מאמר:
על פרשת וירא/ חגי קמרט
אעמוד על שלושה דגשים בפרשה : סיפור העקידה וכן הצחוק של שרה. או הצחוק בכלל. וכן כישלונו הטוטלי של אברהם בסיפור העקדה.
פרוש לפרק כב' בבראשית פסוקים 5 - 8 (סיפור העקידה)
אפשר שבאחת המידות שניתן לדרוש בה והיא נוטריקון ( ראשי תיבות) ניתן להסביר את מעשה העקדה ,שעל פניו נראה כבלתי סביר ולא הגיוני.
בפרק כב' בבראשית "סיפור העקדה" מדובר על כך שה' ניסה את אברהם כאשר האמצעי העיקרי לניסיון הוא בנו יצחק.
נשאלת השאלה; מה אשם יצחק ועל מה עליו לפחד ולהתייסר בכל אשר מנסה ה' את אביו?
וכי חזקה על ה' שיהא מנסה את אברהם על חשבון פחדיו וייסוריו של בנו?
והרי אל רחום וחנון הוא!
הנה כי כן, מתבקש שיהא חומל על יצחק כמאמר: "ואלו הצאן מה חטאו" וכן יהיה מנסה את אברהם בלא שאחר או אחרים ממקורביו יפגעו.
עיון בפסוקים ודרישתם יראה וילמד שאומנם אין כוונה מצד ה' אלא להשתמש ביצחק כאמצעי לניסוי בלבד. יתרה מזאת, יצחק אף יודע ומודע לכך. ומיד נראה זאת:
בפסוק 6 מסופר שאברהם שם את עצי העולה על בנו. בידו הוא לוקח את האש והמאכלת ושניהם הולכים יחדיו. כלומר; זה בצד זה, כברת דרך. יצחק, שנושא את עצי העולה, רואה את האש שמשמשת להבערת העצים ושואל, ספק בתום, ספק בחשד מה: "הנה האש והעצים ואיה השה לעלה?”
וכאן שם ה' את התשובה בפי אברהם ,כמסר הרגעה ליצחק, מבלי שאברהם, עצמו, מודע ויודע את המסר המועבר במוצא פיו. כאמור שם פסוק 8: " ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעלה בני". וילכו שניהם יחדו". כלומר, תשובת אברהם עפ"י נוטריקון היא בעצם "איל השה לעולה, בני. ואמנם בהמשך " וישא אברהם את עיניו ..... ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו. "
וראוי לציין כי באותה נשימה באותו פסוק ובהמשכו כתוב וילכו שניהם יחדיו. כלומר: כשם שיצחק צייתן בתחילת דרכם "... וילכו שניהם יחדו" (פסוק 6 לעיל), כך עכשיו, הוא הולך בצד אביו.
נשאלת בכל זאת השאלה מה בין "וילכו שניהם יחדיו" שבפסוק 6 לבין "וילכו שניהם יחדיו "שבפסוק 8 ?
בפסוק 6 הדגש הוא על הרישא והסיפא כדלקמן; ברישא מוזכרים האש והמאכלת וכן עצי העולה שנושא יצחק ; סימנים מובהקים להקרבת העולה. מאחר ובעל חיים שהוא עיקר העולה לא נמצא בידיהם, חושש ומסתקרן יצחק ומיד שואל את אביו, בסיפא, איה הבעל חיים.
בפסוק 8, לעומת זאת הדגש ברישא הוא על תשובת אברהם לבנו שלאחריה יצחק לא שואל יותר שאלות ואינו חושש עוד. הסיפא היא ההגעה אל המקום.
מכאן ניתן להבין שני דברים:
א. במקרה הראשון, יצחק שתמה על אי הימצאותו של בעל חיים לעולה, חושש ומיד שואל את אביו את השאלה. כלומר; אמנם וילכו שניהם יחדיו ,אלא שיצחק נסער, חושש, לא בטוח ... ולאחר הליכה של כברת דרך קצרה ביותר, הוא שואל את שאלתו. אברהם, לעומת זאת, יודע את האמת. מאמין באמונה שלמה, בצדקת האל, אך עם זאת מסתמנת מעין משאלה או תקוה בתשובתו האמביוולנטית ליצחק: "אלהים יראה לו השה[1] לעולה, בני". דהיינו, מעבר למסר ליצחק ,כאמור לעיל, מסתמנת בתשובתו זו אמונה אבסולוטית ב- ה' מחד, ומשאלת תקווה משמים אולי להפר או להמיר את רוע הגזרה בדבר אחר, כאמור: "אלהים יראה לו " הכל בידי שמים , ואם כשנגיע אל המקום או בעתיד לבוא או בבוא הזמן, או אז תפול ההכרעה הסופית.
והמילה "בני" אף היא מסמלת הכוונה דו - ערכית אחת; מחד -גיסא כאב האוהב את בנו היודע את שצפוי לו ומבטא במילה בני את הקירבה, החמלה והרחמים, ומאידך גיסא פנית זעקה לשמים כאילו ורוצה היה לומר: והרי זה בני!
ב. במקרה השני, שניהם שותקים יצחק הולך בצד אביו ולבו רגוע שכן את התשובה הוא קיבל. אברהם שותק כלפי בנו וכלפי שמים.
עובדה אחרת המעניינת בפני עצמה היא הדו - שיח בין הבן לאב.
הרישא שבפסוק 7: " ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני.."
הרישא נראית ,כביכול, כפסוק חסר כיוון, שלא נאמר מה אמר יצחק ,בתחילה,לאביו.
לי נראה שה - "ויאמר" הראשון, בא להרבות ולא להמעיט. מילה הבאה להכליל אִמרות שונות שנאמרו כדו -שיח בין אב לבן, שלפי דעת תורה, אין מקום להביאן כאן. עם זאת, הסיפא; ה-"ויאמר" השני, שבא להמעיט, כוחו גם בזה שהוא מלמד ומרמז על תכני הדו- שיח שנכללו ב- "ויאמר" הראשון.
בסיפא אומר יצחק אבי! כלומר מילה המדגישה קירבה יתרה - עצם מעצמותיו. ואברהם עונה: "הנני בני" כלומר; כמו רוצה לומר לו הנני מוכן ומזומן לענות לך, בני. מכאן ניתן להניח שב"ויאמר" הראשון, נסובה השיחה על נושא העולה, הדרך , העצים, כלומר כל מיני שאלות ואמירות שאולי דרכן יוכל להבין יצחק מה בעצם כוונת אביו או במילים אחרות מי הוא ומה הוא השה לעולה?
אם פרוש זה נכון ראו נא איזה עוצמה ואיזה משקל יש לכל אחת מהמילים שבמשפט המקראי הזה: "ויאמר יצחק אל אברהם אביו" - כל מיני אמירות שדרכן אולי יוכל להבין את כוונת אביו במעשה העולה , "ויאמר אבי": שאלה ישירה של בן לאב המדגישה את הקרבה ואולי בשל כך את הזכרת ודרישת המחויבות של האב בכוונותיו או במעשיו הקשורים בבנו. "ויאמר הנני בני": תשובה ישירה. בהיותך בני עצם מעצמי, הנני מוכן ומזומן לענות לך כל צרכך.
גזרה שווה או דומה לרישא של הפרשה פסוק 5.
על פי אותו כלל ,שה' ישרה דרכו ואל רחום וחנון הוא, אין כל כוונה לפגוע או לערב רגשית את שני הנערים במעשה העקדה. ולכך מספר הוכחות:
א. אברהם אומר במפורש לנערים "נלכה ונשובה אליכם" משפט אמביוולנטי בכך שמצד אחד אברהם מרגיע את הנערים, ומצד שני הוא מביע תקוה שאולי העתיד הקרוב יעמיד בפניו הפתעות לטובה. מתקשר גם להבעת התקווה שבפסוק 8 "אלוהים יראה לו השה לעולה"
אגב המילה "נשובה" מעוררת אסוציאציות של נחמה כמו למשל: "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם."
ב. גם במשפט סתמי זה ,לכאורה, נרמז השם של העתיד לבוא לעולה: "ויאמר אברהם/ אל נעריו שבו לכם /פה עם החמור/ ואני והנער נלכה[2] /עד כה ונשתחוה ונשובה /אליכם/ מלה זו בשיכול אותיות (אָנַגְרָמָה ) נותנת גם איל
הכלל או החותם - המסר העולה ומשתמע מהניסיון, נקבע בסיפא של פסוק 14 כאמור: "ויקרא אברהם... אשר יאמר היום ,בהר ה' יראה"
כלומר לפי הנוטריקון ; מי שיאמר היום[3], כמאמר יצחק, איה? ,השה לעולה, נפנה אותו אל אותה התרחשות ניסית, אלוהית ,שהתרחשה בהר המוריה.
והמסקנה מובילה שוב אל אותה קביעה ידועה של "השלך על השם יהבך..." כי "הכל בידי שמים".
הופעת הצחוק בעולם: מן הפרט אל הכלל.
אלמנט מעניין בפרשה הוא אלמנט הצחוק. שרה צוחקת בפרק ט"ו
יב וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן.
ואז אלוהים שואל את אברהם על פשר צחוקה של שרה שאומר:
יג וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד--וַאֲנִי זָקַנְתִּי.
ושרה מכחישה ואומרת :
טו וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ.
לא נכון, לא צחקתי!
לכאורה נראה תמוה היא צוחקת אלוהים מתערב היא מכחישה את צחוקה ויראה אברהם שואל. מה זה צריך להיות פה? האווירה היא עם צחוק באוויר. נשמעת לא רצינית.
ישמעאל מאחור יותר מכיר בצחוק וכתוב שהוא מצחק ט: וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם--מְצַחֵק.
מאוחר יותר שומעים שלבן קוראים על שם הצחוק הזה יצחק
ואפילו שרה אומרת מאוחר יותר : " ו וַתֹּאמֶר שָׂרָה--צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי.
היינו לא רק היתל בי האלוהים, אלא כל מי שישמע את הדבר הזה יצחק לי.
כלומר ההצבעה על תופעת הצחוק עוברת מן הפרט אל הכלל אל האוניברסליות הכלל עולמית היינו כל השומע באשר הוא יצחק לי.
השאלה איך התורה מעלה את עניין הצחוק לידיעת הקוראים.
נאמר כך: כל עשייה או פעולה הסוטה מהנורמה עלולה או עשויה לגרום לצחוק. כך אצל שרה. אישה בגילה שנכנסת להיריון הוא מצב לא נורמלי חריג . ולכן כל שומעו יצחק.
לדעתי שרה לא משקרת היא אומרת אמת. נאמר ששרה צחקה בקרבה. מה פירוש בקרבה לעומת השאלה האם אחרי בלותי תהיה לי עדנה?
ברור שבקרבה פירושו לא בקול היינו איש לא שומע את הצחוק הזה ואפילו היא עצמה כנראה לא מודעת לו. היא שואלת את השאלה התמוהה ובתוכה מתעורר הצחוק המופנם אשר אותו אלוהים שומע!
שרה מכחישה ואומרת לא צחקתי. כי איש אכן לא שמע אותה צוחקת גם אברהם לא שמע
ואז אלוהים אומר לה ! לא כי צחקת! היינו ערך אמביוולנטי באמירת הקב"ה
א. אלוהים רואה הכל ושומע הכל אי אפשר להסתיר ממנו דבר.
ב. יש מקרים שהאדם לא מודע לנעשה בתת ההכרה שלו לדוגמא הצחוק המופנם של שרה כתוצאה מהתמיהה שלה.
ג. אין להתבייש בצחוק. הצחוק בריא וחשוב ולכן אין לך מה להכחיש כי צחקת!
ומכאן ואילך כמו שאמרנו הצחוק הולך ומתפשט והופך לנחלת הכלל.
אגב הצחוק מתחיל כבר מהפרשה הקודמת כאשר אברהם צוחק
פסוק י"ז: וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד.
ואז אלוהים אומר לו שייוולד לו בן ויקרא שמו יצחק. היינו שם הבן יהיה בשל צחוקו של אברהם. ( ולא כפי שבטעות סוברים אנשים בשל צחוקה של שרה)
י וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו. יא וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים; חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה, אֹרַח כַּנָּשִׁים. יב וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד--וַאֲנִי זָקַנְתִּי. יד הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה, דָּבָר; לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה--וּלְשָׂרָה בֵן. טו וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ.
אפשר לראות את הפרשנות העולה מן הפסוקים כדי להבין את הרצינות שבצחוקה של שרה:
הנה אסביר כך:
שרה לא נקראת למעמד. היינו, הדברים לא מופנים אליה ישירות. כי שרה עומדת ושומעת את הדברים פתח לאוהל. לכן כל מה שמתרחש אצלה כתוצאה משמיעה זו, הוא בינה לבין עצמה. בלא שום גורם אחר שיכולה להתבייש ממנו או לענות לו. צחוקה של שרה בקרבה מעיד על תמיהה וקושי בקבלת הנס העומד להתרחש. לפי מה ש ה' אומר לאברהם מבינה שרה שלא רק שאלוהים יודע שהיא צחקה אלא גם את הסיבה לצחוקה ( האף אומנם אלד ואני זקנתי?)
עתה מקבלים הדברים נופך רציני ביותר בעיני שרה: אלוהים רואה ויודע הכל! זה גם מעין נס קטן בעיניו של האדם. וכך שרה רואה את הדבר. ולכן היא מאמינה שהדברים אכן יקרו ומנסה להכחיש את צחוקה או במילים אחרות אומרת אני לא מודעת לכך שצחקתי בתת ההכרה שלי. ואז אלוהים מעמיד אותה במקומה ואומר לה אולי את לא מודעת לכך אך את צחקת. ואין שום בושה בצחוק הזה. זה טבעי ואנושי.
האם אברהם עמד בניסיון?
בואו נזכיר דברים מפעולותיו של אברהם.
הוא גיבור מול ה' כאשר מדובר בקהל רב שלאו דווקא עומד בזיקה חזקה אליו " השופט כל הארץ לא יעשה משפט? והוא "מנצח" את אלוהים ששומע בקולו, וחוזר בו ולא משמיד את הצדיקים אשר בסדום.
אך בבית, אברהם נמושה. "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" והוא שומע, מצטער, בוכה בלבו, אך מגרש את ישמעאל בנו בכורו ואת אמו למדבר אל סכנת מוות. אמנם מבחינה רגשית " וירע הדבר בעיני אברהם על אודות בנו" אך מבחינה מעשית הוא לא עושה כלום כי אין כלום לעשות שרה היא הקובעת ואברהם נאחז בשובל ההוראה האלוהית להצדיק מעשיו. אברהם חוטא חטא כבד מאוד בשל שלא הולך לפי צו לבו ושומע בקול שרה.
חטאו של אברהם עוצמתי יותר בסיפור העקדה. אברהם נכשל כישלון טוטלי גם בעיני אדם וגם בעיני האלוהים. עד כדי כך שאלוהים אמנם לא סר ממנו, אך לא מדבר אליו עד יום מותו.
אמונתו של אברהם כפי שמתגלה בסיפור העקידה היא עיוורת היא ללכת עם ראש בקיר ( למשל כמו חסידי ברלנד דהיום) הוכחה לכך היא שבפרק קודם כא פסוק יא ה" אומר לו מפורשות: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ--כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. אז איך יתכן שרגע אומר שיצחק יחיה ויקים דור ורגע אחרי כן אומר לשחוט אותו.? והרי אברהם היה חייב לשאול עצמו את השאלה הזאת. והנה הוא לא שואל.
ולכן אומר לו המלאך ( שימו לב: לא אלוהים כפי שדיבר אליו בעבר אלא שליחו של אלוהים *: אל תשלח ידך אל הנער ובאותה נימה ממשיך ואומר( כפי הנראה בהיפכא מסתברא או בלשון סגי נהור כי עתה ידעתי כי יראה אלוהים אתה, כי לא חשכת את בנך יחידך ממני: כלומר עכשיו אני יודע בוודאות את הפנאטיות האיומה שלך את היראה מתוך התבטלות. מתוך חוסר מחשבה וחוסר אנושיות אוניברסלית ככלל, ויהודית בפרט ( במקרה זה) שם יכולת לומר השופט כל הארץ וכאן כשמדובר בבנך אתה מוכן לקחת את חייו בזמן שאמרתי לך שביצחק יקרא לך זרע? הרי אני אלוהים מהתל בך . מנסה אותך ואתה כצאן לטבח נופל לרשת ?
הבן, אתה אדם וכאדם עם רגשות והיגיון אסור היה לך להקריב את בנך. היית חייב להתנגד ( אף יותר מאשר התנגדת במקרה סדום) ואז היית עומד בניסיון. דווקא בניסיון זה האחרון, שיכול היה להעמיד אותך כיצור אנוש עם דרך מוסר בחירה בחיים וכבוד לחיים כבוד ליצירת האלוהים את האדם דווקא כאן נכשלת כישלון חרוץ כי ניסית להתעלות מעל האדם להיות כמלאך כנשגב וזה בלתי אפשרי.
קריאת הכתובים עצמם מעלים תמיהות שלא ראית פרשנים שהתייחסו אליהם או נתנו דעתם עליהם לא בדעת מקרא ולא בפרשנות האחרים.
למשל פסוק ו:" ו וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת-עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל-יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת-הָאֵשׁ וְאֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.
ואני אומר ממה נפשך אם שם את עצי העולה על גב בנו משמע תש כוחו כי זקן היה בן 100 אז איך יכול היה להרים את בנו ולהניחו על המזבח? ואם לא תש כוחו וחזק היה והרים כשמשון את בנו והשימו על המזבח מדוע לא לקח את עצי העולה על גבו שלו?
והרי בדוחק מזכיר הדבר את מקרה האכזריות של דוד כלפי אוריה שאת הפתק למותו נתן בידו. וכאן את העצים לשרפו אברהם שם על גב בנו . כמו להבדיל ישו סחב את הצלב שלו.
והרי זה גילוי של חוסר חמלה ומצפון מצד אברהם ודבקות נשגבת לא אנושית באלוהים.
בדיוק מה שאלוהים ,לפי התפיסה היהודית שלנו, לא היה רוצה. להפך, עבודת האלוהים בשום שכל מתוך כוונה ומתוך הכרה פנימית ולא רובוטיזציה של האמונה.
שאלה אחרת נאמר שהיו לו עצים אש ומאכלת מדוע לא מוזכר חבל? שהרי בלא חבל איך הוא עקד את בנו?
יתירה מזו נאמר שקודם הוא עקד את בנו ורק לאחר שעקד אותו הוא הניחו על המזבח כלומר שהיה חייב להרים אותו בידיו מעלה ולהניחו מטה על העצים. האם נראה שבגיל מאה היה עוד כוחו במותניו?
נקודה לתשומת לב: בתחילת הפרק אלוהים פונה ישירות לאברהם אך לאחר כישלון אברהם אלוהים פונה אליו באופן עקיף היינו באמצעות מלאך.
וכל כך למה? אולי יש בכך רמז לכך שאלוהים כועס, ואת דבריו מביא לאברהם לא ישירות כבעבר אלא על ידי שליח? ובאמת אברהם שלאחר העקידה לא זוכה לדיבור ישיר עם האלוהים עד יום מותו.
*הערה :את הרעיון של דיבור אל אברהם על ידי מלאך כי אלוהים עצמו כועס למדתי מספרו של אברהם בורג פרשת השבוע בלשון בני אדם
חגי
________________________________________
[1] וכן אלהים יראה לו השה; א' י' רומזים על שמות אברהם ויצחק. כמו רוצה לומר לו: אברהם ויצחק, לו השה. כאמור כולנו בניו והכל בידי שמים.
יתירה מזו, רואים כי במשפט; "אלהים יראה לו השה" הרמז לשמות אברהם ויצחק מופיע בין מקבץ של שם ההוויה
[2] "ואני והנער נלכה" אותיות איל. רמיזה לנערים ש"הנער" כמשל לאיל. דהיינו אברהם ויצחק ילכו וישובו. ואילו איל,הנמשל לנער, יועלה לעולה.
[3] היום,אגב, אינו דוקא היום, אלא משל להיום .אך הכונה היא מהיום ואילך לדורי דורות. נקט ב"היום" אך כוונתו מאז ועד עולם.
לפיכך, אשר יאמר היום; איה? הביאו בפניו,כעדות ניצחת, את מקרה העקדה.
