צילום:ענת ויג
על הכתיבה ממבט עיני האהבה עם שושנה ויג/ ראובן שבת
שושנה ויג היא יוצרת פוריה ורבת אנפין. הכרתי אותה לראשונה כאשר פורסם רומן המכתבים שלה ושל בלפור חקק-"השמות שמורים במערכת". ספר יחידני, רב ערך לספרות העברית ולסוגת רומני המכתבים בכלל. מים רבים של ידידות חמה מאוד, עברו אז ביננו. שושנה ויג היא משוררת, סופרת , מורה. ויש בה הרבה מאוד מהאותנטיות היצירתית החשובה לספרות בכלל.
רקע אישי קצר עלייך
"נולדתי למשפחה שבה הוריי היו מהגרים אמי אנט רבקה ז״ל נולדה בטוניס ואבי יצחק שיבדל לחיים ארוכים נולד בפולין. הייתי ילדה אמצעית במשפחה שבה מיזוג גלויות, וגם קשיי היקלטות בארץ חדשה על כל המשתמע מכך. נקודת ציון חשובה בביוגרפיה. שלי היא נפילתו של אחי הבכור טוביה פיינגולד בעת שירותו הצבאי כשאני בת 17 בין כיתה יא׳ לכיתה יב׳ בחופש הגדול. עד לנפילתו כתבתי יומנים כדי להתמודד עם חיי היום יום ומרגע נפילתו התחלתי לכתוב שירים ובעיקר כתבתי כדי לקיים דיאלוג דימיוני עם אחי. "
מתי ומדוע התחלת לכתוב
"כאמור הכתיבה הייתה מפלט מרגע שידעתי לכתוב אבל עיקר ההתבססות החלה בשנות העשרה. בגיל 21 אני מפרסמת כמה שירים באנתולוגיה בהוצאת תגא ואחר כך כשאני נישאת למשה ומתחיל מרוץ החיים אני דוממת לעשרים שנה, איני מפרסמת אלא כותבת במחברות שירים שאינם מגיעים לקהל. ומתרחקת מכל סצינה ספרותית."
מה היה ספרך הראשון וכיצד חשת עם הוצאתו לאור
"ספרי הראשון נכתב בשנת 1998 ויצא לאור בשנת 2000 בהוצאת אסטרולוג במימון של ההוצאה והייתה זו חשיפה רחבת היקף. ראיינו אותי לטלוויזיה המקומית, כתבו עליי בעיתון ידיעות אחרונות וגם בעיתון מעריב, הספר הראשון נקרא ״דרך העיניים שלי״ והוא היה רומן על אהבה וירטואלית, על אהבה בלתי מוגשמת. הוא היה מבוסס על תקופה שבה אנשים החלו לגלוש באינטרנט ולשוחח עם אנשים ברחבי העולם. זה היה הספר הראשון שבו כתבתי חושפני וכך יצאתי לשוק הספרים עם אמירות מאוד אמיצות, בהיותי בת 40 נשואה וגם אמא לחמישה ילדים שחולמת חלומות על אהבות אבודות. זה היה מעין רומן רומנטי. לימים הז’אנר הזה התבסס בארץ ואיש לא זוכר שהייתי בין החלוצות כי כיום הז’אנר הזה נפוץ מאוד, וקיימות הוצאות שמבוססות עליו. הפואטיקה של האירוטיקה שלי שונה לדעתי, היא פיוטית ונאיבית. "
. את כותבת פרוזה ושירה כאחת, כיצד מחברים את הדברים הללו
"אני חושבת שכתיבה היא צורך בלתי נשלט לפעמים, אפשר לסגור את הברז אבל תמיד תהיה נזילה. אני לא אחיה אם לא אכתוב. כך אני מרגישה. הכתיבה מרגשת אותי מאוד ואני גם אוהבת לכתוב ולבכות. כשאני כותבת פעמים רבות אני יכולה להגיע לידי בכי או שהבכי מוביל אותי לכתיבה. כתיבת שיר היא כליאה של אפיזודה קטנה או משפט או מילה שקלטתי ופרוזה מצריכה משמעת אחרת. לא תמיד אפשר לכתוב פרוזה כי צריך אורך נשימה ארוך. אני כותבת בעת האחרונה ספרי שירה סביב תפיסה אחת וכל שירי הספר עוסקים באהבה. ספר שירה עומד לצאת בימים אלה והוא נקרא ״עד שתשרוף אותי האהבה״.
. כמה ספרים כתבת ומה הוא בעינייך ספרך החשוב ביותר ומדוע
"כתבתי עד כה 14 ספרים והספר הבא כבר מתבשל. אני אוהבת את הספר הראשון הוא שחילץ אותי והעביר אותי לפזה הזאת. הספר הראשון התפרסם בשנת 2000 ובשנת 2017 יצא לאור במהדורה מחודשת."
. מי הם שלושת הסופרים האהובים עלייך ביותר ומדוע
"אני אוהבת לקרוא שירה וגם סיפורת כשיש לי זמן, אך בשנים האחרונות אין לי זמן כל כך לקרוא כי אני עורכת ספרים ועובדת במשרת הוראה. הסופרים שאני אוהבת הם ארי דה לוקה הסופר האיטלקי, את הסופר גבריאל גרסייה מרקס ברנרד מלמוד. וגם משוררים קנוניים כמו לאה גולדברג, יהודה עמיחי ויונה וולך.
אלו שלושה ספרים היית לוקחת איתך לאי בודד ומדוע
אני חושבת שהייתי לוקחת את ספר הספרים התנ״ך, את הנביא של חליל ג’ובראן, וספרי שירה רבים.
סגנון כתיבתך חושפני ומיוחד, את מרבה לעסוק בארוטיות, למה?
"אני לא יודעת אם זו ארוטיות או חיפוש עצמי, אני חושבת שאני כותבת את האמת שלי באשר לנשיות במאה העשרים ואחת. הספר שלי הראשון יצא לאור בראשית שנות האלפיים נכנסתי אל הדור הזה כשאני כותבת חושפנית. מורה בתיכון שלא חוששת לכתוב על התאהבויות הייתי אז בראשית שנות הארבעים שלי. היום אני בראשית העשור השביעי של חיי, כדוריות הדם שלי כנראה ורודות ולא אדומות. אני רוצה להתאהב ורוצה לחיות את המילים שמדברות על האהבה, אני מוכנה לשלם את המחיר הזה שבו אני מתמסרת למושא אהבתי. מתמסרת בכתיבה וגם לפעמים הבדייה מצטלבת לי בחיים ויוצרות מוקשים. אני חיה בקונפליקטים עצומים בין כל המסכות שאני לובשת, מסכת האימהות, מסכת האישה של, ואני רוצה עוד תפקיד מהותי שאינו יכול להתקיים בתוך המסגרת המשפחתית. יכול להיות שיום אחד אני אהיה במקום אחר אבל היום אני רוצה לחיות על הקצה, על קצה הכתיבה, על קצה התשוקה. לחיות, לאהוב ולהתפלל שזה לא ייגמר.
מה הוא סופר/ משורר טוב בעינייך?
"אני חושבת שהתכונות שהיו קיימות בעבר למשורר או סופר היו בראש ובראשונה היו צניעות, ענווה וגם הערכה למילה הכתובה של עצמו ושל האחר. הייתי שמחה שגם היום יתנהל המשורר או הסופר בצניעות ובענווה ולא ירדוף אחר כבוד. משורר או סופר יהפוך להיות טוב אם ידע למחול למילים שלו וגם לוותר על חלק מהן."
