מאמר:
על פרשת כי תבוא/ חגי קמרט
תחילת הפרשה מדברת על מצוות הבאת הביכורים הנה:
"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבתה בה.
ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך ושמת בטנא.
והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם.
ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלהיך
כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו.
חשוב להדגיש שהביכורים הם כאקט סמלי ומחנך היינו זה לא מובן מאליו שבאת לארץ הזאת בגלל שאתה מובחר או מיוחד מהאחרים זה עניין של תהליך וסדר של יציאה ממצרים הליכה במדבר עד הגעה לארץ. והביכורים הם סמל להתחדשות בלתי פוסקת וכן הנתינה לזולת.
כבר מהפתיחה שאלות עולות על הפרק:
למה התחיל ב "והיה כי" וכי יש ספק בכך שבני ישראל יבואו לארץ?
ולמה הפנייה בלשון יחיד ולא בלשון רבים שהרי עם רב יבוא.
למה נאמר "וירשתה וישבת בה" הרי אין זו ירושה מאבות פה הרי מדובר בכיבוש.
"והיה כי" אפשר לפרש ברגע ש אך לדעתי נכון יותר לפרש אם וכאשר ללמדך שכיבוש הארץ נעשה לא כדבר מובן מאילו אלא בייסורים! ומצאנו שארבעים שנה הלכו במדבר כדי להגיע למחוז חפצם ואירועים מאירועים שונים קרו אותם במדבר מי מריבה, עגל הזהב, סיר הבשר וכו'
גם כאן, כך נדמה לי מנוסח הפסוק כך שעד הרגע האחרון נחלת הארץ מותנית בהתנהגות העם!ולכן הייתי מפרש: "והיה כי" אם וכאשר יזכו אותכם מעשיהם לרשת את הארץ
למה בלשון יחיד? משתי סיבות: אחת המצווה חלה אל הפרט ולא על הכלל ללמדך שאין קומץ מהכלל מוציא ידי חובה את כל הכלל, המצווה היא אפוא באחריות כל אחד ואחד.
סיבה אחרת המדובר בכל יחיד ויחיד שיזכה לעלות לארץ שהרי חלק מהדור הזה לא ימלא ימיו עד הגיעו לארץ או ימות במדבר.
ומדוע כתב ירשת כאשר כתוב פסוק אחד לפני כן שאת הארץ נותן ה' לבני ישראל לנחלה? והרי אלו כאילו שני פסוקים הסותרים זה לזה.
לי נראה שאמנם הנחלה ניתנת, אך "ירשת" זו מלה חזקה יותר שבאה להורות לעם שלאחר הנתינה שמירת החזקה על הקרקע נתונה בידי העם. האדמה מתקדשת ועליה להיות מוחזקת על ידי ישראל ומועברת מדור לדור עד עולם.
חשיבות הפסוק הזה בכך שהוא מדבר על שלושה דברים חשובים חזרה על מסירת הקרקע לעם מהקב"ה לנחלה. מצוות ישוב הארץ ומצוות החזקה על הארץ "וירשת" כלומר שמירה על הנכס בהעברתו מדור לדור.
דבר אחר חשוב הוא שהאחריות לקיום הצו הוא אישי. על כל פרט ופרט.
מעניין שעד היום לא חדלו הוויכוחים בעם על מסירה או אי מסירה של חלקים מארץ ישראל לאויבים.
השאלה של קדושת הארץ מול קדושת החיים והאדם ,עולה שוב ושוב על הפרק בכל יחסינו עם שכנינו הערבים.
מן המדרשיה:
פרק כ"ו פסוקים א ו – ב
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך ...וגו'"
"נתן לך נחלה: (למה נקט בלשון נחלה?) ארבעה נקראו נחלה: בית המקדש נקרא נחלה שנאמר "בהר נחלתך (שמות ט"ו י"ז) ארץ ישראל נקראת נחלה שנאמר "הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה" וכן התורה נקראת נחלה שנאמר "וממתנה נחליאל (במדבר כ"א י"ט) וכן ישראל קרויין נחלה, שנאמר "עמי ונחלתי ישראל"
אמר הקב"ה יבוא ישראל שנקראו נחלה, לארץ ישראל שנקראת נחלה, ויבנו בית המקדש שנקרא נחלה, בזכות התורה שנקראת נחלה. (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פיסקה ט"ו י"ז)
"מראשית כל פרי האדמה. מכאן אמרו: יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רמון שבכר, קושרים אותו בדמי (עשב המשמש לקשירה) ואומר: הרי אלו בכורים (ירושלמי ביכורים פרק ג הלכה א)
"והיה כי תבוא אל הארץ: אין "והיה " אלא מיד. "כי תבוא אל הארץ עשה מצוה האמורה בענין (בכורים) שבשכרה (פרוש בעבור שהתקימה) תכנס לארץ "אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה וירשתה, וישבת בה" מה שתירש תכבוש "וירשתה וישבת בה" משתירש תשב." (ספרי דברים פיסקה רצ"ז)
המדרש מפרש והיה כי מלשון מיד ולשון ירשתה במובן מה שתירש תכבוש. משתירש תשב.
שאלה לדיון לקוראים:
ואני שואל פה את הקוראים האם קדושת הארץ בכל מחיר בהתחשב ב "וירשת" ? (כלומר הקרקע לא רק שלך אלא גם של צאצאיך ושל צאצאי צאצאיך)
או שמה יש לראות את ההשוואה כפיקוח נפש דוחה קרקע על דרך פיקוח נפש דוחה שבת!
מצווה שניה היא מצוות הבאת הביכורים
ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלהיך נותן לך ושמת בטנא.
והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם.
ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלהיך
כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו.
"ולקחת מראשית כל פרי האדמה " הייתי אומר כסמל. כשם שאני חדש בראשית דרכי בארץ, כך הפרי הזה חדש וראשוני. אני באתי כחדש לארץ הפרות החדשים יגיעו אליך!
"המקום אשר יבחר ה' אלוהיך" הכוונה לירושלים הר המוריה. (מחזיקי תורת התעודות יאמרו ביטוי דאוטורנומיסטי אופיני לספר דברים.[1])
הבאת הביכורים כפי שמובנת כאן היא מעין אישור הפרט לכניסתו לארץ.
לשונן "הגדת" מזכיר ומעורר אסוציאציה להזכרת יציאת מצרים ולפי זה אפשר גם כאן לראות את הקשר אל תשכח מי הוציא אותך ממצרים (והגדת לבנך) ואל תשכח מי הביאך אל הארץ (הגדתי היום לה' אלוהיך)
אם נקיש מהמתואר כאן לדרך התנהגותנו בחיי יום יום עולה השאלה האמנם?
האמנם צריך להזכיר לאדם את הצורך להוקיר תודה על מעשה שנעשה עבורו או שמא יפה יותר שלא להזכיר ולתת לאדם לחשוב על כך בעצמו? כלומר לתת לאדם להגיב לפי רוחו לפי אישיותו לפי דרך תפיסת עולמו?
והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם. (איזהו מקום זה?) זה שילה ובית עולמים (ירושלים)
(מדרש תנאים דברים פרק כ"ו פסוק ב)
הפטרת כי תבוא ישעיה ס (א-כב)
זוכרים נחמו נחמו סורו סורו אז עתה מתכונת דומה של כפל לשון אך לא מלה אחר מלה אלא הדגשה במשפט אחד ויותר ממנו הנה:
"קומי אורי כי בא אורך ....זרח ....ועליך יזרח.....לאורך......לנגה זרחך..
קיצורו של דבר הדגשת האור לא רק בפסוק הראשון אלא שנמשך הלאה לארבעה פסוקים ראשונים.
המוטו ישראל מאור לגויים.
שוב כדרכו של ישעיהו פתיחה נשגבת רבת אור דימויים יפים כנסת ישראל שוב מדומה לאישה או נכון יותר לאם שבניה יבואו ממרחקים לשחר לה. כתיבה רגישה שאפשר לראות בה גילוי רגשות של האם לילדיה וילדיה הבאים ממרחקים אליה.
קיבוץ גלויות המתבטא בהבאת הבנים והבנות ממרחקים אל האם אין דומה לו בהדמיית הקשר בין העם לגוליו. שהרי אין עוצמתה של אהבה שהיא יכולה להגיע לעוצמת אהבתה של אם לילדיה. ובכך השכיל הנביא להמשיל את הקשר הזה בין העם לפזורה.
[1] בין שורותיה של תורת התעודות קיים גם הביטוי דאוטורונמיסטי הכוונה לספר דברים אשר לדעת מחזיקי האסכולה נכתב בימי ם קרובים לימי המלך יחזקיהו אשר נמצא במשכן ונקרא משנה תורה. והספק שהקריא המלך יאשיהו לעם במסגרת הרפורמה שיצר היה ספר דברים בלבד ( ולא כל ספרי התורה). הטענה היא שאנשי האסכולה הדאוטורנומיסטית כתבו את ספר דברים ועברו על כל התנ"ך והוסיפו משלהם, ורואים עקבות של בני האסכולה בתנ"ך לפי ביטויים אופיינים לספר דברים כמו למשל: " אל המקום אשר יבחר אלוהיך לשכן שמו שם" "נאום ה" " אלוהים אחרים" אלו ביטויים אופיינים לספר דברים ומקום הימצאם בספרים אחרים הוא ביטוי לתביעת ידם של בני אותה אסכולה בתנ"ך.
