בו אחיו"
הבכורה עוברת מראובן ליוסף על שחלל יצועי אביו.
שאול רודף את דוד בשל קנאה ופחד ממנו
בשל קנאה שכזו נתפלגה הממלכה וקמו שני מחנות מחנה יהודה ומחנה ישראל. קנאת ירובעם בן נבט ברחבעם.
מאוחר יותר נאמר בתלמוד שבשל שנאת חינם חרב בית המקדש. והמרחק בין שנאה לקנאה צר מאוד מאוד
כנגד העימות בין יהודה ליוסף ומאבקי הכוחות ביניהם מדבר יחזקאל על האחדות שתהיה בין עץ יהודה ועץ יוסף. "הנה אני לוקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי" ובסיום מדגיש שמלך אחד יהיה עליהם והמלך יהיה "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכולם."
מעט רציונליזציה של הדברים:
קנאה משהו חשוב מטיבו של האדם כשם שהאהבה שורה בו השנאה, כך גם הקנאה.
נדמה לי שבחכמה רבה יצר הקב"ה את האדם והתכונות שנטע בו לא סתם הם . אין שום אבר מיותר בגוף אפילו לא המעי העיוור וכשם שנטע בו אברים שאין בהם פסול או רע כך לדעתי נטע בו את הרגשות והתחושות. לפיכך אני אישית יוצא מתוך הנחה שהקנאה חשוב לה שתשרור בין מכלול הרגשות של האדם.
אם כן הייתי מציג שאלה לקוראים:
בהנחה ש"הקנאה" כפי שציינתי חלק חשוב מתכונות האדם, באילו מקרים לדעתכם אפשר לראות את החיוב שבעצם היותה בנו ויוצאת מאתנו החוצה.
מה המסקנות מהופעתה בקרב הדמויות הפועלות בתורה ואיך וכיצד אפשר להתמודד או לא להתמודד אתה בחיי היומיום שלנו.
