על מוסר כליות עם לבנה מושון /  אתי יוחנן

כלת פרס אקו"ם, שספרה היה מועמד סופי לפרס ספיר ב-2015, מוציאה את ספרה ה-43
"כריתה" ומגלה כי הבחירה במוטיב הכליות המופיע בעלילת הספר איננה מקרית

הסופרת לבנה מושון שכתבה כ-43 ספרי ילדים ונוער, מוציאה לאור בימים אלו ספר חדש בשם "כריתה" (הוצאת "דני ספרים"). מושון, כלת פרס אקו"ם עם ספרה "מכתבים מגבעת הזבל" ואחת המועמדות הסופיות לפרס ספיר ב-2015 עם הרומן "שתיקת הצמחים", מגלה כי הבחירה במוטיב הכליות המופיע בעלילת "כריתה" איננה מקרית לחלוטין, וקשורה להתמודדותה עם מורסה ענקית שהתפתחה בכליה השמאלית שלה והוסרה בניתוח אחרי שלושה חודשים של חרדה.

מושון: "בכליה השמאלית שלי נראה בבירור גידול בגודל שבעה סמ"ר, שהרופאים היו חלוקים ביניהם בנוגע לטיבו בשל הידע הרפואי והמכשור שהיו פחות מפותחים בזמנו. לאחר ניסיון תרופתי כושל לצמק אותו, הודיעו לי שלא יהיה מנוס מניתוח פולשני, ואולי אף כריתה, שכן קרוב לוודאי מדובר בגידול סרטני".

היא לא תשכח לעולם את שיחת הטלפון הבהולה, שקיבלה בשעות הערב בחודש נובמבר 1988 מבית החולים. הרופאה בישרה לה כי עליה להתאשפז מיד בעקבות ממצא חשוד, שהתגלה בצילומי ההדמיה שביצעה כמה שעות לפני כן. עברו על מושון כמה שעות של גהינום עד שהתאשפזה יומיים לאחר מכן ובמשך חודש ימים עברה אינספור בדיקות. "עד היום אני זוכרת את החתיכה הקטנה שהוסרה מכלייתי ואת הצלקת הרוכסנית שנותרה במותניי. חודש לאחר הניתוח, כשחזרתי לביקורת, בישרתי לרופא על הריוני הראשון. הוא היה נסער ושאל למה ואיך לא נתתי לגוף שלי לנוח לפחות שנה. כך הגיעה לעולם בתי הבכורה".

ספרי קצת על עלילת ספרך "כריתה".

"הספר מספר על גיבור בשם מיכה, גבר ביישן ושתקן, המתחקה אחרי ילדותה וקורותיה בשואה של אימו, שזה אך נפטרה, מפי חברתה זושה. לזושה יש עוזרת קולומביאנית בשם דורה, המטפלת בבנה היחיד שנזקק להשתלת כליה. למרות שהוריי נולדו בחאלב, סוריה ועלו לארץ ברגל בשנת 1945 כעולים של העלייה הבלתי ליגאלית (דרך הרי לבנון) בשנת 1945, ולמרות שגדלתי בסביבה שתושביה רובם באו ממדינות ערב, תמיד נמשכתי לקריאה וללמידה על סבלם של יהודי אירופה וקליטתם בארץ. כנראה שנישואיי לבן זוגי יואל, שהוא בנם של יוצאי פולין, תרמו לכך. בשנים האחרונות התמסרתי לקריאת עשרות ספרי שואה וסיפורי חיים של ניצולים, ועד היום אני נסערת מחדש בסיום קריאת כל ספר. הצלחתי ללמוד כמה דברים על תרבות היידיש, מנהגים וצורת חשיבה של יהודי פולין ומכאן מקצת התמצאותי".

מושון מודה כי חלק מהדמויות ב"כריתה" מדברות יידיש, "למרות שאין לי מושג בשפה זו, למעט הביטוי
"אָ גְרוֹייסֵע מְצִיאֶה", והחלק השני של הדמויות בספר הוא מעין השלמה לרקמה החברתית-לאומית, דוברות ספרדית". היא רצתה לטלטל את הקוראים באמצעות המילה החזקה "כריתה". "אמנם הספר עוסק בכריתה פיזית של איבר, אך ברמה הסמלית נוגעת הכריתה בהיפרדות ובשחרור של בני הדור השני מהמועקה שהורישו להם הוריהם המיוסרים. כל בני הדור השני לשורדים יודע על מה אני מדברת. הספר עוסק ביציאתו של הגיבור מיכה מהשבי של הקונבציות הגלותיות הקרירות והחונקות של חייו אל 'ספרדיות' מחממת לב. הוא מגלה את יכולת הנתינה שבו, אך איש אינו רוצה לקבל אותה. הוא מבין שמגיעה לו אהבה, אך עליו להילחם עליה. חייו מתהפכים עליו, והמהפכה חיובית".

ממתי התחלת לכתוב?

"כבר כילדה הצטיינתי בכתיבת חיבורים, אבל לא חשבתי שאוכל למנף את שאיפותיי ככותבת או כסופרת. אחי העדיף שאספר לו סיפורים שבדיתי ממוחי, אבל חשבתי שהסיפורים שהכרתי מקריאת ספרים בספרייה המצומצמת של בית הספר יותר שווים. נולדתי בשנות ה-50 בתל אביב, כבת שנייה מארבעה ילדים, שאחד מהם נפטר כפעוט ומותו הכניס את המשפחה לצער מתמשך. גדלתי בסביבה מרוחקת מלב העיר, בדרומה, אזור שהיו בו עזובה רבה, מעט תושבים ונחל אכזב שהתמלא כל חורף ואיים להציף את הבתים ואכן הציף. מעבר לבית המשפחה היו שדות בור עם צמחייה יפיפייה בחורף וקוצים בקיץ, ומסילת ברזל עליה נסעו הרכבות בדרך לירושלים. הרכבות נסעו ואילו אני נשארתי וחשבתי שמהמחנק של המקום הקטן לא אשתחרר לעולם. את תמונת השכונה שלי שחזרתי בספרי 'מכתבים מגבעת הזבל' שזכה בפרס אקו"ם לספרות ילדים ונוער".

היא גדלה עם כרכי שלום עליכם, כל ספרי ש"י עגנון, אנציקלופדית כלל, מילון אבן שושן והספר "ארבעים הימים" של מוסה דאג על המדפים בבית הוריה. "כנערה מתבגרת כתבתי בעיפרון הגיגים על קירות החדר על גג ביתנו, שם שהיתי עם עצמי ועם שיעורי הבית במשך שעות ארוכות. כבת למשפחה דתית התחנכתי במוסדות החינוך של בתי הספר הממלכתיים-דתיים, ואת שנות התיכון שלי עשיתי במגמת בגרות ב'תלפיות'. סיימתי לימודי תואר ראשון בחינוך ובגיאוגרפיה באוניברסיטת בר-אילן, וחשבתי שלימודים אלו בגיאוגרפיה יחלצו אותי מהסגירות של השכונה, אבל דווקא הכתיבה עשתה זאת".

מושון, אם לשלושה ותושבת גבעת שמואל, החלה את דרכה בעיתונות בכתיבת טורים קבועים בעיתונים "דבר לילדים", ב"מעריב לנוער" ובהמשך ב"מעריב לילדים". היא כתבה בעיתונים כמו "מעריב" ובירחונים שונים במשך למעלה מ-35 שנה. אחרי שנולדו ילדיה היא התקבלה לפרויקט מלגת "סופר אורח" מטעם אגודת הסופרים העבריים בישראל ומשרד החינוך, התחילה לעבוד כמורה לספרות ילדים בבית ספר סביונים באור יהודה ובמקביל עסקה בכתיבה עיתונאית וכמובן ספרותית במשך 23 שנה, עד לפרישתה לפני שנה.

שני ספריה הראשונים "חוט צמר כחול" ו"זרעים של חלומות" יצאו יחד בשנת 1981, ומאז יצאו לאור עד כה 43 ספרים שלה לילדים, לנוער ולמבוגרים. הספר "כריתה" נכתב לאחר צאתו לאור של ספרה "שתיקת הצמחים" (הוצאת "עם עובד", 2014) העוסק בנכות פיזית ובשואת יהדות הולנד, וכאמור היה מועמד סופי לפרס "ספיר" בשנת 2015. לדבריה, "כריתה" עוסק בנכות הנפשית של הדור השני לפליטי מלחמת העולם השנייה ובמחלה פיזית ומצפונית שמתמקדת באופן סמלי בכליות.

בספרייך את זורעת גרעינים ביוגרפיים מחייך?

"אני נוטלת תכונות ואירועים מחיי, יוצקת אותם לתכונות ואירועים מחיי האחרים ומולידה דמויות חדשות בתלבושות ססגוניות וברקעים מעורבבים. אני בוראת יצורי כלאיים מהקיים על מנת להביא סיפור שנכתב מתוך תחושת חופש היצירה, ולא חשוב אם שאלתי ניואנסים מדמותה של שכנתי, של דודתי או משהו משלי. בספריי לילדים נטועות דמויות שחלפו ברחוב מגורינו והיו מעורבות באירועים שונים מילדותי. אני מאמינה שבמרכזו של כל ספר חייב לעמוד סיפור, ולא משחקי מלים. כשאני יושבת לכתוב, אני מרגישה תמיד כמו איכרה החיה בסביבה השכונתית, ליד הגינה והשדות. אני נוטה לקרב את התכנים לסביבות הטבע והחי ובורחת מנופים אורבניים. הרבה מספרי הילדים נוגעים בחוויה רגשית הקשורה בבעלי חיים כמו: סוס, חמור, תרנגולות, ויותר מכל ציפורים (כמו בספר 'המאפייה של הקוקייה') שהן מחמד לבי. יש לי משקפת ומדי פעם אני יוצאת לסיורי תצפית אחריהן. התנדבתי במשך שנתיים בגוזלייה של בית החולים לחיות בר בספארי ברמת גן".

למרות שהוציאה לאור עד כה 43 ספרים, זכתה בפרס אקו"ם עם ספר אחד והייתה מועמדת עם ספר אחר לפרס "ספיר", לבנה מושון לא מאוכזבת מכך ששמה אינו נמצא בשורה אחת עם סופרים וסופרות ידועים אחרים בישראל. "המילייה הספרותי בוחר לו את היוצרים שהוא רוצה ביקרם והמדיה רודפת אחרי גיבורי תרבות לרגע, שאין דבר בינם ובין תרבות. באישיותי אני מופנמת וצנועה ותכונות אלו מחבלות בי כיוצרת. לא יצאתי בהצהרות ולא משכתי אש, וקוראים לי רק מושון ולא מושונוביץ'. אני יודעת שכתיבתי איכותית וטובה יותר משל יוצרים שכוחם הוא ביצירת רעשי רקע. אני זוכרת שלאחר נישואיי אמר לי מי, שלימים נעשה חתן פרס ישראל לשירה: 'היית מושון וקיבלת את השם קוזק מבעלך. שמות אלה לא יקדמו אותך לשום מקום'. לא נחמד לי להיות חלק ממציאות שכזו".

כשהיא נשאלת מהי דעתה לגבי הביקורת שהופנתה בשנים האחרונות כלפי פרס "ספיר", שאחד מספריה היה מועמד לזכייה בו, היא משיבה: "היו פעמים שתהיתי על גדולת הספרים שזכו בפרס 'ספיר', ולא הצלחתי להבין את אופי השפיטה ואת הבחירה. אני נוטה לחשוב שבחירה בספר כזוכה היא עניין של טעם של השופטים, ולעתים משפיעה גם מידת פרסומו של סופר. לא קל לשמור על טוהר האובייקטיביות".