"הצוואה המאמר:
רוחנית" של המשוררים / משה שפריר
/עתה, לקראת "שבוע הספר העברי" תשע"א, - אני מוצא לנכון להביא לידיעת ציבור החברים נושא חשוב ועובדתי (ועם זאת גם טצת עצוב), שאולי רבים אינם מודעים לו, או שאינם נותנים את דעתם עליו.

ובכן, כמעט כל המשוררים, ששיריהם אינם מולחנים, שואלים את עצמם: למי, בעצם, אני כותב?

הרי, כידוע, מעטים מאד הם חובבי השירה העברית בימינו אלה (בניגוד למה שהיה בארץ בשנות השלושים, הארבעים והחמישים של המאה הקודמת), שירים כמעט שאינם מודפסים בעתונים, ספרי שירה

כמעט ואינם נרכשים, והם גם מעט מאד נקראים בספריות הציבוריות, וכמובן מאליו, - הם אינם "זוכים" להיכנס לרשימת "רבי-המכר". מתי-מעט מהשירים הבלתי-מולחנים, שבספרי-השירה הרבים המופיעים בארץ - מעוררים ענין ציבורי, והם אינם ידועים בקרב כמעט רוב מוחלט של תושבי הארץ. כך גם רוב ספרי השירה אינם מהווים נושא לביקורת בעתונות היומית, או בכתבי-העת שאינם ספרותיים.

לעומת זאת, כמעט כל משורר, בין אם הוא צעיר "מתחיל", ובין אם הוא מבוגר ו"ותיק", אשר לא השתתף בפולמוסים, בשביתות-מחאה פוליטיות ואחרות, וכן לא נטל חלק בשערוריות ספרותיות, ובמדורי הרכילות ודאג ליחצ"ן-מלווה, או עתונאי-חבר – הוא, למעשה, אינו מוכר וידוע בציבורית הישראלית לכן עליו לשלם טבין ותקילין למו"ל שמוציא לו ספר (התשלום הוא עבור תשומות הייצור, כמו ההקלדה של הטקסט, ניקודו, הנייר, ההדפסה, העטיפה, הכריכה, וכן רווחים של המו"ל על הספר). כל אלה הם סכומי כסף נכבדים, שמוציאים המשוררים מכיסם עבור ספר-שירים שיוצא ב-300, 500 עד 700 עותקים, שמהם נמסרים למחבר כ-50 ספרים. (אמנם יש קרנות מועטות שמעניקות סיוע כספי, וזאת לאחר השתדלות רבה מצד המשורר. אלא שסיוע זה אינו מכסה אף-פעם את סך התשלום למו"ל). במילים אחרות: הוצאת ספרי שירה היא תחביב יקר של רוב המשוררים, כמו, למשל, תחביב הצילום, הכולל מעבדת-בית, ותחביבים יקרים אחרים.

לכן התשובה האולטימטיבית לשאלה הטורדנית-מתריסה של "למי, בעצם, אני כותב?"

- מצויה בבית האחרון של השיר הנפלא של נעמי שמר "לשיר זה כמו להיות ירדן", המשווה את מרוצת החיים לזרימת נהר הירדן, והפותח ב-"לשיר זה כמו להיות ירדן/.אתה מתחיל למעלה בצפון/ צעיר, צונן, שוצף ומתחצף...", והמסתיים בכניסה ל"ים המוות" (בבית השלישי והאחרון של השיר). השיר הזה, ובפרט הבית המסיים שלו, עשוי להיות מעין "צוואה רוחנית" של המשוררים , כלהלן:

"סוֹפְךָ לִגְווֹע כְּמוֹ יַרְדֵּן,

לְהֵאסֵף לאַט אֶל יַם הַמָוֶת,

בַּמָּקוֹם הַנָמוּךְ בּיוֹתֵר בָּעוֹלָם.

אֲבָל מֵראש הָרֵי-הַשֶלֶג,

בַּהֲמוּלָה גְדוֹלָה צוֹהֶלֶת - אַחֲרֶיךָ

שִירֶיךָ מְפַכִּים לָהֶם,

הַלא לָשִיר זֶה כְּמוֹ לִהְיוֹת יַרְדֵּן".