צילום: אביב חזק
"מעבדת המילים הגדולה' – בפסטיבל המשוררים במטולה 2019/ נורית צדרבוים
"שומעים מרחוק את הים" היתה הכותרת המאחדת של 'פסטיבל המשוררים הישראלי ה – 22 שהתקיים בסוף שבוע זה, וכדרכו פלש אל חג השבועות. בכך סימן בין מסורת עתיקת יומין, חג השבועות ובין מסורת עתיקה גם היא 'פסטיבל שירה ומשוררים'. סימן נוסף, אשר כבר מובן מהכותרת היה מחווה וזיכרון לעמוס עוז שהלך לעולמו במפתיע.
בצפון הרחוק, בקצהו של רחוב הראשונים, במקום שנקרא 'בית הראשונים' פגשו ונפגשו במרתון ארוך, קצוב, מדוד ומדוייק -מילים ואנשים. ודי אם נשאל, שאלה רטורית בלשונו של נתן זך "במה להמתיק ימים אם לא בשירים".
פעם שמעתי את בני ציפר, המנהל האמנותי (אשר את שבחיו אפרט בהמשך), מתראיין בטלוויזיה, ובראיון זה אמר בריש גלי, ברוח נחושה, עם קורטוב של חיוך, שבעצם 'מי צריך משוררים' ועוד הוסיף ואמר 'המשוררים עושים משהו שאף אחד לא צריך'. כמי שאוחזת ידה ונפשה בשירה, חשבתי לרגע להיעלב ומהר מאד הבנתי שזאת האמת, ודי וכדאי להודות שאכן כן. יתרה מזאת, להתגאות על כך שמוכן גזע המשוררים ומזומן גם כן להקדיש בחירוף נפש את זמנו וחיו לעשיה ולמעשים אותם איש לא צריך....
עם זאת אהבתי לראות שמתוך ה 'אף אחד לא צריך ' הזה, עמד האיש ומרים מפעל מדויק, עשיר, מגוון, מהודק, מעניין ומרגש. ועל אף שאף אחד לא צריך, אנשים רבים גודשים את האולמות, מגיעים מכל קצווי ארץ ונענים בהכנעה מרובה ללוח הזמנים המטורף והלא הגיוני לכאורה.
ובתוך האי-גיון הזה, מצאת אנשים שעמלו בדבקות, שבאו בדבקות, ובתוך הבועה הזאת שנוצרה, אי שם במקום שמונח ליד גדר שאומרים או אמרו עליה שהיא טובה, בקצות דרך פתלתלה ויוקדת, ישנה מושבה שמחבקת אליה את המילה הפואטית ואת אלה העושים בה כרצונם.
התכנית הייתה עשירה וצפופה. משעה 9.00 בבוקר עד השעה 19.30 ברצף. בכל שעה התחלף פנל של יוצרים, וביניהם סופרים, מוסיקאים, שחקנים, מבקרי אמנות, חוקרי תרבות, וכל זאת במינון מדויק ומרתק. ובין התכנסות אחת לאחרת רווח של רבע שעה בלבד להפסקה וריענון. ובערב לאחר הפסקה ארוכה יחסית של שעה וחצי, חזרה לאולמות עד חצות. רכבת של אירועים בקרונות של מילים ואנשים, והיא נוסעת, וכולם נענים לקצב.
קפסולה סגורה של שירה ספרות והגות. האולם תמיד מלא, רמת הקשב מקסימלית, ואתה יודע שכל באי המקום, בין אם אלה היושבים על הבמה ובין אם אלה הצופים בהם ומקשיבים, כולם מצדיעים לתרבות, לשירה, לאמנות, למכנה המשותף המאחד בין כולם. סוג של פסטיבל שאין בו המונים ודוחק מחד, אך הוא מלא וגדוש באנשים מאידך. מכנה משותף גבוה לכולם, ובתוך כל מפגש עם שיר אתה פוגש אדם/אמן עם סיפור.
התכנית נרקמה בתבונה, ניתן היה לחוש בחוט המקשר הגלוי והסמוי, וניתן היה גם לראות כל יחידה בפני עצמה. בכל פאנל, שגם הכותרות שלו היו מרתקות בפני עצמן, מצאת שילובים מעניינים, שמעת את הקול האישי, ואת הקול הכללי, את הדומה ואת השונה, וככל שנחשפת יותר, הבנת שהמלכוד הוא שעליך לשנס אוזניך ומתניך ואפילו קיבתך כדי לא להחסיר דבר.
"וזו המשימה" אומר ציפר "שקיבל עליו הפסטיבל השנה אף יותר מתמיד: להציג את כל צבעי הקשת של הדעות, הדורות, העדות והדתות, הסגנונות והקולות, תחת קורת גג אחת" ומתאר את המפגש הזה כ 'מעבדת המילים המשמעותית ביותר בארץ'
מצאתי שהאינטנסיביות חשובה ומשמעותית. הנך מגיע לאירוע מתמשך של ארבעה ימים, בועה כמו שאמרתי, מוציא עצמך מאזור ההרגלים, הסדר, ואולי גם הנוחות, ומתמסר למסה ענקית של אישים ויצירתם. דבר רודף דבר, דיבור רודף דיבור, ועד כמה שישמע הדבר קלישאה, אין רגע דל. הכל היה מטורף, בדיוק כמו שצריך, שהרי כבר אמר דמוקריטוס ש "איש אינו יכול להיות משורר ללא קצת שגעון'.
אתה מגלה, שוב, ובכמות גדולה ומידית, את היוצר שמאחורי היצירה, הוא אכן בשר ודם (ולפעמים גם עם יזע ודמעות), אתה לומר להקשיב ולהכיר את המבקר והחוקר העומדים מאחורי עולמות תרבות אלה, אתה לומד לראות איך שיר נולד, ומי הוא מולידו, ופוגש את השיר כישות חשובה שאולי כבר גדלה דיה, וצמחה להיות עומדת בפני עצמה.
ביהדות הקבלית נהוג לומר שהעולם נבנה מאותיות. בימים בהם עשרות משוררים וחובבי שירה מתכנסים בחסות המילה ובהדרת הפואטיקה, אתה מאמין שהעולם אכן אולי נברא מאותיות שהופכות למילים שהופכות לשירה.
אז אולי, כמאמרו של ציפר, משוררים עושים משהו שאף אחד לא צריך, וכך מתגלית גדולתה של השירה, שעל אף שאף אחד לא צריך אותה, היא קיימת, חיה, בועטת, מנחמת, מגדלת, ובסוף בלי שצריך, עושים לה גם פסטיבל. ומתוך מה שהתקיים שם, זה לא נראה היה ש'אף אחד לא צריך'. היו כמה אחדים, ודי רבים, שצרכו זאת במשך ארבע ימים צפופים ורצופים, והיו שם ספקים ראויים לצריכה זו. אשריה של השירה שכך היא קיימת ומתקיימת על אף "שלא צריך אותה".
צריך, (ואת זאת יודע כמובן גם ציפר, ואף מוכיח זאת ) זו צריכה מסוג אחר, שמורה אולי ליחידים, ועל כך נאמר ש 'חיים ללא שירה כמוהם כנוף ללא שמים" ( פרדריק אמיאל).
