מאמר:
על פרשת וישב/ חגי קמרט
בואו ונתחיל כהרגלנו מההיבט הספרותי:
ראשית אנו פוגשים כאן באותה תבנית שפגשנו גם בסיפורי אברהם ואחורה בפרשיות:
כלל ופרט:
למשל פסוק ראשון: וישב יעקב בארץ מגורי אביו (כלל) בארץ כנען (פרט)
התבנית הידועה לנו גם מסיפורי אברהם:
אלה תולדות יעקב: יוסף בן שבע עשרה שנה וגו' כלומר תולדות יעקב הם למעשה סיפורי יוסף כפי שיובאו להלן והנה כבר המספר באותה נשימה מתחיל ביוסף: "יוסף בן שבע עשרה שנה וגו'"
וכתבנית זאת מצאנו כבר בדיונינו הקודמים:
ואלה תולדות תרח תרח הוליד את אברם ואת נחור ואת הרן (יא כז)
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם. אברהם הוליד את יצחק"
כלומר המספר קושר את שם האב בסיפור תולדותיו של בנו.
הוספת פרטים בחזרות כאמצעי טכני יפה להעלאת המתח והדרמטיות של הסיפור
הנה:
ראשית: ברגע שבמדבר באהבת הבן, נוקט המספר בשם ישראל (הכינוי לאב האוהב הרך, ואומנם הרכות של יעקב מתחילה מיד לאחר שהוחלף שמו בשם ישראל, אם נזכור את שבע הפעמים שהוא משתחווה לפני עשו והכבוד שהוא נותן ל,ו הרי היה זה תכוף לשינוי שמו מיעקב לישראל) מפרט גם את הסיבה כי בן זקונים הוא לו. ומוסיף עוד מימד של ייחודיות לנו - לקוראים בכך שמציין שדווקא ליוסף עשה כתנת פסים.
סיפור חלום ראשון (אגב על דרך כלל ופרט): האחים בזים לו המלוך תמלוך עלינו ומדגישים כחזרה: המשול תמשול בנו? והמספר מזכיר לנו וחוזר לומר "ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומתיו"
בסיפור החלום השני מוסיף המחבר פרטים נוספים להגברת המתח:
ראשית כאן הוא מספר את החלום פעמיים פעם רק לאחיו ולאחר מכן גם לאחיו וגם לאביו!
בחלום ראשון יש סיפור רקע: אנחנו כולנו כשווים בני שווים מאלמים אלומות בשדה ופתאום ניצבת אלומתי וכו'
החלום השני הוא ישיר תוקע את החרב עד הניצב השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי.
מובן שבצורת סיפור כזאת יש משום טעם להרגזה יתירה ביחס לצורת הסיפור הראשון. ומכאן העלאת הסקרנות והמתח אצל הקורא. כאן האב נכנס לתמונה וגוער בבנו ויש תוספת שהבנים לא רק ששונאים את יוסף אלא גם מקנאים בו.
ניגודיות:
כבר בפסוקים ראשונים רואים את הקוטביות בין התיאורים להעלאת המתח בעיניי הקורא למשל:
פסוק ב': ... "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" היינו מצפים לתגובה חריפה מהאב אך במקום זאת מיד בהמשך כבמאמר מוסגר:
פסוק ג' "וישראל אהב את יוסף מכל בניו" הקורא ממש לא מבין איך? והרי זה בניגוד למצפון ולמוסר האנושי?
ומה הסיבה? אנושית משהו: כי בן זקונים הוא לו. (תמיד אוהבים כך אומרים את הקטנים) ולא עוד אלא קיבל פרס על הבאת הדיבה הזאת והיא כותנת הפסים שעשה לו אביו!
שוב המקרא מראה בפנינו את האבסורד הנראה לעין אך האמת הכואבת הצרופה של החיים. כך אנו נוהגים כבני אדם היום וכך נהגו גם פעם. האפליה היתה קיימת מאז ומעולם האהבה שאינה תלויה בדבר ואינה הולכת תמיד בקו אחד עם ההיגיון גם היא היתה מאז ומעולם
ולביאור הפרשה והמשתמע ממנה:
נשאלת השאלה: למה יעקב לא מצליח לעבור מעל המהמורה שניצבה על דרכו שהוא מעדיף את אחד מילדיו על האחרים. הרי הוא בעצמו חווה מצב כזה כאשר יצחק אביו העדיף את עשו?
התשובה: אנושיות! התורה באה להאיר בפנינו תכונה אנושית שאין להתבייש בה. כך האדם בנוי סיבה נוספת: איזהו חכם כבעל הניסיון. יעקב חווה את זה על בשרו (יצחק העדיף את עשו) אך לא התנסה בכך על האחר! טעון אחר הוא שאמרנו גם בסיפור רבקה שעתיד האדם וההיסטוריה נקבעים משמים על ידי האלוהים, כך שכל מה שיעשה כאן על פני הארץ יסובב כך שיהיה לפי רצון שמים. אם כך הדברים מתבצעים מדוע לא ללכת אחר הנטייה הטבעית לאהוב בן אחד יותר? הרי ממילא הדברים יהיו בשליטת האלוהים.
עם זאת התורה מבליטה כאן תכונה אנושית של קנאה ושנאה של האחים כלפיו.
יוסף מוצג כשלמות המוחלטת אין בו רבב. אפילו כאשר כתוב שהביא דיבתם רעה הכוונה ,כנראה, שבתום לב, למען הצלחת העבודה ו"העסק" המשפחתי. ולכן אינו מושך שום אהדה מהאחים. לא כתוב בשום מקום שיוסף פגע באחיו או קנא בהם או התנשא מעליהם . הם אלו שפירשו את התנהגותו ככזאת. ולכן גם הוא כמו שאול בדורות שאחריו לא יכול להיות מנהיג העם ודווקא יהודה שהוא מחוספס יותר ( וראו גם אותו במעשה תמר) הוא יכול להיות מנהיג לעמו.
נאמר "וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם " כלומר. כל עוד שלא יפתרו את הבעיות ביניהם לא יוכלו להגיע לשלום , לאחדות. מזכיר את מצבנו היום שהנה הולכים אנו לבחירות בפעם השלישית כי לא יכלו אלו עם אלו לדבר שלום להגיע לפשרה או לעמק השווה בשל המחלוקות. בייננו
לפי ששמעתי מהרב אורי שרקי הרי שיוסף למעשה מייצג יהדות קוסמופוליטית שהסכנה בה היא אפשרות ההתבוללות ( ההתרעה של אשת פוטיפר) הגישה שלו היא אוניברסלית שבתוכה צריך להיות אור לגויים וממנה שואפים אל המרכז אל הקודש קרי הארץ. הגישה של יהודה היא ההפך היא יציאה מהמרכז אל הפריפריה היינו השפעה מהמרכז אל החוץ ואז יהיה "וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם" ישעיהו ב. הגישה היוספית היא ראיית השלמות העטופה בעטיפת קדושה בלתי חדירה ולכן אפשר להיכנס אל תוך המצרים או בהרחבה אל אומות העולם ולהשפיע בתוכם. יהודה חושב כאמור אחרת. יהודה מתמקד בתוך עצמו במקום אחד בארץ מבלי להשפיע על החוץ. הסינתזה בין שניהם היא צדיקות וקודש במהות, כשריון מגן שבאפשרות המהוות הזאת אפשר להשפיע על כל יושבי העולם.
יהודה ותמר
ההתחלה של בית המלוכה של דוד. אם תמר זנתה היא הייתה חייבת מיתה. אך מכיוון שההירון היה מיהודה אז האשמה היא על יהודה ולא על תמר. יהודה שלא יבם אותה בזמן שהיה חייב ביבום! ( הרמב"ם אומר שהיבום באותם הימים חל על כל הקרובים) לפי זה זו הייתה חובתו של יהודה ליבם את תמר. כלומר היא הייתה הצדקת והוא לא היה בסדר.
הפטרת השבוע עמוס ב פסק ו ואילך
"כה אמר ה" על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים"
ברור שמדובר כאן על הטיית הדין והאשמת הצדיק. הקשר לפרשה שלנו הוא עניין מכירת יוסף על ידי אחיו לישמעאלים.
יוסף נחשב לצדיק במיוחד בגלל סירובו לאשת פוטיפר . כך מכל מקום לפי חז"ל ופרשנים. אחי יוסף מכרו אותו בעבור עשרים שקל. ויש אומרים שנעלים היה מצרך יקר באותה תקופה לפיכך גם בא הביטוי ואביון בעבור נעליים.
ואני שואל עד כדי כך קשה כשאול קנאה שאחים יכולים לרצות במות אחיהם בשל קנאה ושנאה?
האם נראה לכם?
חגי
