השקת ספר  השירים המתורגמים של  רודיארד קיפליניג/נחום תדמור

תשעים שנה לאחר ביקורו של רודיארד קיפלינג בירושלים, חזר לעיר המשורר ברוחו ובלבוש עברי. בבית אורי צבי התקיים ביום שלישי האחרון אירוע לכבוד הופעת הספר "רודיארד קיפלינג | מבחר שירים" בנוסח העברי של צור ארליך, בהוצאת 'דחק'. נראה שהמשורר האנגלי המגה-פופולרי היה רווה נחת למשמע הדברים שנאמרו עליו בערב. השחקן והבמאי יפים ריננברג, המנחה והדובר המרכזי, עמד על מעמדו חסר המתחרים של קיפלינג בעולם הספרות בזמנו, על הידע המגוון המשוקע בשיריו, על הצבעוניות הקורנת מהם, ועל המוזיקליות הנשפכת מהם גם באוזני מי שאינו מבין אותם; את זאת הדגים ריננברג בעצמו.

מדברי המשתתפים עלתה ההרגשה שקיפלינג בעצם חוזר לביתו הלשוני האמיתי. "הוא היה משורר עברי שלא ידע עברית", הגדיר זאת מתרגם שיריו צור ארליך בערב. "רבים משיריו של קיפלינג מתבססים על המקרא ובונים ממנו מעין מיתוסים המסבירים את המציאות, או נטועים באופן אחר בהוד קדומים שלאנגלית בעצם אין, ולו רק יכול היה קיפלינג כותב אותם בעברית. המשימה שלי הייתה לממש את הפוטנציאל הזה". כזה הוא למשל השיר "משא ירושלים" שקיפלינג כתב לאחר ביקורו בארץ ישראל ובירושלים ולא פרסם. ארליך קרא שיר זה, המעמיד את הסכסוך הערבי-יהודי בארץ על יסודותיו מימי ישמעאל ויצחק.

שדרת הערב הייתה סיפוריו של ריננברג על קיפלינג ושיחתו עם המתרגם, שנשזרה בקריאת כמה מן השירים בעברית. ליווה אותה המלחין ונגן הסֵטאר, כלי מיתר פרסי עתיק עשיר-תהודה, דמיטרי טוֹפֶּרמן; ליווי מוזיקלי זה הבליט היבט מרכזי בשיריו של קיפלינג: הממשק בין מזרח למערב, ובפרט החוויה הדרום-אסיאתית שיצירתו השירית של בעל 'ספר הג'ונגל' רוויה בה. היבט זה נוגע ישירות לצד הנחשב היום לרגיש ביצירת קיפלינג, שאף הפך אותו למוקצה בעיני פלח מסוים ומשפיע של דעת הקהל – הזיהוי שלו, המוצדק רק באופן חלקי, עם האימפריאליזם הבריטי.

ריננברג לא חמק מהעניין אלא אף הדגישו, והראה את ריבוי פניו, כפי שמראים גם השירים השונים המוגשים עתה לקורא העברי. עוד בחיי קיפלינג, אחרי מלחמת העולם הראשונה, החל הקהל לפנות לו עורף בגלל זיהויו עם הערכים הישנים, ומה שריננברג אפיין כיושר של המשורר ודבקותו הנדירה באידיאלים שהציג. ריננברג תיאר זאת כטרגדיה וכהחמצה טיפשית. גם בתרבות הישראלית ניכרת רתיעה מקיפלינג, והדבר מתבטא במיעוט התרגומים שנעשו משירת משורר פופולרי זה. בעיקר תורגם שוב ושוב השיר 'אם' – שתרגומו החדש מאת ארליך פתח את הערב.

כמו כדי לכוות את ידיהם בתפוח האדמה הלוהט, קרוא ריננברג וארליך במקור ובתרגום לשירים 'הבלדה על מזרח ומערב' ו'משא האדם הלבן', שהיו לשיקוץ בעיני התרבות הפופולרית העכשווית – אך למעשה יש בהם אירוניה בריאה, וככל שהם מטיפים למשהו הרי הם מטיפים למסירות-נפש למען העמים הנחשלים. קיפלינג מדמה את שלטונן של מדינות מערביות בארצות לא מפותחות לשליחותו כפוית הטובה של משה למען בני ישראל – דימוי שבנוסח העברי החדש ל'משא האדם הלבן' זוכה כמובן לפיתוח עם שלל ביטויים מלשון המקור המקראית.

צמד הדוברים הנוסף, שגיוון את הערב, הדגיש אף הוא את האתגר העומד בפני בן זמננו, המושפע מהלכי הרוח המקובלים עתה, למקרא השירים הלא-מתנצלים של קיפלינג. המשוררת והקולנוענית סיגלית בנאי, לאחר שעמדה על סגולות התרגום של ארליך, קראה שיר תפילה עדין שקיפלינג שם בפיה של אישה יהודייה גנרית, מרים כהן שמה; והציגה את אביה, מוטי בנאי, שבקולו העמוק והמוטעם קרא את השיר "נקבת מיני החי" המציג את האישה כמסורה עד אכזריות לשלום צאצאיה, ואת השיר "הצבוֹעים" התוקף את יחסם הציני והתועלתני של פוליטיקאים לחיילים הנהרגים בקרב. הנה הוא בתרגומו של ארליך:

הצבוֹעים

מִשֶּׁתַּמָּה מְלֶאכֶת כִּתַּת הַקְּבוּרָה 

וְנִשְׁלַם בִּקּוּרָם שֶׁל עוֹפוֹת הַטֶּרֶף

צְבוֹעִים נְבוֹנִים צוֹבְאִים לַזִּירָה

לְטַפֵּל בְּמֵתֵנוּ עִם עֶרֶב.

כֵּיצַד הוּא נָפַל וּלְמַעַן מָה – 

הֵם אֵינָם מֻטְרָדִים בְּעֶטְיָן

שֶׁל כָּאֵלּוּ קֻשְׁיוֹת. בְּרִגְבֵי אֲדָמָה

הֵם חוֹפְרִים לְגוּפוֹ שֶׁל עִנְיָן.

צַו אֶחָד לַצָּבוֹע: אָכוֹל תֹּאכַל.

צַו חַיִּים, דּוֹר לְדוֹר, פֶּה לְפֶה.

וּבְשָׂרוֹ שֶׁל הַמֵּת הוּא מָנָה בְּטוּחָה

מִבְּשַׂר חַי אִם חָזָק אִם רָפֶה

 (כִּי רֶמֶשׂ עָלוּב עוֹד עָלוּל לַעֲקֹץ,

יֶלֶד – לִשְׂרוֹט, עֵז – לִנְגֹּחַ,

אֲבָל הֶחָלָל – לֹא יוּכַל לְהַכּוֹת

בְּאֶפֶס חַיִּים וְאֵין כּוֹחַ).

הֵם זוֹרְדִים, גּוֹרְדִים, גּוֹרְרִים זְרָדִים,

עַד נִיבָם וְאַפָּם כִּי עַז

נִנְעָצִים בְּבַד שֶׁל חֻלְצַת מַדִּים

וְנִגְלֵית הַגְּוִיָּה לַשְּׁקִיעָה,

וְנִגְלוֹת פָּנָיו שֶׁל לוֹחֵם מָכְאָב

לְדַקָּה אַחֲרוֹנָה שֶׁל אֵלֶם;

אֲבָל לֹא יִרְאֵן הָאָדָם הַחַי:

הֵן נִגְלוֹת רַק לָאֵל, וּלְאֵלֶּה

הַפְּטוּרִים מִבּוֹשׁ, הַטּוֹרְפִים חָלָל

בְּחַפְּשָׂם אֲרוּחוֹת זְמִינוֹת.

לֹא בְּפִי צְבוֹעִים שֵׁם הַמֵּת חֻלַּל;

זֹאת עָשׂוּ לוֹ רַק בְּנֵי מִינוֹ.