מסה פיוטית:
מוּעָקָה – אירית כהן נר-גאון

און

״היא לא ברורה לי המועקה הזו  שהופיעה  לה פתאום והחלה מקוננת בתוכי״ כך אני ביני לביני וביני לבין חברתי.

 חושבת כיצד התערסלה לה זו באזור הבטן, כמו בנתה לה קן מהחומרים הבסיסיים של החיים מחשבות רגשות ותחושות. 

״היא לא נעימה לי״ אני אומרת לחברתי והיא מנסה בסדרה של שאלות להוביל אותי לבדק בית פנימי, לכוון אותי להבין את מקורה, פשרה ומהותה- ״זוכרת מתי התחילה? מה קרה? איך הגיעה?״ היא שואלת, "האם נחרטה בה חרטה משובצת אבני עלבון, האם קשורה להחמצה או אולי לרגשות אשמה?" 

אני חושבת לעצמי ובתוכי, הופכת שוב ושוב במצפוני, נודדת בין צמתים של בחירות, החלטות, חרטות. מחפשת רמזים, מעבדת מחשבות. אבל לא מצליחה כל כך למקד, לנעוץ יתד, לחדד או לפקס. למרות שאני מתאמצת ההבנה כמו נהדפת, ובמרחב המועקה מרחפת תחושה של כבדות, מוטרדות, אי נוחות וגם עצבות. 

אני מביטה בחברתי ומסבירה ״מומחיותה של זו, המעיקה, ביצירת מסך ערפל סמיך שמקשה על ראיית הבהיר והצלול שמסביב״.

ובמסך המועקה שעוטפת מבחוץ וחודרת אל הפנים אני רואה מבט אמפטי על פניה של זו שלצדי כשאומרת: ״ככה זה איתן, עם המועקות, לעתים מתבהרות, לעתים לא נפרמות ונשארות מקננות בתוכנו, ולעיתים  עם הזמן ללא סיבה והתראה כמו שמופיעות כך הן גם מתפוגגות..." 

לחווים עתים של מועקה  

כָּתְבָה -רגעים         

אירית כהן נר-גאון 

זְכֻיּוֹת שְׁמוּרוֹת ©