התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין/יואב איתמר

מעטים הדברים בעולם שיותר חשובים לי משירה. יכול להיות שהדבר נובע מכך שאני כותב שירה מגיל צעיר, יכול להיות שזה נובע מכך שהשירה חיברה אותי לעולם – פעם אחת, אחרי שהקראתי שיר, נגשה אליי מישהי ואמרה שהיא אהבה אותו, והדבר שימח אותי מן הבחינה הזו שאם היא אהבה את השיר שלי, הדבר אומר שהיא אוהבת חלק ממני, ואני באותה עת לא מצאתי שום דבר בי שראוי לאהבה – בכל מקרה, שירה הרגיעה את הרעב המטורף להשאיר איזשהו חותם בעולם, להגיע אל אנשים שלא יכולתי להגיע אליהם בשום דרך אחרת. לקח לי שנים להבין שגם הדרך הזו תובעת דבר מה מאוד חמור מן האדם שלו מוגש השיר, אם לומר זאת אחרת, הסתובבתי בעולם שנים רבות, וחילקתי מנעולים לעוברים ושבים והתפלאתי שוב ושוב למה אין להם את המפתח.

שנים רבות השירה שלי נבעה מן השכל ולא מן הרגש – אולי בגלל שפחדתי להרגיש, אולי משום שהשכל היה אזור הנוחות שלי, אולם שירה תובעת ממך משהו אחר, היא תובעת ממך לרקד עירום ועריה בפני עוברים ושבים , וכלל לא בטוח שהם ישליכו לעברך מטבע בסוף. אולי אחד המורים הכי טובים זה היה במאי שעבדתי איתו, שכמו במשל הסופי של שלושת הפרפרים, אמר לי, בעודי מדמה שאני נשרף באש השירה, שהלהבה רחוקה ממני מאות מטרים. בסופו של דבר מכאן נולד הספר, חלק גדול ממנו נכתב במליאה של אמיר אוריין, אחר צהריים אחד, כהכנה לתחרות עלומת שם, כשניהלתי עם עצמי דין וחשבון על חיי.  הסיבה שיש בו 32 שירים היא שהתכוונתי לכלול בו שירים כמניין שנותיי אז – 31, אלא שדיברו בקבוצה על הקשר בין גימטריה ואותיות ועלה בדעתי ש-31 פירושם "לא" ו-32 פירושם "לב" ואיחלתי לי שיר אחד לשנה הבאה. הספר ראה אור בסופו של דבר בדיוק ביום הולדתי השלושים ושניים.

***

אני מאמין שבשירה טובה צריך להיות סדק. שיר טוב הוא שיר שאם קראת אותו פעם אחת תקרא אותו גם פעם שנייה, וזה לא משהו שהוא מכאני או מאולץ. זה האופן שבו מתבוננים בעולם, היכן שיש עצב יש גם תקווה, היכן שיש מוות יש גם חיים, היכן שיש טוב, הוא יחסי. מורותיי לעניין הזה היו ליאת קפלן ושרון אס, ובמידה רבה גם שמעון אדף. שלושתם אילצו אותי להיות הכי טוב שיש, לקרוא בספרים שלא הייתי פותח, והציגו בפניי כלים שיריים שאליהם לא הייתי מגיע. עם זאת אי אפשר לדבר על "שירת נוסח" משום שאני נוכח בשירים שלי לא פחות מאשר הטכניקות שלמדתי. כל מה שספגתי וכל חוויה שחוויתי מנוצלת לצורך כתיבת שירה.

קיוויתי שעל אף כל העושר התרבותי שספגתי כל ימי חיי, השירים אינם מתנשאים, אלא עושים בדיוק את התהליך שמופיע בכותרת מתקין אותך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין השירה. הייתי יכול להשתבלל בתוך עצמי ובחרתי שלא לעשות זאת במודע. עם הזמן נולדה גם התכתבות עם דמויות אחרות, משוררים אחרים, צורות אחרות, בהתאם לדברים שאליהם נחשפתי. למדתי להעריך יותר יוצרים אחרים, למדתי להעריך פחות, אבל אם להיות כן עם עצמי בשלושה כרכים, הרעיון שעומד מאחורי כל אחד מהשירים הללו איננו רק שיהנו מהם או שיקראו אותם שוב ושוב, או שיזדהו איתם, או שיפרסמו אותם במקום זה או אחר, אלא בסופו של דבר, כל שיר הוא כתב חידה, שאם יעצרו להתבונן בו, להגות בו, יהיה כאן איזשהו פתח לטרקלין אחר, לאו דווקא שירי, אלא הגותי ושכלתני.

האם זה הזמן הנכון לשירה כזו? האם הצלחתי? האם נכשלתי? המשפט הוא בידי הקורא, אני ממשיך לחצוב ולתווך, כי פשוט אינני יכול אחרת.