טימבוקטו! לבירינת לוהט!
מלבד הכיכר, שהקמנו בה שישה או שבעה בניינים שנראים כמקיפים בריכה רחבת ידיים שאפשר לטבול בחול שהיא מלאה בו, כל השאר הן סימטאות דבוקות זו לזו פחות או יותר, צרות ועקומות, ששודדים ימתינו לך בכל עיקול שלהן.
קוביות אדמה, הנה הם הבתים. בכל קוביה נקדחה כניסה נמוכה, ובראש החלונות, כמנהג האצולה, חיטובי עץ.
זה גם שוק. זו עיר נטולת גזע. כאן אין עוד לבנים שהותירו אחריהם בני תערובת, אלא ערבים, בני שבט טוּאַרֶג, שחורים כפחם. אחרי חודשים במדבר והשיט הממושך על נהר ניזֶ'ר, זו הייתה עיר ההתענגות, הלילה שמצפים לו כל אנשי אורחות המִדבּר.
טימבוקטו היא עדיין כל אלה.
הנה המסגד והצריח דמוי החרוט שלו, המפולח בקורות עץ, כפי שלחיו של פאקיר מפולחת במחטים.
משפצים אותו. הוא נפל, כמו כל דבר עשוי בוץ, כמו העיר עצמה...
לפני כמה ימים, רס"ן פֶבֶז אמר לקאדי: "שמע," הוא אמר לו, "אני לא מוסלמי, והסיפורים שלך לא נוגעים לי, אבל המסגד שלך במצב רע. מוחמד לא יֵדע מה להגיד על זה לאללה. אתה לא חושב שהגיע הזמן לשפץ אותו?"
הקאדי חשב שכן, הגיע הזמן לשפץ את המסגד.
כיום, כל טימבוקטו עובדת במסגד. הטַם-טַם לא נח לרגע, מלהיב את הטייחים. הנשים, בנות סוֹנְגַאי היפות, ממרקות את חטאיהן בהבאת מים לבנאים. הגברים נושאים לבני בוץ. הזקנים נתמכים במקלותיהם, מעודדים בקול ובנפנופי ידיים. זה יהיה נהדר. ככל שיש בעיר חוטאות רבות יותר, בתי התפילה יפים יותר.

אז מה יש להם ללבנים נגד העיר המפורסמת הזאת? כולם ביקרו בה כדי לחזות במסתורין שבה, אבל כנראה שלא ראו דבר. המסתורין אינו נראה לעין, ידידַי. את המסתורין צריך לחוש. הוא מבטא את עצמו כמו חירש-אילם. יש הרבה סימטאות נטושות. אז מה, לא נכחתם ב'אַזַלַאִי'? זה מתרחש במאי. אנשי אורחות המדבר מגיעים מהמכרות של טַאוּדֶני. הם מביאים לטימבוקטו את המלח שימליח את סודן, את וולטה עילית, את סנגל, את חוף השנהב, את חוף הזהב – את פנים הארץ ואת החופים! אתה רואה שנים עשר, שלושה עשר אלף גמלים מגיחים מהסאהֶל. ההגעה בלבד נמשכת יומיים-שלושה. המדבר כולו צועד על קביים.
נשות טימבוקטו, בנות הפַאשִי, לבשו את הבּוּבּוּ היפים ביותר שלהן. גזרתן נוקשה. תסרוקתן עוצבה באותו בוקר עצמו. שלושה תלתלים מעוטרים בחוטי צמר רבגוניים מעצימים את המראה הגא. זהבן תלוי בתנוכי אוזניהן, צמידי הכסף שלהן מעטרים את פרקי ידיהן וקרסוליהן. אלה מהן שבידיהן שמשייה נראות יפות אפילו יותר! הן מגיחות מהפתחים הנמוכים של הבתים, גודשות את הסימטאות, פונות לעבר המדבר. הן הולכות לקדם את פני האַזַלַאִי: "הַארֶה! הַארֶה!" הן קוראות, "הבה נשיר! הבה נשיר! אנשי אורחות המדבר הם אנשים נהדרים. אנחנו מביאים להם מים לרחצה. ואם זה שיבחר בי הוא הגבר הכי יפה, אני יודעת מה אוכל להעניק לו."
הן צועדות בסך, מנופפות במניפותיהן העשויות כפות דקלים.
"הארה! הארה! איש המערב הוא גבר יפה! הארה, הארה! אם פניו מוסתרים, זה כדי שלשפתיו לא יהיה טעם של חול! הארה, הארה! יש לו הרבה מתנות ואני רק בת שש עשרה ואין לי ילדים!"

(מהמשך הפרק על טימבוקטו בספרו של אלבר לונדר "ארץ ההובנה". תרגם מצרפתית: ראובן מירן. אחרית דבר: יוסף אלגזי]

*אלבר לונדר (1932-1884), צרפתי לא-יהודי, מגדולי העיתונאים החוקרים הבין-לאומיים במחצית הראשונה של המאה העשרים. ספרו הנודע שיצא לאור גם בעברית בהוצאת נהר הוא היהודי הנודד הגיע.
*ראובן מירן-סופר, מתרגם ובעליה של הוצאת הספרים "נהר".