על פרשת דברים/ חגי קמרט
קריאה של מספר פסוקים מפרשת דברים מעלה תמיהה מסוימת
לגבי המבוא שבפתיחה וההמשך שכביכול אינו שייך אליה:
הנה:
הפרשה מתחילה בפסוק:
"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף וגו'"
ובהמשך בפסוק ה':
"בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר"
והנה בפסוק ו' שתכוף לזה נאמר:
"ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובואו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב וגו'
ומכאן ואילך מתחילה סקירה היסטורית על מסעות בני ישראל במדבר אשר מדגישה את משלחת המרגלים חטא המרגלים שבעקבותיו נדדו בני ישראל ארבעים שנה במדבר
האירועים במדבר מלחמות וכו.
בפתיחה כמו אלה הדברים מצפה הקורא לשמיעה של צווים חוקים הוראות ולא דווקא לסקירה היסטורית
אך ניחא, אפשר אולי לתרץ זאת ש"אלה הדברים" הוא משפט כללי המקדים תיאור היסטורי וגם חוקים שיאמרו אחריו.
אך פסוק ה' האומר: "עבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר"
באמת מעורר תמיהה: הפסוק מדבר על באור התורה ואנו שואלים על איזה תורה מדובר ומה הביאור שלה?
והנה בהמשך במקום שיביא את דברי התורה הזאת וביאורה מתחילה הסקירה ההיסטורית.
לי נראה שהיו פה שני משפטים שהתחילו באותו ניסוח והם: "ה' אלהינו דבר אלינו בחרב לאמר:"
בשל הניסוח התואם הושמטה משך שנות ההעתקה של התורה הפסקה הראשונה שפתחה במשפט הנ"ל ותכוף לו הביאה את דבר התורה וביאורה (אולי עשרת הדיברות והנלווה אליהם ובאורם)
ונשארה הפסקה השניה הפותחת באותו משפט אלא שאחריו מופיעה הסקירה ההיסטורית.
כך נראה לי אישית הפתרון לבעיה.
פירוש אחר שעולה בדעתי הוא תורה מלשון צו הוראה. הוראה להתנהגות מסוימת: ובכך הוא מסביר את ההוראות שניתנו והמעשים שנעשו בעקבותיהם בדרך לכיבוש הארץ כאשר הדגש הוא על מעשה המרגלים שבגלל שהטעו את העם והפילו בו פחד מפני יושבי הארץ היה צריך לנדוד ארבעים שנה במדבר.
אשר ל"אלה הדברים" נראה שכאשר נוקט בלשון דברים מתכוון לתוכחה.
מן המדרשיה:
"אלה המצות... אלה הדברים: מה כתיב למעלה מן הענין? אלה המצות (במדבר ל"ו י"ג) ו (למה סמך אליו) אחר כך "אלה הדברים" ? (אלא כך) אמר הקדוש ברוך הוא: חביבין עלי דברי משה שהוכיח את ישראל, כנגד כל המצוות שנתתי לכם, לכך נאמר: "אלא המצות... אלה הדברים" (מדרש ילמדנו)
"דבר אחר: מה כתיב למעלה מן העניין? "אלה המצות" רבי יוסי אומר: מה ענין זה אצל זה? אלא ללמדך שכל מי שהוא מוכיח את חברו מעלה עליו כאלו קים את כל התורה כלה (ילקוט פתרון תורה)"
"אלה הדברים. אמר רבי שמואל: מה ראה משה רבנו להוכיח את ישראל בלשון "אלה"? (אלא) על שאמרו "אלה אלוהיך ישראל" וגו' (שמות ל"ב ד')
דבר אחר ("הדברים" מלשון "דבורה") מה הדבורה הזו כיון שהיא נותנת עקצה מיד מתה, כך משה כיון שהוכיח את ישראל מיד נסתלק. (דברים רבה כת"י)
הפטרת שבת חזון (ישעיהו א)
ושם נאמר:
ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו
ישראל לא ידע עמי לא התבונן.
תקבולת ראשונה היא תקבולת משלימה דהיינו
ידע שור קונהו ו (ידע) חמור אבוס בעליו.
תקבולת שניה היא תקבולת זהה
"ישראל לא ידע" מקביל ל "עמי לא"
לכן ידע מקביל להתבונן. כאילו והיה כתוב
ישראל לא ידע עמי לא ידע.
מכאן שהתבוננות יכול לה שתופיע בהוראת התבוננות.
זה לגבי הצורה
את התוכן פירשו מפרשים ודרשנים בכמה אופנים הנה:
ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו
ישראל לא ידע עמי לא התבונן.
ידע מלשון הכיר:
השור והחמור מכירים בבעליהם
עם ישראל לא מכיר באלוהיו.
ידע עם הטון המוביל להעריך להכיר תודה.
אפילו שור וחמור יודעים להעריך את הטובה הניתנת להם מצד האדון
ישראל לא יודע להכיר טובה על מה שהוא מקבל.
ידע מלשון הידיעה להכיר תודה.
שור וחמור המרגישים תלות באדוניהם המאכילם אוכל יודעים להכיר טובה ולהחזרי תודה בעבודתם.
עם ישראל לא יודע להכיר תודה בשל טובות שה' עושה לו.
ידע במובן של תודעה של הכרה בעובדה.
השור והחמור מכירים בעובדה שהם נועדו לעבוד ובשכר זה יקבלו מזונם.
עם ישראל טרם הגיע להכרה זו.
ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו
ישראל לא ידע עמי לא התבונן.
אם נפרש הכתוב לפי הוראת המילים במשפט יצא כך:
אלו השור לא היה נקנה אפשר ולא היה לומד דבר מה חשוב בחייו והוא "התלות" מאחר ונקנה וכתוצאה מהקניה הוא תלוי ברצונו של אדונו הוא מבין אותו שור שתמורת עבודה יקבל אוכל. הוא מכיר ביחס שבין עובד למעביד הוא מבין גם בתלות שלו ובכך גם בזכויות ובחובות שלו.
בהשוואה לחיות (לשור שנקנה ולחמור שהבין שתמורת עבודה יקבל אוכל) עם ישראל לא רק שלא ידע על קיומה של תלות כזאת אפילו לא התבונן כלומר לא ניסה להבין את מהות ומשמעות תלותו בהקב"ה.
עוד על הפטרת דברים ישעיה א (א – כז)
זו ההפטרה השלישית מ ג' דפורענותא נבואת תוכחה הפותחת במילים "שמעו שמים והאזיני ארץ" היפוך מילים לשירת משה שאומר "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.
השאלה למה הופך ישעיהו את סדר המילים ולא נוקב באותה תבנית שבה נוקט משה.
נראה לי שבתוך השאלה טמונה התשובה: הרצון להיות מקורי הרצון לא לחזור על אותה פורמולה. המקרא, הרי בהרבה מן הפעמים חוזר על אותם הדברים אלא מאי? עושה זאת במילים שונות בדרך אחרת בצורה אחרת המסר נשאר אותו מסר אך הסיגנון המילים המבנים שונים וזה היפה שבכתבי המקרא.
חז"ל לעומת זאת מנסים למצוא לזה פתרונים למשל בסיפרי בתחילת האזינו נאמר: "לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים ולפי שהיה רחוק מן הארץ לפיכך אמר ותשמע הארץ, בא ישעיהו וסמך לדבר ואמר שמעו שמים והאזיני ארץ שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים, והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ".
תוצאתו של מדרש זה הוא להסבירנו שישעיהו היה פחות רוחני ממשה.
שאלה לקוראים:
אם היינו מעבירים את לשון הכתובים הללו לימינו איך הייתם מסתכלים על שינויי נוסח כאלו בשירתם של משוררים הם יש בכך יסוד למחשבה על פלגיאט או שמא כשרה צורת התבטאות כזאת?
