מאמר:
על שלושה בפרדס היצירה/ חגית בת אליעזר 

סופרים ומשוררים, בנוסף ליצירות הספרותיות שלהם, כותבים גם גילויי דעת ופרשנויות במגוון נושאים. מאמריהם של שלושה יוצרים, נורית צדרבוים, רון גרא ויוסף כהן אלרן, ביוזמתו ובעריכתו של ראובן שבת, כונסו יחד בכריכה אחת תחת השם המשמעותי 'שלושה בפרדס היצירה' בהוצאת 'ארגמן-מיטב'.

12 מאמרים באורכים שונים, בסגנונות מגוונים, בקשת רחבה של נושאים, מעניקים חוויה מעשירה. עם התקדמות הקריאה אני חשה בנוכחות של עקרון מאחד, בהכוונה של יד העורך, אך רק לקראת סוף הספר מתבהרת לי מהותה של האחדות הזאת.

את הספר פותחים 2 מאמריו של רון גרא – משורר, מחנך ומורה לספרות, שפרסם 12 ספרי שירה והיה מנהל בית ספר. בראשון שבהם רון מכיר לקורא את רבי אברהם בר חיא, פילוסוף,אסטרונום ואסטרולוג , שפעל במחצית הראשונה של המאה ה-12 בברצלונה להפצת התרבות וההשכלה המדעית. בר חיא הניח את היסודות לסגנון מדעי בעברית: הוא היה החכם הראשון בספרד שכתב את חיבוריו המדעיים בעברית. דבריו של רון גרא בהחלט מחדשים, ומדביקים את הקורא בהערכתו העמוקה של המחבר לפועלו של הרב.

רון גרא מדלג מהמאה ה-12 לתחילת המאה ה-20, ועובר מההתעמקות בהשכלה להתרגשות מהארוס, אשר היה מאז ומתמיד העיקר, המהות, הכוח הקוסמי הראשוני. רון גרא מציב את שאלתו המרכזית של ברוך קורצוויל: 'מה הם פני הארוס אל מול פני הנצח הקר?', ודן בתעוזה בתשובותיהם האישיות של הסופרים יוסף חיים ברנר וגרשון שופמן. ברנר היה חסר ביטחון וקנאי בקשריו עם נשים, ודיבר על כך בגלוי ביצירות הסיפורת רחבות היריעה שלו. שופמן, הנישא על גבי הצלחותיו, התמקד בתיאורים תמציתיים. רון גירא מתייחס בהרחבה לחליפת האיגרות בין שני הסופרים, מביא ציטוטים ומשבץ בספר צילומים של איגרות אחדות.

ד"ר נורית צדרבוים – אמנית פלסטית, משוררת, חוקרת, אוצרת, מרצה – תרמה גם היא 2 מאמרים לספר. הראשון עוסק ביחסי הגומלין בין אמונה לאמנות בעקבות בקשתו של רב, שהתעניין בעבודתם של ציירים נוצריים בנושאים מקראיים, לסייע לו בניתוח הציורים.

ציורי המקרא, שנבחרו לדיון, וציורי מקרא בכלל מייצגים את התופעה הנקראת 'אינטרטקסטואליות', אשר במהותה היא שיח בין הטקסט המילולי המקראי, לבין הציור, אשר ניתן לראות בו טקסט חזותי. אחת המסקנות המחקריות היא, שהציירים לא מנסים לתאר את התקופה הקדומה, אינם מייצגים אמת היסטורית כלשהי. הם מביאים את הסיפור המקראי אל מציאות חייהם – אל אירופה שלהם, בלא כל זכר לאוהל או מדבר.

מסקנה מעניינת נוספת מהמחקר היא ההתפתחות שחלה בהתייחסות לאיסור 'לא תעשה לך פסל וכל תמונה' לאורך השנים. כיום, בעידן של ביטחון לאומי  יהודי, האיסור הזה איבד מתוקפו. יהודים פתוחים לרב-שיח, רב תחומיות ורב-תרבותיות.

לנורית צדרבויים עצמה פועלת במרחב הרב-תחומי ומטיבה לדבר ולכתוב  ב-3 השפות המהותיות – המילולית, החזותית ושפת העיון.

במאמרה השני נורית  מתקרבת עוד יותר אל זמננו ואל עצמה: היא מתארת את ההתכתבות של יצירות האומנות שלה הטקסטואליות והפלסטיות  עם שיריה של יונה וולך. שורת שיר של יונה וולך 'העברית היא פֶסֶל שלא פוֹסל', שנבחרה כשם למאמר, הולמת אותו להפליא.

הגותו של יוסף כהן אלרן מיוצגת בספר ע"י 8 רשימות תמציתיות וממוקדות על הכתיבה הספרותית, ובפרט על זאת שלו. הרשימות כתובות בשפה ברורה ועניינית, ועם זאת רכה וחברית, ומצויות בהן פניני משפטים, לדוגמא: 'עברית תקנית היא שפה עשירה, רהוטה, יכולה לזרום וליצור מוסיקה של כתיבה. לכתיבה טובה נדרשים כדבר ראשון תכנים טובים, מעבר לזרימתה ומעבר לעושרה, ותכנים טובים אינם זקוקים בדרך כלל לנוצות צבעוניות.' (עמוד 114).

במאמר 'על מוסר היצירה' יוסף כהן אלרן שואל 'האם היצירה צריכה לבטא מוסר? האם היוצר צריך להיות מוסרי?' ועונה שאַל לו, למחבר, להישפט על מה שכתב.' ומבהיר במאמר אחר כי 'כתיבה היא, לפני ולפנים, עניין אפלולי.' (עמוד 127).

יש נחמה חכמה בצמד המשפטים 'לשלוח לחמו על פני המים. כי יש מעגליות בחיים.' בעמוד האחרון של הספר.

וכאן, בסוף המסע בעולמותיהם המרהיבים של היוצרים הרב-תחומיים, ראיתי את הנתיב המוגדר, המכוון ע"י ראובן שבת, עורך הספר: מהרב אברהם בר חיא הרחוק בזמן והנבדל מרון גרא בתחילת הספר, בדילוג אל המאה ה-20 וקרוב יותר אל רוחו ואמנותו של רון גרא, בנבכי המורכבות של אמונה-אומנות של  ד"ר נורית צדרבוים, דרך ההתכתבות של יצירותיה  של נורית עם שירתה של יונה וולך בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ומגיע בסוף הספר אל ימינו אנו ומתלכד עם יוסף כהן אלרן – סופר, משורר והוגה דעות.