
מאמר:
על פרשת חוקת/ חגי קמרט
כשמדברים על פרשת חוקת אנו בעצם מדברים על אחת התעלומות הגדולות והמסקרנות בתיאולוגיה היהודית:
פרה אדומה. ומוזר שדווקא היהדות שמתרחקת ממגיה מתייחסת כאן לפרה אדומה שעפרה מטמא את הטהורים ומטהר את החוטאים. לעניין זה שמעתי והתרשמתי עמוקות מדברי הרב אורי שרקי והתסמכתי על דבריו:
המעניין בפרה אדומה שהיהדות לא משלימה עם המוות כתמרור האחרון . אלא החיים הם המנצחים אם לא כאן אז כמובן בעולם הבא ואיך עושים זאת אומר הרב שרקי:
לוקחים פרה היינו חייה גדולה שמסוגלת להביא חיים ( ולכן פרה ולא פר) אדום מזכיר דם ( כי הדם הוא הנפש) סמל החיים שכולה שלמות בלא פגם. לוקחים את העץ הגדול ביותר ארז ומולו את הקטן ביותר את האזוב. את כל זה ( עולם החי ועולם הצומח) שורפים לאפר דק שפירושו בעצם מוות! ואת כל זה שמים בתוך מים חיים שבתוך כלי. מים חיים זה הנפש זה האדם והכלי הוא הגוף כלומר החומר. ובעיסה הזאת אתה יוצר את תחית המתים . כלומר מראים שיש תקווה אחרי המוות. היינו המוות אינו סוף פסוק כי יש אחריו חיים. כלומר פרה אדומה היא סמל או מטפורה לאדם המקבל אל תוכו כל פעם מים חיים היינו חיות גם אחרי לכאורה המוות. הפרה האדומה בעצם מסמלת את השוליים של החיים והמוות שהם קרובים.
מהאפר של השואה למשל קמו חיים וקמה מדינה כשתינוק נולד נוצרים חיים אך האמא שלו נטמאת. היינו יש כאן מעין מחזוריות של מוות חיים חיים מוות וכו. כלומר מהמוות נולדו חיים ומהחיים נולד המוות
להלן פרשנות מקורית שלי לגבי ההכאה של משה בסלע:
ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צווהו. ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם."
ה' מצווה את משה לקחת את המטה
להקהיל את העדה
ולדבר אל הסלע לעיניהם
התוצאה תהיה:
הסלע יתן מימיו
העדה תשתה.
ההיגיון מחייב שסדר המובאות במשפט יהיה לפי סדר חשיבותם (ולו רק משום שאפשר היה לנסח את המשפט אחרת למשל: וידבר ה' אל משה לאמור: הקהל את העדה אתה ואהרון אחיך, וקח את המטה, ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו")
אם כך לפי סדר המובאות ניראה שהמטה הוא בסדר חשיבות ראשון, סדר חשיבות שני הוא הקהלת העם, ולאחר מכן דיבור אל הסלע על ידי משה ואהרון.
ואני המנסה לרדת לעומק מחשבתם של משה ואהרון שואל שאלה פשוטה מדוע המטה הוזכר ראשון?
זוכרים, זה אותו מטה שהפך לנחש, זה אותו מטה שבלע את הנחשים של החרטומים.
המסקנה הפשוטה היא שהעם עדיין אינו בשל לאמונה מונותאיסטית שלמה ואדוקה בהקב"ה, העם בראשית דרכי האמונה זקוק עדיין לניסים מוחשיים חומריים ומשה ואהרון הבינו זאת היטב.
בהמשך לאחר הצו להקהל את העדה כתוב
"ודברתם אל הסלע לעיניהם"
ואני שואל את שבוודאי שאלו משה ואהרון. אם דיבור כמשמעו לשם מה לקיחת המטה?
אם דיברתם, איך דיברתם האם לא מספיק שהאחד ידבר? צריכים שני אנשים לכך? ומי ידבר ראשון ומי שני ואולי ידברו במקהלה?
שאלה אחרת כל העדה עומדת שם: ערב רב של אנשים וכי הדיבור יכול להישמע עד סופם של שורות? ודאי שלא. אך מעשה ההכאה יכול להיראות למרחק רב יותר מאשר ישמע הדיבור.
לכן נראה לי שמשה ואהרון הבינו את לשון הדיבור כצו להכאה. מעין מטאפורה דימוי להכאה.
והא ראייה שמשה מכה את הסלע פעמיים ולא פעם אחת. פעם משום הוא עצמו – משה, ופעם משום אחיו אהרון. ובכך מקיים הוא את הצו "ודברתם" בלשון "והכיתם"
מעבר לכך נאמר במפורש:
" ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם."
אם כוונת ה' היתה לדיבור של ממש בוודאי היה שם בפי משה את נוסח הדיבור כלומר מה הלחש או מה הנוסח ששומה עליו להשתמש בו בכל שידבר אל הסלע.
אך לא כן הוא: נאמר" ודיברתם אל הסלע"
יתירה על כן אלו היה נאמר ודיברתם אל הסלע וישמעו, ניחא, אפשר להבין שהיו צריכים לעשות הנס בדיבור אך נאמר במפורש "ודיברתם אל הסלע לעיניהם" עיניהם הוא מלשון ראייה כלומר שיראו איך אתם מדברים אל הסלע
מכאן חיזוק לכך שהדיבור הוא בעצם רק דימוי להכאה
624 מילים
מן המדרשיה
פרק י"ט פסוק א "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר"
וידבר ה' אל משה ואל אהרן (זוהי אחת מ) חמש עשרה פעם (ש) נדבר עם משה ביום אחד, ואיזה זה? יום שהוקם המשכן, ואלו הן "אדם כי יקריב" וכו' (ויקרא א ב) "ויקחו אליך פרה אדמה" (ספרי זוטא ז י"א)
ציון עובדה.
מדרש אחר:
וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמר: (מדוע נאמר אל משה ואל אהרון אלא בוא ו) ראה נא חכמת התורה החקים והמצוות והמשפטים שהרבה הקדוש ברוך הוא לישראל כדי לזכותם. שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר (ישעיה מ"ב כ"א) מהם על ידי משה ומהם על ידי משה ואהרון כענין שנאמר: וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמר" זה אחד (משבעה) מקומות שהיה הדבור אל משה ואל אהרון ולפי שהיה הדבר צריך אל אהרון(כל מעשה הפרה חוץ מהשחיטה דוקא בכהנים) אמר "אל אהרן" (ומהו) "לאמור"? – לדורות!