משה גרנות, 'קרנטינה בקונסטנצה',

הוצאת ספרא, תל-אביב 2007, 144 עמ'.

שריטה לכל החיים

הממונה במקום העבודה של הנער משה גרנות [גרינברג] אמר לו את עובדת החיים הבדוקה באותם ימים: "להיות רומני בארץ הזאת – זה  הכי גרוע שיכול להיות. האשכנזים שונאים את המזרחים והמזרחים שונאים את האשכנזים אבל כולם ביחד שונאים את הרומנים. תעשה מה שכל הרומנים נאלצים לעשות, תשקר לגבי מוצאך". מימי המעברה ואילך – והרומנים, כמו העיראקים ועדות המזרח האחרות,  חיו וסבלו במעברות – משה גרנות חש שיש לו 'אות קין' על המצח על היותו רומני ו'אות קין' בהיותך נער פירושו שריטה לכל החיים. כילד הוא סבל מאוד. הוא היה קרבן של בדיחות על רומנים, שרק הצחיקו את המתבדחים אבל לא את הילד שעליו התבדחו. בני העלייה השנייה והשלישית במקום מגוריו במושב ראו בו ייצור גלותי והחרימו אותו. ככל שנרדף, כן פעלו בו שאיפות להצליח ולהגיע להישגים, בבחינת כן ירבה וכן יפרוץ.  כיום הוא חש את עצמו ישראלי גמור ובהחלט לא רומני. וראה זה פלא, משה גרנות ברח מן הרומניות שהציקה לו, אבל הרומניות שקועה בו עמוק, רודפת אחריו וספרו האחרון 'קרנטינה בקונסטנצה', הכולל עשרים סיפורי ילדות מרומניה וסיפורי חיים בארץ-ישראל, אינם משכיחים דבר גם אחרי חמישים ושישים שנה.

הספרות העברית התעלמה מהרומנים

עשרים הסיפורים בקובץ הסיפורים 'קרנטינה בקונסטנצה' של הסופר משה גרנות מאכלסים ברובם דמויות של ילידי רומניה, חלקם קשי יום, ידועי סבל ורדיפות של הנאצים ועוזריהם, מחסור כלכלי ומצוקה נפשית בחברה שאינה יודעת לקבל בזרועות פתוחות את השונה ממנה. לא זו גם זו, הספרות העברית לא הרבתה להתייחס לסיפורם של יהודי רומניה והרי ההיסטוריה של עם ישראל והספרות העברית אחוזים ככלים שלובים. נושא הלפיד בקרב יהודי רומניה הוא משה גרנות.

'קרנטינה בקונסטנצה' הוא ספרות מהגרים במיטבה, בין המולדת האבודה לארץ היעודה. הסיפורים בעלי גוון אוניברסלי של אהבות ושנאות, נאמנות ובגידה, נטישה והליכה אחרי האהבה כמו דוד אישי הקומוניסט החולק את אשתו עם המאהב שלה והכול ממניעים אידיאולוגיים של קומוניסט נאמן; שוליית החייטים מתאהב בנערה גיבנת שלמענה הוא מורד במוסכמות. מנהל בית ספר נוטש את אשתו ובתו בשל סחטנות של אישה. מורדי מביא יצאנית למחנה לעבודות כפייה כדי למנוע פוגרום.

תעודה ספרותית והיסטורית

הסופר משה גרנות  נוסע כל ימיו לארץ הבחירה ואליה הוא לא לגמרי הגיע. בשורש נשמתו נשאר משה גרנות – הילד היהודי גרינברג – בעיירת הולדתו פרומושיקה ברומניה. הוא סופר ברומנית וחולם ברומנית למרות היותו יוצר ישראלי פורה במלוא מובן המילה, שמשנתו פרושה על פני שבעה ימים ועגלתו מלאה בארבעים ספרים ובמאות מאמרים המביאים את שמחתו ואת עצבונו ובעיקר את הידע המקיף שלו. לא רק שהוא כותב ערכים באנציקלופדיות אלא הוא אנציקלופדיה בזכות עצמו. תרומתו של משה גרנות ליהדות רומניה הנשכחת אינה יודעת גבול. ההיסטוריה של שתי המאות האחרונות מלאה בסיפורי בניין ומולדת, הגנה והתיישבות, אבל תרומתה לסיפורת העברית לא הותירה רישום גדול אלמלא מפעלותיו של בכיר בניה משה גרנות. אני מחפש את הסיפור ומוצא שמשה גרנות משאיר בידינו גם תעודה ספרותית מזעזעת, אנושית ואמינה עד דמעות, למשל על גירוש יהודים מפרומושיקה לבוטושאני.

פרומושיקה היא עיירה קטנה – כולה רחוב מרכזי אחד, שבו היו חנויותיהם של היהודים, ומסביב – משקים עם פרות וחזירים וברווזים, כמו בכפרים. באותו היום התרכזו כולם ליד בית הכנסת, מעולם לא היינו כל כך הרבה, אפילו לא בחתונות, אליהן הוזמנו כל בני העיירה...אספו את כל היהודים ליד בית הכנסת, והודיעו שיש לנו יום אחד להתארגן כדי לצאת לבוטושאני. בהתחלה, כשהלגיונרים אמרו לנו את זה, השתרר שקט, ורק אחר כך, כשהתפזרנו לבתים התפרצה יללה נוראה מפיותיהם של מאות היהודים שהיו שם. אף אחד לא ידע מה לעשות – מה לארוז ומה להשאיר. שכירת עגלה באותם ימים הייתה כרוכה בהוצאת ממון רב – גם משום שבעלי העגלות ידעו את מצוקתם של היהודים, ורצו לנצל את הזדמנות חייהם, וגם משום שבאמת רוב הסוסים הוחרמו בידי הצבא, והייתה גם סכנה שבדרכים יארבו שודדים וייקחו מהם את הסוסים והעגלות בתמורה לחייהם. וחוץ מזה, מי משוגע להסתכן כדי להסיע יהודי?  אבא שלך הצליח להשיג עגלה, אך הפעם הוא היה צריך לשים עליה...את הסבתא הזקנה, שאי אפשר היה להעלות על הדעת שתלך ברגל עשרות קילומטרים עד בוטושאני (עמ' 50).

אלו תיאורים מדויקים, ספרותיים ותיעודיים כאחד, הכתובים בעין בוחנת של  סופר. אין כאן חיי נפש של הגיבורים, אך יש כאן את הסיפור הנורא של עקורים יהודים המגורשים ממחוזות חייהם אל הלא נודע. תמונת האיכרים המקיפים את היהודים וקלשונים בידיהם ועיניהם המשפדות והמלאות שינאה מזרות אימה. רק פורקרו ראש הז'נדרמריה הוא חסיד אומות העולם בסדום ועמורה, היודע בירייה אחת באוויר להשליט סדר בקרב הליסטים, השכנים לשעבר, ולהגן על העקורים היוצאים לארץ גזירה.

ד"ר משה גרנות (גרינברג)  נולד ב-30 בינואר 1939 ברומניה. עלה ארצה ב–1951. בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה והגיע לדרגת מפקח כולל על בתי-ספר על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים וערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ-40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר.

הגבול הדק בין אוטוביוגרפיה לספרות צרופה

בנשמתו הוא נשאר מהגר תלוש, שלא הצליח להיטמע בלבנט. אתה קורא את הביוגרפיה שלו וקורא את סיפוריו לילדים וסיפוריו למבוגרים ואינך יודע איפה עובר הגבול בין האוטוביוגרפיה לבין הספרות הצרופה. לאורך כל כתיבתו יש תחושה של חותם של אמת. סיפורו של משה גרנות הוא סיפורו של תלוש שלא מוצא מנוח לרגליו ברומניה מולדתו – יהודי בתוך חברה עוינת. אביו מואשם על-ידי הקומוניסטים, לאחר המלחמה ולאחר מלחמת ההישרדות, ב'טפילות' וב'ניצול ההמונים'.  המהגר משה גרנות אינו מגיע למנוחה והנחלה גם עם עלייתו לארץ בשנות החמישים. הרומנים, כמו בני עדות המזרח, שייכים לדור המעברות שעברם ותולדותיהם לא זכו לחשיפה ראויה. כך ברומניה כך גם בארץ שאליה ערגו.  משה גרנות כמו גיבוריו עוברים בארץ ייסורי קליטה קשים בין ילידי הארץ היהירים והמנוכרים, שהעולה עשוי לדידם מזכוכית שקופה ולא ראוי להתייחסות. התלוש ברומניה הופך להיות למהגר תלוש, שחבריו מנדים אותו ומלבינים פניו. מה פלא שספרו המשובח על פרשה זו נקרא "להיות כמו כולם", 1986. השם מעביר מסר ברור ומשאלת הלב של הכותב, המבקש להתערות  בחברה הישראלית. חלומו כילד היה לבנות לעצמו מטוס, לברוח מהאדמה שדחתה אותו ולהרקיע איתו שחקים אל המולדת הישנה החדשה בתקווה שזו תקבל אותו בזרועות פתוחות. הנחיתה בארץ היא נחיתה מדחי לדחי. בעיני הישראלי המצוי הוא נחשב זר ומתלוש הוא הופך לדחוי. ההגנות שמפתח משה גרנות הן יהודיות כל כך. היהודי בגולה ברח ממצוקות היומיום ומידם הקשה של אדוני הארץ ומצא מקלט בלימוד ובקניית דעת והשכל. מי שלא רצה לקבל אותו כתלמיד וכחבר  מצא אותו מוכתר בכל התארים האפשריים ובמשרה רמה של מפקח כללי של מערכת החינוך העל יסודית במרכז הארץ.

גם "המאהב השני של הרבנית" (הוצאת תמוז 1997), ספר למבוגרים בעל מסרים אוטוביוגרפים, שבעצם נתנו לנו את הפרופיל הלא מוכר של היהודי יוצא רומניה שאנו יודעים עליו מעט כל כך ולמשה גרנות יש זכות ראשונים בהבאת סיפורה של קהילתו באמצעות סיפוריו הקצרים, שהם בבחינת תמונת פסיפס או תמונת תצריף המתלכדות לתמונת חיים של קהילתו.  אותו סיפור מנקודת ראות שונה ובצורת סאגה משפחתית תיאר גרנות בספר למבוגרים "המאהב השני של הרבנית" (תמוז,1997). סאגה משפחתית שכמו ב"להיות כמו כולם" היא בעלת יסודות אוטוביוגרפיים על עליית משפחה מרומניה למדינת ישראל ומתרחשת בין השנים 1927 ו-1987. מתארת את קשיי הקליטה של הורים ובנם בישראל. זהו הספר החביב יותר על משה גרנות, מבין אלה שכתב, בזכות ההומור שבו. שהוא מתאר דמויות שלא מצליחות בשום דבר ורק צועדות מכישלון אל כישלון. מבחינתו של גרנות זהו הספר הראשון על עליית רומניה, סיפור שלא תואר לפניו ביצירות ספרות יפה.

משה גרנות, מחנך, סופר ועורך הוא 'שוחט בר-סמכא של פרות קדושות'. מטיף בשער במסגרת הזרם החילוני האתיאיסטי ומראיין של רבים מסופרי ישראל. ראיונות בעלי עומק חשיבתי של אינטלקטואל. בספרו הביוגראפי של גרנות  "האב קובלסקי" (עקד 1990) מובא סיפורה של נערה פולניה, שגרה בביתו של כומר כבת בית, נודע לה, לאחר אונס אכזרי שעברה, שהיא פליטה יהודיה מהשואה ושמשפחת הכומר הצילה את חייה והיא יוצאת לארץ-ישראל. בהיותו איש אקדמיה מובהק, הקפדתו של משה גרנות ונאמנותו לעובדות מטשטשת לעתים את הגבול בין כתיבה ביוגרפית הקפדנית לבין 'פריקת העול' וחופש הדמיון והיצירה של המספר. משה גרנות הוא איש של סיפור ויודע את מלאכת הסיפור, אלא שזו מוקפת חומה של רגישות לדיוק בעובדות.

 משה גרנות דן את התנ"ך לכף חובה 

משה גרנות הוא מנתץ מונומנטים סידרתי. בצד הערצתו לתיאורים הריאליסטיים של התנ"ך (סיפורי דויד) הוא שולל בספרו "התנ"ך כף חובה" רעיונות שונים של התנ"ך ודן אותו לכף חובה, כמו ההתייחסות לעם ישראל כעם בחירה. ביחס המקרא לעבדות כצורך נורמטיבי הוא רואה נחיתות לעומת חוקי חמורבי. הספר כל כולו ניתוץ וריסוק של כל המיתוסים לגבי התנ"ך. גרנות מבקר בספר זה בחריפות צדדים

מוסריים אתיים שונים שבאים לידי ביטוי בתנ"ך. בספר זה מראה משה גרנות שעובדתית סיפור המקרא וחלק מהערכים המועברים דרכם חושפים ערכים שהם שליליים. הוא מקנה מידה של ראייה רציונאלית מפוכחת, וגם לדידו יש סתירות אין סופיות בסיפור התנ"כי. הוא כתב גם מחקר על תפיסת המוות והחיים בתנ"ך. מחקרו מראה שבתנ"ך אין כל אמונה בחיים בעולם הבא, בניגוד לתקופות מאוחרות יותר ביהדות שבהן התפתחה תפיסת השכר והעונש בעולם הבא.  גרנות הוא לוחם ללא לאות בדת ואתאיסט מוצהר. הוא, כיין בן יין, אינו כותב את דבריו מתוך חוסר ידיעה אלא להיפך, הוא מומחה לתנ"ך ולספרות היהודית לדורותיה.

משה גרנות נגד לייבוביץ ונגד עגנון

משה גרנות הלוחמני ממשיך במלחמתו בפרות קדושות ובקונצנזוס הלאומי. הוא מקעקע – בשני ספרים נפרדים – את משנתו של ישעיהו לייבוביץ ומנמיך את קומתו של ש"י עגנון, חתן פרס נובל לספרות. לייבוביץ ראה במדינת ישראל מדינה פאשיסטית וביקש, לדעת גרנות, להרוס את המדינה ו"אני כניצול שואה אלחם נגד כל מי  שרוצה להרוס לי את המדינה", אומר גרנות. יורשה לי להעיר למשה גרנות ידידי: הכרתי במשך שנים רבות את פרופ' ישעיהו לייבוביץ, במסגרת עבודתי כמנכ"ל הוצאת מאגנס באוניברסיטה העברית. לייבוביץ שהכרתי לא דמה ללייבוביץ הפומבי והפולמסן, הזועק בקולי קולות ומתעמת עם מתנגדיו. מצאתי גאון רב-תחומי, שהוא אדם רך כקנה, שכתב ידו כשל נערת גימנסיה, עגול, קטן ונינוח. אדיב עד הגבול האחרון ומשתף פעולה בנועם ומבלי לקבל גמול כלשהו על עשייתו.

 משה גרנות הקדיש ארבע שנים מחייו לעיון מעמיק  ביצירות עגנון. לדעתו, עגנון הנערץ הוא הזומם והמתעה הגדול, המעמיד את כישרונו לרשות הכוחות החשוכים ביותר בתרבות היהודית. הוא שוטף את מוחו של הקורא ונועץ בו בעורמה מסרים אפלים אנטי הומניסטיים שונים. עגנון, קובע גרנות, מציע לנו בתחבולות מחוכמות ובערמומיות לחזור אל אותן בשורות חסרות שחר, אל החשוכים שבמסרים הדתיים. בפתיח לספרו 'עגנון ללא מסווה' (עמ' 9) הוא כותב כי אינו מערער על גאוניותו ועל מרכזיותו של עגנון בתרבות העברית אלא טענותיו כלפי יצירתו של עגנון מתמקדות במסרים הערכיים והאסתטיים שכתביו של עגנון משדרים.

גרנות נגד הפמיניסטיות 

בספרו "שיחת גברים על נשים", הבנוי כרב-שיח בין מילואימניקים. השיחות המובאות בספרו של גרנות הן הרבה יותר גבוהות מהמצופה משיחות מילואימניקים. הוא עוסק בשלל סוגיות הקשורות בספרות שנכתבה על-ידי נשים ועל נשים ובאידיאולוגיה הפמיניסטית. בשיחות אלו יצא משה גרנות נגד יריב חדש ואופנתי מאוד היום: נגד הפמיניסטיות הלוחמות בחרי-אף ופוגעות, לדבריו, גם בגברים שלא חטאו כלל. בין מושאי התקפתו הפעם נמצאת הסופרת הפמיניסטית הידועה אריקה ג'ונג', על שטענה שכל הגברים, באשר הם גברים, הם בהכרח תאבי מין מציקנים. הוא יוצא נגד סימון דה בובואר על התיאוריה האנטי-גברית שלה בספר "המין השני" וכנגד שרי הייט על הדו"ח המפורסם שלה שמתאר יותר מכל סלידה נשית (לסבית?) לגברים באשר הם על כוחניותם, ובמיוחד כשהם זקוקים לפורקן מיני.

על אפליה וקיפוח עדתי

אם אפשר לקבוע משהו בוודאות לגבי עם ישראל ומדינת ישראל אחרי עשרות שנות קיומה, שהדבר היחיד שמאחד את כלל עם ישראל לעדותיו ולפלגיו זאת תחושת הקיפוח והעלבון הצורב. כולם טענו בשלב זה או אחר של הקריירה שלהם לקיפוח ולדיכוי. גרנות הותקף במקומונים לאחר שפרסם את ספרו "עסקני הקיפוח". גרנות מציין כי משפחתו הגיעה בחוסר כל מרומניה וריססו אותה ב-די. די. טי. בני המשפחה חיו בחוסר כול באוהל במעברה. בתוך המצוקה הגדולה הוא נשבע שיתקדם ויגיע למעמד חברתי גבוה מבלי להרגיש שמישהו חייב לו משהו. הוא מבקר את ה"מקופחים המקצועיים", שרואים בו 'שונא מרוקאים'.  דווקא הוא הוציא לאור ספר פיוטים של הפייטן המרוקאי ר' יעקב בן שבת, פייטן ידוע מהמאה התשע-עשרה עם אפראט. למלחמות התרבות שלו הקדיש משה גרנות עשרות שנים. הוא למד לעומק את יצירותיהם של האובייקטים המותקפים על-ידו וכשהוא חמוש בפרטי פרטים של יידע, רק אז שלף את חרבו מנדנה ויצא למלחמת עולם.

לדידו, העלייה הרומנית היא העלייה הכי אומללה שבאה הנה. הם עלו לארץ בחוסר כול. מגיל שתים-עשרה החל לעבוד ומימן את לימודיו באוניברסיטה בשכר הזעום שקיבל בעבודות שחורות ודוחות. העדה הרומנית היא השנייה בגודלה בארץ ובכל זאת אין לה שום פרטנזיות פוליטיות למרות התרומה העצומה של העלייה מרומניה מאז הרבע האחרון של המאה התשע-עשרה. הם אלה שהקימו את ראש פינה ואת זכרון יעקב. אהרון אהרונסון הוא יליד רומניה ואירגון ניל"י שלו היה כולו תוצרת רומניה. שלושת הציירים הגדולים שפעלו בארץ ראובן רובין, מרסל ינקו ו-נחום גוטמן הם ילידי רומניה. מתוך 34 צנחנים שנשלחו במלחמת העולם השנייה מעבר לקווי האויב, יותר ממחציתם היו רומנים. למרות תרומתם ההיסטורית של יוצאי רומניה ואיזכורם בספרי ההיסטוריה, הרומנים כמעט ואינם קיימים בספרות העברית. משה גרנות הציל את כבודם האבוד בהיותו מספר מחונן. בין השיטין של כתיבתו ניכרת התייחסותו הרגשית של הסופר גרנות. גרנות מודע לכך שעלייתו לארץ עם כל ייסורי הקליטה היו לו לברכה מבחינת מעמדו כסופר וכאיש חינוך מן השורה הראשונה. הוא סבור כי הבעיה אינן הבדיחות על 'הרומני הגנב' אלא התדמית העצמית הנחותה של הרומני המצוי, המנסה לטשטש את מוצאו. מן הסתם יגיד שהוא רוסי מבסרביה, אוקראיני מבוקובינה של הקרפטים או הונגרי מטרנסילבניה, לעומת הרומנים הנחותים וחסרי התרבות כביכול.

לשונו של משה גרנות

שפת כתיבתו של משה גרנות אינה גבוהה אלא היא בעיקרה פונקציונלית, רהוטה ומדויקת, לשון של יום יום בפי איש משכיל, שמשולבים בה ביטויים מפתיעים כמו 'כלה ונחרצה' (עמ' 51), 'בר סמכא' (עמ' 44). ופתאום הוא משתמש בסלנג הערבי 'תפרן' (עמ' 119) וסמוך לו הוא משתמש בביטוי האידי 'שלומיאל' (עמ' 119), "ראיתי מראות שלא ראתה שפחה על הים" (לפי מכילתא בשלח לז, א) או 'טררם' (מהומה – מיידיש, עמ' 27). ביטוי שהשתמשו בו ברנר והזז. 'טמבל מארץ הטמבלים' (עמ' 24) גם כשמשה גרנות כותב על מנהל בית ספר ישראלי אתה חש שבמידה זו או אחרת הוא כותב על כתריאליבקה הנצחית, כממשיכיהם של מנדלי, שלום עליכם ושלום אש.

ההומור כסגולה להישרדות

סוד הישרדותו של משה גרנות בחברה שלא ידעה לחבק אותו אל ליבה הוא חוש ההומור הדק, הציני לא פעם, המלווה את כתיבתו. בבחינת 'צחוק צחוק אבל...' גם הדימויים שלו מעלים בת צחוק ("לבושה בשמלה לבנה וכסיות לבנות וכובע גדול כמו גלגל של עגלה" – עמ' 120). או תמונת החתן בסמוקינג מחפש חנות פרחים ברחוב אלנבי והוא כמעט חוצה קשת זהובה של פעוט המשתין אל העולם (עמ' 18). נדמה שמשה גרנות פיתח 'עור של פיל' שבפינו נקרא חוש הומור. זהו הומור מפותח עם מידה לא קטנה של ציניות ועוקצנות.

משה גרנות עושה שימוש בטכניקה של כתיבת מכתבים כמו בסיפור הנושא את שם הספר 'קרנטינה בקונסטנצה'. סיפוריו הם קצרים ושופמנים ביכולת התמצות שלהם. נסיבות החיים, השואה והקומוניזם חושפים בגיבורי הסיפורים קווי אופי מיוחדים על רקע סיפור אוניברסאלי של חולשות אנוש במפגש עם מהגרים ועקורים, המעניקים להם את הפן האישי הייחודי האופייניים כל כך למשה גרנות. ספרו 'קרנטינה בקונסטנצה"   הוא פרק מרתק נוסף בסאגה על יהודי רומניה בגולה ובארץ כאחד[2].

 * בן ציון יהושוע-סופר, משורר, הוגה דיעות, וחוקר תולדות ירושלים. המאמר פורסם לראשונה בספרו של בן-ציון יהושע, ריח של לחם חם - על יוצרים ויצירות, ירושלים תש"ע, עמ' 294-287.