מאת אסי דגני

עזה צבי נפטרה לפני קצת יותר משנה בירושלים, פטירה פתאומית שלא קדמה לה מחלה שידעה עליה.

הכרתיה היכרות שטחית, אך במידה מספקת כדי לטלפן אליה פעם אחת כדי לוודא שמו של מחזה שקספירי שנשמט מזיכרוני. קיבלתי תשובה מִיָדִית והודיתי לה.

עז'קה ידעה שאני בידידות עם המשורר התל-אביבי שמואל שתל, אשר במקצועו האזרחי היה מהנדס בניין, ושמו הלא ספרותי היה משה שילון. היא ביקשה ממני בהזדמנות אחת שאֲקַשֵּׁר אותה עמו, לקבלת עצה כיצד להתגבר על נזקי רטיבות שסבלה מהם בדירתה. ידוע לי שהוא סייע לה, ואמנם מִסֵּפֶר הזיכרון וּמִדְּבָרִים שנשמעו בערב הזיכרון קיבלתי אישוש לעובדה שהיה לה סכסוך שכנים ומשפטים עם אלה שבנו ללא רישיון על גג ביתה וגרמו בכך לנזקים מתמשכים לדירת מגוריה והתחמקו מאחריותם.

ערב יום השנה הראשון לזכרה שערך משה גנן ב-19 בדצמבר 2012 בבית העם בירושלים, היה מעניין, ואני פניתי לקרוא את הספר לזכרה, ובכך זכיתי לראות את עזה צבי מזוויות ראייה שונות של כל אלה שתרמו לספר, ועדיין נתרמים דברי זכרון נוספים אודותיה, הַמַּעֲשִׁירִים את החומר שיכול להוות בסיס לביוגרפיה שלה.

דבריה של מאיה קדם בערב הזיכרון הותירו בי רושם. שמעתי ממשה גנן שמאיה סיפרה לו כאשר ביקש שתשתתף בערב, שכל מה שהיה לה לספר על עז'קה כבר ישנו כתוב בספר הזיכרון, אך משה שיכנע אותה שלא כך הדבר. עז'קה ומאיה היו חברות מגיל 14, ועושר הדברים שיכולה חברה כזאת לספר גולש הרבה מעבר לרשימת זיכרון אחת. אזכיר סיפור קטן של מאיה אודות עז'קה, המאפיין אותה. מאיה מספרת כי חלתה בהיותה כבת 16 וסבלה מנשירת שיער, אולי בגלל חום המחלה הגבוה או מסתם חולשה של הגוף, והרופאים יעצו שתגלח את שערה ותקבל טיפול לקרקפת ב"מנורת קווארץ". וכך עשתה, ואז הופיעה בבית הספר שבו למדה עם קרחת נוצצת. לעזקה היו צמות שחורות נהדרות, היא כותבת, "והנה, אחרי כמה ימים באה עז'קה לבקרני בביתי (למדנו בבתי ספר שונים) והנה היא עם קרחת מבהיקה. אתם מבינים, עז'קה ויתרה על עטרת ראשה רק כדי להיות לי שותפה, כדי שלא אהיה לבדי עם קרחת"...

בספר הזיכרון מצאתי איזכורים לאירועים מחייה של עז'קה אצל כותבים שונים שתרמו לו. מדובר הן באירועים קטנים, כגון הטראומה שמספר עליה משה גנן (עמ' 61), כיצד היה ביתה מחסן כתבים ספרותיים, ופעם ביקר אצלה איש מרוסיה, חוקר התיאטרון העברי, שהתעניין במעשי אביה, השחקן רפאל צבי "והיא כדרכה , פרשה לפניו את אוצרות כתביה השמורים עמה כבארכיון... בתמימות שאפיינה אותה, ובכל זאת מתוך הרגשה, נכונה או מדומה, שגונבים ממנה כתבי יד". ובעמ' 39 כותב ארז שווייצר על אותו עניין כך: "היא סיפרה על איש אקדמיה מחו"ל שבא לביתה במרמה כדי לחטט בארכיון התיאטרון של אביה. כשהלך גילתה שגנב משם מסמכים אישיים, זיכרונות יקרים...." עז'קה עוררה בארז שווייצר "דברים שבשירה": הוא מדמה אותה לתהילה, גיבורת הסיפור הירושלמי של עגנון אשר הומחז: "זקנה אחת היתה בירושלים. זקנה נאה שכמותה לא ראיתם מימיכם...", הוא מאזכר כיצד גייסה אותו פעם עז'קה לסייע עמה לגבר חולה בניוון שרירים (ששכב בדירת מרתף, נוטה כבר למות), להפוך את המזרן ששכב עליו ולהחליף את המצעים. כשיצאו אמרה עז'קה: "זכיתם במצווה". ואז ממשיך ארז שווייצר ומצטט מתוך "תהילה" של עגנון דברים שעלו בראשו אודותיה, ש"צדקת היתה וחכמה היתה וחיננית היתה וענוותנית היתה. אלמלא שאין הנשים יכולות להידמות למלאכים, הייתי מדמה אותה למלאך אלוהים." כך! ואני מוסיף ומצטט מעגנון מה שעולה לי בעל-פה מ"תהילה": "אור עיניה חסד ורחמים וקמטי פניה ברכה ושלום"; אלה הן המילים שחרתנו על קבר אמי ברכה ז"ל, שעליה אמר לי בשעתו שָׁכֵן שגר אתנו בתקופת המנדט הבריטי ומלחמת השחרור והכיר אותה: "אמא שלך הייתה מלאך"... וזאת אמר כשראה אותי ברחוב, שנים לאחר פטירתה.

הוא הדין באירועים הגדולים שהספר מצליב, מזוויות כותבים שונים, אשר הם נחלת הכלל: היותה של עז'קה "המיילדת" של שירי זלדה, ידידותה התומכת במשוררת הנערצה עליה ועידודה לשלוח את שיריה לדפוס; התקופה בה העריצה ועודדה גם את יונה וולך עד לבשילת הנתק בין השתיים, שתחילתו עוד לפני השיר על התפילין; ידידותה עם פנחס שדה, פרשיות ידידותיו שהתאבדו, ושני שירים שפרסמה. אחד מהם בשם "הצבעים" שהביא משה גנן יש בו שורות המזכירות לי את תחיית לזרוס מן המתים (יוחנן י 11): "יצא המת כשרגליו וידיו כרוכות בתכריכים ופניו עטופות במטפחת..." והשורות הן על מישהי (אולי ציירת) שנעלמה, ויש רמז לכך שהתאבדה: "וּכְבָר חֲדָשִׁים שֶׁאֵין זֵכֶר לָהּ... וְאֵין מְחַפְּשִׂים אוֹתָהּ כִּי הַכֹּל רָאוּ אוֹתָהּ כִּבְיָכֹל עֲטוּפָה בְּתַכְרִיכִים/ קְטַנָּה כְּגֹלֶם שֶׁל פַּרְפַּר כַּאֲשֶׁר הִשְׁלִיכָה מֵעָלֶיהָ אֲבָנִים מִכָּל הָעֲבָרִים. הֶחְלִיקוּ אוֹתָהּ / עַל קֶרֶשׁ גַּס כְּאִלּוּ הָיְתָה מָה הָיְתָה – אִלּוּ יָדְעָה זֹאת אוּלַי / לֹא הָיְתָה עוֹשָׂה מָה שֶׁעָשְׂתָה. / מָה הִיא יָדְעָה עַל הַמָּוֶת / חָשְׁבָה כִּי הוּא חָתָן ל"ג בָּעֹמֶר..."  היא משליכה אבנים לכל עבר אולי כאשר היא יוצאת מתוך הקבר.  פחות ידועה תמיכתה המעודדת גם במשורר יוסף ג'ו יחזקאל, שראשית דרכו המוכרת לי היו הסדנאות לכתיבה יוצרת בבית הזז (1967) בעיר העתיקה, אחרי שחרורה במלחמת ששת הימים, בעודו איש קיבוץ אורים בנגב. עז'קה עודדה גם את המשוררים אגי משעול, יורם ניסינוביץ ועוד.

* אסי דגני-משורר, עורך ספרותי ולשוני, מתרגם.