שִׁיר הַלֵּל (אוֹדָה)
(Óda)/
יוסף אטילה/ מהונגרית משה גנן
כָּאן אֵשֵׁב עַל קִיר
הַסֶּלַע. רוּחַ קַלָּה
שֶׁל הַקַּיִץ הַמַּבְכִּיר מְמַלֵּאת אֶת הָאֲוִיר
כְּנִיחוֹחַ סְעוּדַת עַרְבִית חַמָּה.
אֲנִי מַרְגִּיל אֶת לִבִּי לַשֶּׁקֶט. לֹא כָּל כָּךְ קָשֶׁה-
לְכָאן נוֹהֶה כָּל אֲשֶׁר עָבַר. הָרֹאשׁ נִרְכַּן וְנִרְפֵּית הַיָּד.
אֲנִי מַבִּיט בְּפִסְגוֹת הֶהָרִים –
וְאֵיךְ
מְשַׂחֵק כָּל עָלֶה בְּאוֹר מִצְחֵךְ.
בַּדֶּרֶךְ אֵין אִישׁ עוֹבֵר,
אֲנִי רוֹאֶה - הָרוּחַ מְנוֹפֵף שִׂמְלָתֵךְ.
וּמִתַּחַת לְעַנְפֵי הָעֵץ
הַחוֹשְׁבִים לְהִשָּׁבֵר
אֲנִי רוֹאֶה אֶת שְׂעָרֵךְ מְבַצְבֵּץ
וְחָזֵךְ הָרַךְ נִרְעַד.
וּכְמוֹ שֶׁפֶּלֶג הִסִּינְוָה פּוֹרֵץ אֶת סַלְעֵי הָעַד,
הִנֵּה שׁוּב אֶרְאֵךְ, וְאֵיךְ
עַל אַבְנֵי לֹבֶן שִׁנַּיִךְ הַמַּעְגִּילוֹת בּוֹקַעַת פֵיַת צְחוֹקֵךְ.
הוֹ, עַד כַּמָּה אֲהַבְתִּיךְ! אֶת אֵלֶּה
דּוֹבַבְתְּ בִּי, יַחַד כְּרוּכוֹת:
בִּמְבוֹכָיו הַנֶּעֱלָמִים שֶׁל הַלֵּב
אֶת הַבְּדִידוּת הַטּוֹוָה תַּחְבּוּלוֹת
וְאֶת שֶׁבּוֹ ,הוּא הַתֵּבֵל כֻּלָּהּ.
דּוּמָם אַתְּ נִפְרֶדֶת, אָצָה, מִתְרַחֶקֶת
כְּאֶשֶׁד מִמּוֹ שְׁאוֹנוֹ
בְּעוֹדִי, בֵּין שִׂיאֵי חַיַּי, לְקָרֵב אֶת
הָרָחוֹק, אָשִׁיר, אֲשַׁוֵּעַ
מְפַרְכֵּס בֶּעָפָר וּבְמֶרְחַב רָקִיעַ
כִּי אוֹהֲבֵךְ! הוֹ, מֶתֶק אֵם חוֹרֶגֶת!
אוֹהֲבֵךְ, כֶּאֱהֹב יֶלֶד אֶת הַאֵם.
כֶּאֱהֹב אֶת מַעֲמַקָּיו הַבּוֹר הַדּוֹמֵם.
כְּאוּלַמּוֹת אֶת הָאוֹר אוֹהֲבֵךְ אַהֲבָה,
כֶּאֱהֹב הַגּוּף שַׁלְוָה, כַּאֲשֶׁר הַנֶּפֶשׁ אוֹהֶבֶת לֶהָבָה.
אוֹהֲבֵךְ כְּאַהֲבַת בְּנֵי דּוּמָה
לִחְיוֹת - עַד כִּי יָמוּתוּ - עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
כָּל זִיעַ, כָּל מִלָּה מִמִּלּוֹתַיִךְ, חִיּוּכֵךְ
נֶחְרַטִים בְּלִבִּי כִּשְׁמֹר הָאֲדָמָה עַל חֵפֶץ אָבוּד,
בְּמֹחִי, כְּמַגַּע חֻמְצָה בַּמַּתֶּכֶת, תֵּחָרֵךְ
צוּרָתֵךְ הַיְּקָרָה, יִפְעָתֵךְ:
הֱיוֹתֵךְ שָׁם תְּמַלֵּא כָּל מַהוּת.
הָרְגָעִים עוֹבְרִים בְּאִּוְשָׁתָם:
אַךְ אַתְּ תֵּשְׁבִי, אֲרוּגָה בִּי, דּוּמָם:
כּוֹכָבִים נוֹגְהִים וְנִשְׂרָפִים
אַךְ אַתְּ קְבוּעָה מִשְּׂרָפִים.
טַעַמֵךְ כִּדְמִי בַּמְּעָרָה:
בְּפִי כֹּה קְרִירָה, אַת מִתְעָרָה,
וְעַל כּוֹס מַיִם זַכִּים גַּם יָדֵךְ
עַל עוֹרְקֶיהָ הָעֲדִינִים, בְּאוֹר דּוֹעֵךְ
נוֹגַהַת-מְאִירָה.
הוֹ, מֵאֵיזֶה חֹמֶר אִם כֵּן עֻצַּבְתִּי
שֶׁמַּבָּטֵךְ חוֹתֵךְ בִּי וּמְגַלֵּף?
אֵיזוֹ נֶפֶשׁ וּמֵאֵיזוֹ קֶרֶן שֶׁמֶשׁ שַׁבְתִּי
כִּיצוּר פֶּלֶא שֶׁלָּעוֹלָם שֻׁבַּצְתִּי
כִּי נִתַּן לִי לַתּוּר מִבַּעַד לְעַרְפִלֵּי הַלֵּב
אֶת מוֹרְדוֹתָיו הַפּוֹרִים שֶׁל נוֹפֵי גּוּפֵךְ?
וּכְרֶדֶת הַתְּבוּנָה אֶל נִבְכֵי תַּעֲלוּמוֹת
אוּכַל לַתּוּר בּוֹ אַחַר הַנִּסְתָּרוֹת.
מַעְגְּלֵי דָּמֵךְ כְּשִׂיחֵי הַשּׁוֹשָׁן
רוֹטְטִים בְּלֹא הֶפְסֵק.
נוֹשְׂאִים אֶת זֶרֶם הַתָּמִיד, וּמִכָּאן
נִפְתַּח עַל פָּנָיִךְ וֶרֶד הָאֲפַרְסֵק
שֶׁל הָאַהֲבָה, לְמַעַן יְבֹרַךְ בִּפְרִי רַחְמֵךְ.
עַל קַרְקַע מֵעָיִךְ הָרְגִישָׁה
לְעוֹרְקִים אֵין סְפוֹר גִּישָׁה
הֵם נִטְוִים כִּפְקַעַת כְּבוּשָׁה
אֶל לֵב תַּחְרָה עֲדִינָה, הַפְּרוּשָׁה
בְּתָאֶיהָ מְפִיקֵי נְטוֹפֶת גֵּו אִשָּׁה
בּוֹ סִבְכַת אוּנוֹת רֵאָתֵּךְ רוֹחֶשֶׁת;
אֶת הוֹד תִּפְאֶרֶת עָצְמָה הִיא לוֹחֶשֶׁת.
הַחֹמֶר הַנִּצְחִי מִתְקַדֵּם מְאֻשָּׁר
בְּמִנְהְרוֹת מֵעָיִךְ הַיּוֹקְדוֹת
וְהַדֶּשֶׁן זוֹכֶה בְּחַיִּים, מֻעֲשָׁר
בְּחַמֵּי כִּלְיוֹתַיִךְ הַשּׁוֹקְדוֹת.
גַּלֵּי גְּבָעוֹת מִתְגַּבְּהִים
דְּמוּת מַזָּרוֹת רוֹטְטִים
עֵינוֹת מַיִם נוֹדְדִים
חֲרֹשֶׁת סוֹאֶנֶת –
עֲדַת חַיּוֹת-פְּנִים שׁוֹעֶטֶת,
חֲרָקִים
וּשְׂרָכִים -
הָאַכְזָר וְהַמֵּטִיב
שֶׁמֶשׁ זוֹרַחַת, דִּמְדּוּמֵי אוֹר צָפוֹן אָפֵל
בּוֹ נֶצַח שָׁכוּחַ-מֵעַצְמוֹ יָהֵל.
כְּקִרְעֵי קְרִישֵׁי-דָּם
כָּךְ יִצְנְחוּ לְרַגְלַיִךְ הֲדוֹם
הַמִּלִּים הָאֵל.
הַחַיִּים בְּגִמְגּוּמָם:
רַק הַחֹק דִּבּוּר זַךְ, יַעֲמֹד כְּאָדוֹן.
אַךְ אֵבָרַי הֶחָרוּצִים, הַמְּכוֹנְנִים
אוֹתִי מִיּוֹם לַיּוֹם מֵחָדָשׁ, הִנֵּה נְכוֹנִים
כְּבָר לְהֵאָלֵם.
אַךְ עַד אָז אֶזְעַק! קוֹלִי עֲפָרֵךְ יְלַחֵךְ:
הָאַחַת, שִׁמֶּמֶּלְיוֹנֵי אָדָם נִבְחַרְתְּ
הָאַחַת, הָרַכָּה-עַד-בְּלִי-דַּי,
עֶרֶשׂ, וְקֶבֶר עָז, מִטַּת הַחַי,
קַבְּלִינִי-נָא אֶל תּוֹכֵךְ.
מַה גָּבְהוּ שְׁמֵי רָקִיעַ!
צְבָא נְגֹהוֹת בְּמַתְּכוֹתָיו.
הַזֹּהַר הָרַב בְּעֵינַי פּוֹגֵעַ.
אָבַד הָאִישׁ, חֲבָל עָלָיו!
אַךְ עַד אָז –
אַאֲזִין לְמָה שֶׁמַּכָּה מֵעָלַי וּבִי:
לְהַלְמוּת לִבִּי הָעַז.
* יוסף אטילה- משורר הונגרי הנחשב כאחד מגדולי השירה ההונגרית.