מאמר:
על פרשת מטות/ חגי קמרט
על הנדר:
נדר הוא יכולת האדם להתחייב בנפשו על פעולות נוספות שהתורה לא ציוותה עליהן. וזו מעלה גדולה. כלומר יש אפשרות להוסיף עשיות ופעולות או לבטל מצוות מסוימות כלומר אם אני נודר לא לבצע מצווה מסוימת אסור לי לבצע אותה. ואם אני נודר לקיים דבר מה שהחלטתי עליו אני חייב לבצע אותו. כלומר מעין דת פרטית בזעיר אנפין של האדם. כלומר האדם יוצר לו מציאות משל עצמו. (וראה הנדר הראשון בתנ"ך של יעקב בפניאל אם תחזיר אותי בשלום אז אעבוד אותך. .) האדם הנודר נדר מנסה לכפות על המציאות משאלה חיובית בדרך כלל מטעמו שאם הוא יעשה כך וכך יהיה כך וכך. התורה לא פוסלת את הנדר אך מחמירה לגביו. ( וכי אין לך מספיק מצוות שאתה מוסיף עליהן משלך?)
שאלה לקוראים: אם אני אומר לילדו של חברי : מחר אבוא אליך כדי לעזור לך בשיעורים, האם זו התחייבות שהיא בבחינת נדר או לא?
2. שאלת האחדות הקולקטיבית
דרך תיאור הדילמה שעמד בפניה משה: האם לקבל את בקשת שבט ראובן וגד או לא, מעלה בפנינו התורה שאלה של האחדות הקולקטיבית בביצוע המשימה, מול וכנגד אפשרות ההשתמטות הפרטית.
ובד בבד עם זה, בהצגת הפתרון, עולה על קו המאזניים תמורת ההתבדלות כנגד הטיית כתף לביצוע המשימה באופן אחיד עד תום.
הפרשה מדברת על בני ראובן וגד שבאו בבקשה למשה להנחילם בעבר הירדן מזרחה, בשל כרי מרעה טובים למקנה הרב שהיה ברשותם. הם מבקשים במפורש שלא לעבור את הירדן אלא להישאר ולהתנחל במקומות הראויים.
משה כועס ובצדק. וטענותיו עמו
1. הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?.
2. וכן מעלה בפניהם את מעשה המרגלים להזכירם את נחישות העם לצאת לכיבוש הארץ למרות דבריהם הקשים של המרגלים.
במילים אחרות משה מעלה בפניהם את עקרון הביחד!
כנגד טובת הנאה על חשבון האחר.
אגב בעיה זו אקטואלית גם להיום ואנו פוגשים בה לצערנו על כל שעל ושעל אם בעבודה אם בפוליטיקה אם בחיי יום יום.
תמיד יש כאלו המשלמים את המחיר בעבור שהאחרים יהנו. תמיד יש משתמטים. תמיד יש כאלו הנבנים על הגב של האחרים.
בני השבטים מתפקחים. מבינים את הנחיצות לשלם את התמורה ולא עוד אלא שמוכנים לשלם אפילו מחיר כבד יותר באומרם:
" וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם אֶל-מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. יח לֹא נָשׁוּב אֶל-בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. "
כלומר מוכנים לשלם את המחיר במלאו ועד תום.
מכאן עולה גם בפנינו קדושת הקרקע ראו עד כמה שטח האדמה חשוב. עד כדי כך שאנשים מוכנים לחרף נפשם למות בעבור נחלה שנראית להם.
החישוב הוא איפה לא עכשווי אלא לדורות. אנו אולי נמות, אך לבנינו ולבני בנינו תהיה קרקע טובה ופוריה לדורות. זו היתה כפי הנראה מחשבת בני השבטים שהציעו עצמם ללכת חלוצים לפני המחנה.
משה מקבל את דבריהם ומסכים המעניין הוא הבדלי התפיסות: בני השבטים חושבים שהצטרפותם לעם והליכתם לפני המחנה היא מחוייבות קולקטיבית מוסרים ואלו משה רואה זאת בפני ה' ואדם שכך אומר הוא: "ואחר תשובו והייתם נקיים מה' ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה' "
כלומר גם כלפי ה' גם כלפי ישראל והמעשה יישר יהיה בעיני הקב"ה.
דבר אחר הבט כלכלי הסטורי ועוצמה א פורמלית בין השבטים
היוזמה עם מניע כלכלי. מה היה קורה אם הם לא היו רוצים להתיישב בעבר הירדן המזרחי?
החלל היה נשאר ריק כי העם חיסל את ממלכות סיחון ועוג מלך הבשן אך התיישבותם שם גרם לכך שהמרחב נשאר מיושב. יתירה מזו הם ממלאים איזה חלל שמקשר אותם בקשר אוניברסלי עם הממלכות הקטנות שסביבם. שופכים אורם ומקרינים אל: עמון, מואב, אדום, וארם. כך נוצר הקשר עם העולם.
אם נשים לב גם משה לא נכנס לארץ והוא קבור בתחום גד על גבול מנשה כלומר יש איזה שותפות בינו לבין השבטים האלו שגם הם לא נכנסים לארץ. מעין נתק היסטורי מסוים. אולי הסיבה היא של מעין השלמה של ראובן הבכור של זילפה, ומנשה שהוא בכורו של יוסף, שהם לא יכולים להתמודד או לעמוד מול יהודה. והם מבססים את עצמם מאחור - שם בעבר הירד. וכאן הם מבססים עצמם כבכירים. ומורידים עצמם מהתמודדות על ההנהגה.
:
אל המדרשיה:
אלה החוקים אשר צוה ה' את משה: (מה תלמוד לומר? אלא) לפי שלא נתפרש מתחלה שפרשת נדרים נאמרה לו למשה מסיני, שומע (וסבור) אני משה בעצמו אמרה? תלמוד לומר "אלא החוקים אשר צוה ה' את משה" (וגם פרשת נדרים נאמרה לו בסיני)
(מדרש הגדול)
נקם נקמת (לא ב)
(מהו כפל הלשון אלא כשם ש) משה הצדיק מתנקם על המידיינים שתי נקמות, ואף הקדוש ברוך הוא מתנקם (לעתיד על אומות העולם) שתי נקמות שנאמר: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע. (תהילים צ"ד א')
מילים פעמיים נדרשות הן בפסוק המקורי והן בהבאת הפסוק המאמת את הדרש. מתכונת דומה למדרש דלעיל.
פרק ל פסוק ב "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר וגו''"
אל ראשי המטות: "ולמה אל ראשי המטות" ולא נאמר: אל ראשי השבטים? אלא רמז (להם משה לישראל) שיקום אחריו מי שהוא אומר לישראל דברים קשין מן המטות (משל הוא למקל חובלין) ומי הוא? זה ירמיהו, שנאמר "דברי ירמיהו (ירמיה א א) (מדרש הבאור)
מעין פירוש "נבואי" כאילו והפסוק מרמז על ירמיהו הנביא העתיד לבוא.
מדרש אחר:
פרק לא פסוק יז:
"אלה החקים אשר צוה ה' את משה וגו'"
אלה החקים אשר צוה ה' את משה: (מה תלמוד לומר? אלא) לפי שלא נתפרש מתחלה שפרשת נדרים נאמרה לו למשה מסיני שומע אני משה בעצמו אמרה? תלמוד לומר "אלה החוקים אשר צוה ה' שאת משה" (וגם פרשת נדרים נאמרה לו בסיני)
הפטרת מטות ירמיה א (א) – ב (ג)
זוהי ההפטרה הראשונה של "תלתא דפורענותא" ופותחת דווקא בירמיהו משום שהוא ידוע כנביא זעם המכונה גם נביא החורבן. הפטרה זו היא השבת הראשונה משלושת השבועות של ימי בין המצרים.
ואם בפורענות עסקינן אז ידוע לפי מקורות התורה שהצפון הוא הוא סמל לפתיחתה של פורענות הנה:
ירמיהו חוזה במחזה "סיר נפוח אנכי רואה ופניו מפני צפונה. ויאמר ה' אלי, מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ (יג – יד)
ואני שואל האמנם? האם שנות ההיסטוריה של עם ישראל מוכיחות שתמיד מצפון נפתחה עלינו הרעה או שמא אולי גם מהדרום מהמזרח? האם יש למי מהקוראים לומר כמה מילים בעניין זה?
