פַּעַם אֶהְיֶה

צֶמַח.

אֲנָשִׁים יִקְטְפוּ

אוֹתִי.

יְלָדִים יְנַשְּׁקוּ – יָרִיחוּ

אוֹתִי.

בְּטִיּוּל לַשָּׂדֶה

יִרְמְסוּ אוֹתִי,

בְּכַפּוֹת רַגְלֵיהֶם הַקְּטַנּוֹת

יַעֲלוּ עָלַי

וַאֲנִי אָקוּם וְאֶתְנוֹסֵס

בְּגַּאֲוָה מֻשְׁפֶּלֶת

בִּנְשֹב רוּחַ קַל.

הַבַּיְתָה

יְבִיאוּנִי,

לְאִמָּם בְּאַהֲבָה,

בְּתוֹךְ כַּד חֶרֶס

יְשִׂימוּנִי –

אָדָם לְרַאֲוָה.

פַּעַם אֶהְיֶה צֶמַח,

חֶרֶס יַעֲלֶה מֵחַיַּי,

אֲשַׁמֵּשׁ יֹפִי

לָעוֹלָם, לַאֲנָשָׁיו.

יִשְׂמַח הַיֶּלֶד שֶׁאֵשֵׁב

בְּכַפּוֹת יָדָיו;

צֶמַח

אֶהְיֶה