צילום: לאה אינגבר
תזמורת הבארוק בשחרורו של רוג'רו מאת קצ'יני / שמחה סיאני
תזמורת הבארוק חוגגת את שלושים השנה להיווסדה והפעם משמיעה, בקונצרט השני שלה, את "שחרורו של רוג'רו מהאי של אלצ'ינה מאת פרנצ'סקה קצ'יני .
מה אומר לכם רעיי, כיף להיות בגיל הזהב, כי אז יש לכם יותר זמן ללכת לתאטרון, לקונצרט, לסרט, להרצאות... וגם ללכת לשמוע את תזמורת הבארוק המהנה באולם י.מ.ק.א. המעוצב להפליא בירושלים.
ובכן, הפעם מדובר על נוסטלגיה. אנו תמיד שמחים לחזור ל"גן עדן האבוד" שלנו ולומר בפנים מצטדקות: "אה, היו זמנים שהנוער היה זהב לעומת הנוער היום, שהוא בבחינת הב הב... תן ותן...,". אנו היינו מסתפקים במועט ומאושרים במה שיש (ובאמת זה נכון), אך היום, כל מה שניתן לילדינו ולנכדינו, לא מספיק וגם אנו לא פעם "חוטאים" בחטא ה"עיניים הגדולות" וקונים בלי סוף חפצים שאין לנו צורך בהם, רק שיהיה לנו יותר ויותר, והכי חשוב, יותר משיש לשכן... מחריד!
אמנם אני מתגעגעת לימים התמימים של אז, אך שמחה מאד בכל הטכנולוגיה שמקלה על החיים ומעמד האישה שהתקדם מאז ונותן לנו זכויות. דוד שמר, מנצח התזמורת, המקדיש את רוב חייו למוזיקה של מאות ה-17 וה-18, גם הוא לא היה בוחר לחיות בתקופה ההיא, וזאת משום אי הצדק המשווע שאפיין צדדים רבים כל כך של החיים בה, בלי להזכיר את רמת ההיגיינה הירודה, שירותי ושיטות הרפואה המחרידים ועוד. דוד שמר מודה בפה מלא, שהיה זה עולמם המובהק של הגברים! ואילו הנשים, יכלו להתהלך זקופות מתחת לשולחן! לא היו להן זכויות וקולן לא נשמע/נחשב.
(גם היום, עם כל ההתקדמות במה שנוגע למעמד האישה במאה ה-21, עדיין כדי להגיע למעמד זה, שרפנו חזיות, הפגנו, עשינו רעש לא קטן..., ועדיין, גברים מרווחים כיום שלושים וחמישה אחוזים יותר מנשים, בעד אותה עבודה ואותה השכלה/הכשרה. בושה!)
בתקופת הבארוק, עולם הבמה היה עולמם של הגברים, שבמקרים מסוימים אף ניכסו לעצמם גם את תפקידי הנשים (במחיר מאד יקר הנוגע לגבריותם... והמבין יבין). גם כיום נשים מלחינות הינן חזון נפרץ, קל וחומר בזמן הבארוק. רק נשים מעטות זכו להכרה על ידי החברה בה חיו, לדוגמה: הנזירה ימי-הביניימית הילדגרד פון בינגן; הזמרת/המשוררת/המלחינה המוכשרת מהמאה ה-17 ברברה סטרוצי; אליזבט ז'קה דה לה גר, שהייתה בת חסותו של לואי ה-14..., כל אלה היו מוזיקאיות מהדרגה הראשונה, אך דרכן במעלה הר התהילה הייתה קשה מנשוא.
בין הנשים שכן הצליחו להעפיל ולעלות למרום הר התהילה המוזיקלית, אציין את פרנצ'סקה קאצ'יני, האישה הראשונה בהיסטוריה שזכתה לכתוב אופרה! היא נולדה בפירנצה, בת למשפחה מוזיקלית. אביה, ג'וליו קאצ'יני, היה מהדמויות הבולטות של הבארוק המוקדם ונחשב לאחד המקורות המכוננים שבישרו את הבארוק החדש. פרנצ'סקה, עם בנות משפחה נוספות, התפרסמה תחילה כזמרת, וכללה בהופעותיה, כמנהג אותם הימים, שירה משל עצמה בחצר מדיצ'י הפלורנטינית.
פרנצ'סקה חיברה את האופרה "שחרורו של רוג'רו מהאי של אלצ'ינה" לכבודו של הנסיך הפולני וולדיסלב, שביקר בפירנצה בשנת 1625. הכבוד לנסיך בא לידי ביטוי בשירי ההלל בהם פוצחים אל הים, נפטון, ואליי המים, בהם האלה ויסלה, המופקדת על הנהר הפולני, בפרולוג של היצירה וכן המקהלה המהללת את יופיו של חבל טוסקנה. (לאלה אין קשר ישיר לעלילת האופרה עצמה).
ועתה, מספר מילים על הדרך שהובילה לסיפור האופרה "שחרורו של רוג'רו מהאי של אלצ'ינה" ועליו.
למלחיני החצר בתקופה ההיא, אחד התפקידים המרכזיים היה לחבר מוזיקה לאירועים חגיגיים שונים, כמו: להכתרות, לחתונות מלכותיות, ימי הולדת וכיו"ב. הודות למחויבויות מעין אלו, זכינו בין היתר, לחיבורן של אופרות חשובות בכל הזמנים, דוגמת: "אופריאו" של מונטוורדי. את האופרה "שחרורו של רוג'רו מהאי של אלצ'ינה" התבקשה, כאמור, פרנצ'סקה קאצ'יני לכתוב לכבודו של הנסיך הפולני וולדיסלב.
במרכז האופרה שראיתי, נערך מאבק עז בין שתי נשים על גבר אחד! בל נחשוב שהיה כאן "משולש אהבים", שהיה אופייני לאופרות של המאה ה-19, אלא מדובר בסוג של מאבק שונה לחלוטין. שירית לי וייס, אחת מבימאיות האופרה המובילות בארץ כיום, כתבה, שבסיפור המקורי גם אלצ'ינה וגם מליסה הן שתי מכשפות קוסמות בעלות כוחות על, המנצלות את כוח הקסם שלהן למטרות הברורות להן.
אולצ'ינה מושכת בחבלי קסם גיבורי מלחמה לאי שלה, מתוך כוונה לנתק אותם משדה הקרב ומעול היומיום ולרתום אותם לצבא האהבה והתענוגות שלה. לעומתה מליסה, שגם היא מכשפה בזכות עצמה, לא מאמינה במשחקי התשוקה של אלצ'ינה, וסבורה, שמקומו של הגבר הוא בשדה הקרב!
יוצא איפה, ששתי המכשפות נלחמות זו בזו ועושות ככל יכולתן לנצח בקרב. כאמור, אין זה קרב רגיל של מלחמות בחרבות או בנשק אחר, אלא זו מלחמה בשבט לשון, במלחמה פסיכולוגית והמאבק הופך להיות יותר ויותר עוצמתי בין השתיים כשהגבר נתון בין שתיהן. המאבק הוא לא בין המכשפה הטובה לבין המכשפה הרעה מהמערב אלא נפטון, מקדיש את האירוע שבין השתיים לנסיך הפולני, שכביכול מנותק מהסיפור עצמו. שירית לי וייס בחרה להפוך את הפרולוג למעין מסיבה טעונה, המציגה חברה נהנתנית וחסרת רגש.
נפטון, שהוא איש עוצמתי ועשיר, מגיע ומתעלל באלצ'ינה הפגועה, כיוון שהעזה לרצות לאהוב, אך גם הרשתה לעצמה להיחשף. הוא מציע לספר לכולם כיצד אלצ'ינה הובסה והושפלה. הפרולוג מציג את פגיעותן ומעמדן של הנשים שהן מעין משרתות שתפקידן לספק רצונות גבריים. למעשה, הסיפור הוא בעצם מבט על מה שהיה לפני הפרולוג, מסע בזמן בנפשה של אלצ'ינה.
המאבק של מליסה ואלצ'ינה הוא המאבק הגדול על רוג'רו הלוחם האמיץ. בעוד אלצ'ינה מנסה להביא למחנה שלה את אותם לוחמים שהיו בשדה הקרב, שכל מעשה אחר היה מסית אותם מביצוע תפקידם וטוענת, מהו תפקידו של גבר לוחם בימינו? מהו תפקידה של המלחמה? לשם מה? האם היא מעל לכול? מה עם רצון הלוחמים לשבת בשקט ולאהוב בשקיקה? הלוחמים עייפים ממלחמות, מותשים מהשכול והיא, אלצ'ינה, יכולה לרפא את פצעיהם, תרתיי משמע, ולהתחבא באי של חלומות ותענוגות המאפשרים לרוג'רו (שהוא נציג של כל הלוחמים) לברוח מאלימות ומוות האופפים את עולם המוות. מה רע בכך? כך אלצ'ינה מצליחה להביא לאי שלה לוחמים רבים המרווים את תשוקותיה ומספקים את היצר שלהם.
ואילו מליסה, שלדעת שירית לי וייס, חוותה שכול אישי, מנסה לטפל באובדן שלה דרך החזרתו של רוג'ר לעולמה ואת שאר החיילים שנפלו ברשת האהבים והתענוגות של אלצ'ינה. מליסה רוצה להחזירם לשדה הקרב, שם מקומם של גברים לוחמים לדעתה. בעת שתצליח להחזירם לשדה הקרב, תרפא על ידי כך גם את מכאוביה שלה. הצדקת רעיון המלחמה, מצדיק ומחזק את אובדנה האישי. חשוב לציין, כך אומרת שירית, שאין במלחמה בין שתי המכשפות כל רע מוחלט או טוב מוחלט. הרוע והטירוף, כביכול, של אלצ'ינה באים לידי ביטוי, רק כאשר היא נעזבת על ידי אהובה שלפניו חשפה את נשמתה.
בעוד אלצ'ינה מבקשת לרכך את הכאב והטראומות של הלוחמים על ידי תשוקה ואהבה, ובקשת מליסה להתמודד עם מה שאירע להם בשדה הקרב, למעשה הם לא חוזרים לשדה הקרב ממש, אלא מליסה מחזירה אותם לשם במחשבתם, וזאת כדי שיתמודדו עם השכול, עם הכאב.
רוג'רו, הלום הקרב, הוא כמעין כלי משחק ונמצא קרוע בין שתי המכשפות הללו: האחת מושכת אותו למיטתה כשכולה חשק, והשנייה, מושכת אותו אליה, לעולם של אובדן ושכול. רוג'רו למעשה מנסה לברוח מהמציאות והמחויבות החברתית שלו ולכן, אלצ'ינה מבחינתו היא המפלט האידיאלי. לעומתה מליסה, מגיעה אליו כדי לשחרר ולהחזיר אותו להביט בעצמו במראה ולהתעמת עם המציאות שהוא מנסה להדחיק ועל ידי כך להירפא, כי במצב כזה שמציעה לו אלצ'ינה, הוא לא יצליח לחזור לעצמו. רוג'רו מנסה לברוח להזיות, לעולם אחר שונה משלו, אך המוסר הפנימי שלו לא באמת מאפשר לו לעשות זאת.
האם יצליח רוג'רו לצאת מהמעגל של הסבל והטראומות שחווה? ואולי יישאר בעולם תאווה ואהבה התלוי על בלימה שאליו ניתן לפרוץ כל רגע ולנפץ את כל האשליות?
יכולתי להשאיר אתכם עם השאלה הזו באוויר ולא לתת לכם את התשובה, אך בטוחני שגם אתם תסתקרנו לשמוע ולראות את התזמורת הבארוק המיוחדת הזאת ואת הזמרים המוכשרים האלה, ולכן אספר לכם מה סוף הסיפור.
ובכן, מה קרה בסופו של דבר? שמה של האופרה מרמז, כי מליסה מצילה את רוג'רו מהאי של אלצ'ינה, אך האם באמת זה המצב? ואם כן, האם אכן מדובר בהצלה? האם המלחמה והאובדן יהיו מנת חלקנו כל הימים? לשאלה זו אין פתרון חד משמעי.
בצלילים האחרונים של האופרה יכולנו לראות שהאי נעלם, קול התשוקות העוצמתיות נמוג כעשן, הכאב נותר בחלל האוויר וכנראה, אין חדש תחת השמש!
אמנם זו מציאות אותה אנו חווים גם בחיינו פה בארץ ובעולם, אך אני, משתדלת ליטול את המתוק מן העז ולשמוע כישרונות יוצאים מן הכלל של תזמורת מקצועית וזמרות/זמרים צעירות/ים שהפליאו בקולותיהם ובאופן הצגת הסצנות על הבמה.
ולא אפרד מכם לפני שאציג בפניכם את המשתתפים בקונצרט נפלא זה, כי מגיע להם!
דוד שמר, המנצח; שירית לי וייס, הבמאית; יהודית בן יהודה שדאגה לתלבושות; אביגיל סנדלר עוזרת בימאית; מאיה מידר מורן שהופקדה על עיצוב מעילי דם.
כמו כן השתתפו סולני "מיתר אופרה סטודיו" של האופרה הישראלית:
אשרי שגב, טנור בתפקיד רוג'רו; תום כהן, סופרן (אלצ'ינה); רונה שרירא, אלט (מליסה); חגי ברנזון, בס (נפטון, מפלצת); שירה כהן, סופרן (נערה ראשונה); תום בן-ישי, סופרן (נערה שנייה, סירנה); תמרה נבות, מצו-סופרן (נערה שלישית, נונציה); סיוון קרן, סופרן (צמח מכושף, אישה משוחררת מהכישוף); נעם לוונשטיין, בריטון (צמח מכושף); קרינה רדזיון, מצו-סופרן (הנהר ויסלה, הרועה, צמח מכושף, מפלצת); נור דרוויש, סופרן (אלת המים, צמח מכושף) וזמרים אורחים.
נגני תזמורת הבארוק ירושלים הם:
נעם שוס מובילה, תמי בורנשטיין, ישראל מאיר – כינור; דרורה ברוק, עדי ברובסקי, נעמי חסון – חלילית; טל ארבל, מירנה הרצוג – ויולה דה גמבה; אורית מסר יעקובי – צ'לו; רון ופריק – ויולונה; אליאב לביא – תאורבו; דוד שמר – צ'מבלו.
אזכיר גם, שההופעות שלוו בהקרנת תרגום הכתוביות, נעשו בידי אביעד שטיר ובהזדמנות זו, אודה גם לפסטיבל למוזיקה עתיקה בבוסטון, עבור השימוש בתרגום שנעשה על ידי סטיבן סטאבס וגילברט בלין.
קיצורו של דבר, תענוג צרוף היה זה עבורי, לראות רבות מן הזמרות הצעירות והמוכשרות האלו שוב, שראיתי אותן לפני מספר ימים בטקס במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב, בו זכו במלגות בשל הצטיינותן בשירה מידיו של מר יעקב אשרי.
אשריי שזכיתי, ואשריכם שתזכו!
