מאמר:
פרשת כי תצא/ חגיי קמרט 

פרשת "כי תצא" רבים בה המצוות  (עשה ולא תעשה)

מכל אלו בחרתי לדון במצוות הקרובות אל לבי ומראות את יחס התורה לבעלי חיים:  וכבר מצאנו מצוות בעלי חיים כמו למשל

"אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב כ"ח)

לא תבשל גדי בחלב אמו  (שמות לד, כו)

חל איסור העבדת שור וחמור יחדיו .

מצוות שמראות עד כמה חשוב לה לתורה מידת התנהגות אנושית של האדם אל החיה שחיה אצלו, נאכלת על ידו  ושגם משמשת אותו בעבודתו.

השיא שממנו אפשר לראות במפורש יחס זה הוא מצוות שילוח הקן שבפרשתנו הנה:

"כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ

אפרחים או ביצים והאם רבצת על האפרחים או על הביצים

לא תקח האם על הבנים.

שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך

למען ייטב לך והארכת ימים.

מצווה זו מועלית לרמה גבוהה של חשיבות ולו רק בשל התוספת של אריכות הימים שכמותה מצאנו רק בעוד מצווה אחת והיא כבוד אב ואם.

נשאלת השאלה למה?

לדעת הרמב"ם עיקרה של המצווה היא צער בעלי חיים. מאחר והאם לא תעזוב את גוזליה עליך לגרשה תחילה ורק לאחר מכן ,שלא בנוכחותה, לקחת את הביצים או הגוזלים.

הרמב"ן חושב שעיקרה של המצווה היא לא בשל צער בעלי חיים אלא לצורך חינוך האדם  טעם חינוכי למצווה

יוסף אבן כספי בפירושו לתורה "משה כסף" סובר שאין מצווה זו באה אלא להרחיק מעלינו את האכזריות

אם אני משווה או מכניס מצווה זו ליתר מצוות התורה הנוגעות לבעלי חיים מתברר מיד שלפי רוח המצוות האחרות אפשר לגזור גזירה שווה לגבי מצווה זו והיא משום צער בעלי חיים.

אין להעביד שור עם חמור יחדיו מאחר והם לא חזקים במידה שווה ויצא מכך משום התעללות בבעל החיים האחד שעובד קשה יותר מחברו. מובן שיש כאן משום התחשבות וטעם של צער בעלי חיים.

אל תבשל גדי בחלב אמו יש טעם מוסרי שנובע אף הוא מהתפיסה הכוללת של צער בעלי חיים. אם כי יש שמפרשים זאת כנסיון להתבדלות ממנהגי עממי כנען שנהגו כן לאכל בשר וחלב יחד.

אי הריגת האב עם הבן יחד יש בה טעם מוסרי ממדרגה ראשונה.

לאור הסקירה בעל כורחנו נאמר שמצוות שילוח הקן במהותה היא מוסרית  ומתכוונת  מעבר לכל דבר אחר לעניין של צער בעלי חיים

יתירה מזו: השכר המופיע בצדה רק מעיד עד כמה רמת מעלה היא בקרב המצוות בכללן עד כדי שאפשר ומאזנת היא כף של מאזניים עם מצוות כבוד אב ואם.

לפי דעתי:

אם באדם מצווה הינך בכיבוד אב ואם על אחת כמה וכמה בחיה  שאתה  בא לקחת גוזלים מאמם. שומא עליך  שצריך אתה ליישם כבוד אב ואם בחיה כאילו והיו הם בני אדם. בשעה זו אתה מבריח את האם כדי לא לצער אותה בלוקחך את גוזליה.

מן הראוי לציין שהתורה רואה במצוות כיבוד אב ואם כאלף בית של המוסר האנושי וכשם שמכירה היא רגשות אב ואם לילידהם באדם כך מכירה ויודעת היא היטב את קיומם בחי.

לפיכך היא מעלה כיבוד אב ואם באדם כנגד כיבוד אב ואם בחי לאותה רמה.  ומשום הטעם הזה ואולי רק מטעמו היא מבקשת את שילוח האם טרם לקיחת הבנים. לכבד את האם ולמנוע ממנה את הסבל בראיית הלקיחה של גוזליה.

מכאן שלדעתי הטעם הוא מעבר  לצער בעלי חיים גם כבוד בעלי חיים! כלומר שילוח האם מתוך כבוד לאם שלא לצערה בעת לקיחת הבנים. 

הפטרת כי תצא ישעיה נד (א-י)

לפנינו מעין אלגוריה המתארת את הקשר בין עם ישראל לאלוהיו כקשר בין איש לאישה (כשם שאנו מדמים את שיר השירים המתואר כקשר בין אהוב לאהובה  והכוונה בעצם לקשר בין עם ישראל לאלוהיו)

ישעיהו מנבא שהאשה  שהיא "עזובה ועצובת רוח" היא זו שאומרים לה "כי בשת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד.

ההדגשה היא שמאיסת ה' בעמו היא זמנית  "אשת נאורים כי תמאס"  כי אהבה ראשונה או אשת נעורים אי אפשר לשכוח אפשר לכעוס עליה זמנית לשעה קלה  אך לאחר מכן הוא חוזר לאהבתו אותה

ומצינו בחז"ל  "אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה  (יבמות סג ע"ב)

(אגב הפטרת כי תצא היא חלק מהפטרת פרשת נח. )

מן המדרשיה

פרק כ"א פסוק י': "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו"

כי תצא למלחמה על אויביך: (מיהו אויביך אלא) זהו גוי עובד אלילים – דברי רבי יאשיה. וכן מצינו שעובדי אלילים קרויים אויבים לישראל בכל מקום, שנאמר: "כי תצא מחנה על אויביך (דברים כ"ג י) (ובגויי הארץ עובדי אלילים הכתוב מדבר, וכמו כן כאן בכתוב) "כי תצא למלחמה על אויבך"  (מכילתא משפטים)

במדרש זה רואים:  קישור דתי אמוני עם התואר.

ושבית שביו. (מדוע לא אמר ושבית שבי? אלא )לרבות כנענים שבחוצה לארץ, שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן.