שוב עברנו  לעיר אחרת

אנשים חכמים, אנשים מצליחים, תמיד רואים כמה צעדים קדימה. אני תמיד רואה רק את מה שמונח לפני האף.

אני כבר בן חמש עשרה וזוהי העיר השלישית שאני גר בה.

שם, גרנו בפנטהאוז מדהים, נשקף על אגם, עם 2 מרפסות, בצפונית היתה לנו בריכת שחיה ועל הגג היה מגרש טניס.

החדר שלי,

גם לחדר שלי היתה מרפסת אבל רצפת המרפסת היתה עשויה מזכוכית, כך שיכולתי לראות את הנוף עד למעגן הסירות, היה לי חדר אמבטיה וחדר לבגדים ואפילו פינה עם מקרר. מערכת מוזיקה מדהימה בתוך קירות החדר, ספות שנפתחו למיטות כך שחברים יכלו להישאר לישון אצלי וכמעט כל  לילה  נשארו אצלי חברים מהכיתה.

אבל

אמא קיבלה עבודה כאן בלינטאון. אמא היא פרופסור לפסיכולוגיה וכאן היא ראש החוג לפסיכולוגיה עם קביעות לכל החיים. מה גם שאוניברסיטת לינטאון נמצאת בין חמשת האוניברסיטאות המובילות בעולם בתחום של אמא. בשבילה זהו קידום ענק.

עם כל המאמץ והזמן הנדרש ממנה, אמא תמיד מוצאת זמן בשבילי ובשביל אחותי הצעירה, נטשה.

את אבא אף פעם לא הבנתי, לא הבנתי איך או מה אמא מצאה בו,

אני תמיד הייתי מלא בושה. כששאלו בבית ספר על מקצוע ההורים, הצבעתי בין הראשונים וסיפרתי על אמא, מה היא עושה (אמא הסבירה לי תמיד מה היא עושה) איך התחילה ומה ההישגים שלה בתחום המקצועי.

מה אבא עושה אף פעם לא רציתי לזכור.

אבל כאן בלינטאון, כאן לא יכולתי לברוח, לא יכולתי לשכוח.

אני זוכר ששם, אבא עבד בעירייה, נהג של אוטו זבל, איך אמא סבלה, הוא היה יוצא מוקדם בבוקר כשכולנו ישנו היה חוזר מסריח, מתקלח והולך לישון, כשהיה קם היה יושב בחדר העבודה ומקליד. אין לי מושג מה יה מקליד, אבל לא היה לו זמן אלי או לנטשה, אני לא זוכר אותו מגיע לבית ספר, או להצגות, או מסיע אותנו לחוגים, תמיד היה עסוק בחדר העבודה. מה לפועל בזבל ולמחשבים.

נכון, היו החופשות.

איזה חופשות טסנו לכל מיני מקומות מענינים בעולם. תמיד במטוס הפרטי שלנו או של חברים של ההורים.

 בחופשות היה לנו אבא אחר, כי אבא היה כולו שלנו. אמא היתה מארחת כל מיני אנשים, פרופסורים, מדענים, חברי קונגרס, שחקני קולנע, ספורטאים ידועים ואנשי תקשורת מכל העולם. היו הרבה מפורסמים שנתקלתי בילדותי ובנעורי. תמיד התגוררנו בחופשה בבתי מלון מפוארים או בארמונות של חברים של אמא. בחופש זה היה אבא אחר, טס איתנו בסירות מירוץ, מרכיב אותנו על כתפיו מתענין במה שמענין אותנו. נטשה היתה נסיכה ואני בן מלך.

אבל, ברגע שחזרנו הביתה. אבא נעלם מאחורי השתיקות שלו, הריחות חזרו הביתה.

אבל כאן בלינטאון, אבא מצא ג'וב חדש. הוא קנה מכסחת דשא והחל להציע לכל השכנים את שרותיו.

כל הכתה החדשה הקניטה אותי. כי כאן בלניטאון מי שעסק במקצועות כאלה כונה, זבל לבן.

נסיון לדבר עם אבא שיעבוד במשהו אחר, העלה חרס, אדרבה , אבא הציע לי להצטרף אליו באחד מימות השבוע. אמא רק חייכה ליטפה אותי על הלחי והפטירה, יהיה בסדר, חברים צריכים להיות חברים ולא חשוב מה עושים ההורים.

תיארתי את הבית שגרנו, אבל כאן בלינטאון, פשוט עברנו לארמון, שהיו בו גם אולם קולנע, חדר סקווש, אולם כושר, בריכות שחיה. לי היתה יחידת מגורים נפרדת כוללת 2 חדרי שינה ובריכת שחיה, גם לנטשה היתה כזאת. מה שניחם אותי זו העובדה שאולגה המבשלת עברה איתנו, כי מעדנים כמו שלה אין בעולם.

בעידודה של אמא התחלתי להזמין חברים ולעשות מסיבות בבית ולאט לאט מצאתי את עצמי שוב מוקף בקרציות הרגילות, שוב לא הייתי בודד. הציונים שלי היו בסדר, אהבתי ספורט, נכון היה לנו גם מיני גולף. זכיתי באליפות המחוז לנוער בגולף.

גם אמא השתלבה יפה ולא היה שבוע שלא התקיים איזה נשף מפואר "בביתנו הדל".

הרינונים בעיירה, באוניברסיטה ובבית הספר גברו, איך מכסח דשא חי ברמת חיים כזאת, מאיפה הכסף, עם כל הכבוד לפרופסורית.

ביקור משטרתי וחיפוש גס של השוטרים, הביא את אמא עד דמעות, הם חיפשו סמים, כי משהו הלשין שאבא סוחר סמים.

ילדים פגעו בנטשה, היכו אותה וגירשו אותה מהכיתה, לא רוצים יותר סמים היתה הסיסמא של הבריונים. כל חברי הקרציות נעלמו, הוריהם לא הרשו להם יותר לישון אצלי. על החומה שהקיפה את המיתחם נכתב "סוחרי סמים צאו מחיינו"

הצרחות של אמא על יו"ר חבר הנאמנים של האוניברסיטה קרעו את האויר,  על החוצפה והגסות, היא דרשה שראש העיר, שמפקד המשטרה יתנצלו, לפני שהיא תפרסם בכל מקום איזו מין עיר זאת, איזו משטרה ואיזה שופטים שמאשרים צו חיפוש בלי שום דבר.

אמא הגיעה לבית הספר ונכנסה לחדר המנהל,רק שהפעם היא הגיעה עם דן ברוסטל שהיה העורך דין הכי מפורסם והמתמחה בנושא של לשון הרע. אמא הגישה תביעה נגד בית הספר על פגיעה בנטשה בסך 100 מליון דולר. סכום שגם אחוז ממנו יכול היה להביא לסגירת בית הספר.

הסיפור על  החיפוש עבר לעיתונות הארצית, מפקד המשטרה המקומית הוזמן למושל.

ראש העיר מלווה בסגנו ועוד מספר חברי מועצת העיר עמדו בכניסה לארמון והתחננו לדבר עם אמא. כי התקשרו מוושינגטון ראשי המפלגה, גם ממשרד הנשיא ביקשו הסברים, איך מגיע מצב שעל סמך כלום נעשית פשיטה על משפחה שלווה.

אני הייתי באלם גמור. שנים אני גר, חי עם הורי למעשה מיום שנולדתי. מאיפה הכח שלהם להזיז את כל העולם.

מישהו ירה באמא.

אמא בבית חולים

אבא לא ידע את נפשו נסער הסתובב בבית, אך מיד תפס את עצמו, שמירה של 24 שעות אורגנה לי ולנטשה מסביב לארמון וכמובן בבית החולים.

שולחן עם מזכירה הושמו לפני החדר בבית החולים על מנת לסנן את זרם המכובדים שנהרו לבקרה. ידעתי, אבל לא ידעתי כמה אמא היתה מקובלת בעולם האקדמי, כמה ספרים היא פרסמה וכמה כבוד והערכה רכשו לה מכל העולם, רגשות שבאו לביטוי בכמות המבקרים והמתעניינים מכל העולם.

השומרים שליוו אותנו לכל מקום, לקחו אותנו לבית החולים. אמא כבר יכלה לשבת, נכנסנו לחדר שהיה מוצף פרחים וזרים. ניכר היה שבין אבא ואמא התנהלה שיחה נסערת שהופסקה כשהגענו, אמא לחצה את ידו, נטשה ואני נישנו ונישקנו את אמא

אמא ביקשה שנצא, היא חייבת לדבר ביחידות עם אבא, היא קראה לאחד השומרים שיקח את כל הפרחים והמתנות לבית האבות שמעבר לכביש

יצאנו מהחדר

כעבור כשעה נקראנו פנימה ואז אבא פנה אלינו.

מישהו ירה באמא מתוך קנאה, הוא פתח

קנאה זה דבר רע.

אמא דיברה איתי ושיכנעה אותי לספר לכם.

אנשים ראו, וגם אתם ילדי, רן ונטשה תמיד ראיתם את אמא מצליחה ואותי עובד בזבל, נכון שאלתם שאלות וקיבלתם תשובות די מתחמקות. אמא ואני החלטנו שהגיע הזמן לספר לכם.

אמא ניסתה להתרומם ואבא עם המון אהבה  עזר לה, טפח על הכרית שהניח מאחורי גבה.

רן ונטשה אמא פתחה, תמיד ראיתם אותי המצליחה, הפרופסורית, וזלזלתם באבא, אבל האמת שאת רמת החיים שיש לנו, כל היכולות הכלכליות הן מעבודתו של  אבא.

רוב ימות השנה אתם ראיתם את אבא יוצא לעבודות נחותות, חוזר ונעלם בחדר העבודה שלו, רן ונטשה אתם שאלתם מה יכול לכתוב הזבלן, מה הוא כותב.

אני סופר אמר אבא, אני כותב תחת שמות שונים. הספר האחרון שלי נמצא כבר חודשיים ברשימת רבי המכר, נכון "סיפורו של העגלון" מאת ר.ד. מורגן זה אני, הסרט "בזבל" עובד על פי תסריט שלי, מכרתי הרבה סיפורים להוליווד שמהם נעשו סרטים.

לא רצינו שתחשפו לכולם, חשבנו שאנשים יסתפקו בסיפור שאנו חיים מההכנסות של אמא, שהן לא קטנות

העבודות ה"משונות" שעבדתי היו לי למקור להשראה, הוסיף אבא

כן, כזה, של לא מאמין נפלט מפי. כן, אז כמה הרווחת, אבא הביט באמא, אמא הושיטה לי יד, בני, זה לא משנה. רק שתדע התמלוגים שאבא קיבל רק השנה על השקעות ישנות עברו את הסכום של שמונה ספרות, לא כולל כמובן את החוזים שחתמנו השנה.