הזיכרון, כרגיל, מתעתע באדם: לעתים מנקרת בו תמונה שאיננו נזקק לה, ופעמים עניין חשוב חומק ממנו, והתסכול רב. אך אני אסיר תודה לזיכרוני ששימר תמונות בחדות מפליאה משנת עלייתי ארצה: אני זוכר את התפוז הראשון שאכלתי (נזרק אל סיפון האנייה על ידי עולים ותיקים שהתגודדו על המזח בחיפה), את הדי-די-טי , את השוטר העברי הראשון שראיתי בחיי (לבש מכנסיים קצרים… אבא משך אותי אליו, ואמר לי: אל תירא, זה שוטר יהודי – משלנו!), את הכריך הראשון שאכלתי באוטובוס שהוביל אותנו הישר למעברת באר-שבע (גבינה צהובה נוטפת שומן וביצה קשה – שתייה שכחו…), את הפעם הראשונה שראיתי צורתו של מדבר (היינו לבושים במיטב מחלצות החורף ביום שרב כבד!), את הוריי יושבים נבוכים בתוך האוהל הלוהט, שאין בו כלום חוץ מארבע מיטות (אמי ז"ל הייתה ראשונה שהתאוששה: "אל תדאגו, יבואו הארגזים עם החפצים שלנו, ואני אשים תמונות על היריעות, נקנה שולחן, ואפרוש עליו מפה לבנה… האוהל הזה יהיה כמו בית…"), את סופת החול הנוראה שהפכה באותו הלילה את כל האוהלים… מאומה לא נשכח, הכול חוזר אליי בבהירות ובחדות, כאילו לא חלפו עברו להן עשרות שנים.

 בימים הרחוקים ההם הובילו אותנו נתיבות חיינו למושב עובדים שבעמק יזרעאל. כל משפחה קיבלה צריף דק דפנות בעל גג פח – כמובן, ללא מים וחשמל – הנוחיות בחוץ בצריפון פח, ומקלחת לא הייתה כלל. הצריך הקטן, כמדומני, 8 על 3, שימש כחדר שינה, מטבח, סלון – אני משאיר לדמיונו של הקורא איך בישלנו, איך התרחצנו, איך אירחנו חברים…

 רצה הגורל ואותה שנה הייתה מבורכת בגשמים עזים, והצריפים נראו ממרחקים כאיים צהובים בתוך ים של בוץ חום אדמדם. באחד הלילות התעוררתי משום הרעש המבהיל של הצלפות הסופה בגג הפח, וראיתי את אבי ז"ל תומך את הצריף בגזע עץ שהכין מבעוד מועד, כדי שהוא לא יתעופף ברוח.

 אני חייב להודות ביני ובין עצמי שבאותם ימים לא חשבתי כלל שאני מסכן, למרות שלחבריי בכפר היו בתים ותנורים וחשמל ומים זורמים וכסף לקנות ספרי לימוד… הייתה איזו התלהבות באוויר – אנחנו במושב עובדים, בארץ-ישראל, ועם קצת סבלנות יהיו גם לנו משקים יפים, וניהנה  מעבודת האדמה הקשה, המעניקה סיפוק לאוהביה. הייתה תחושה של ראשית, של עולם חדש ואמיץ, ההולך להתממש בימינו. ואני הייתי נער ששתה בצמא את סיפורי המייסדים, אלה שהתיישבו במקום צחיח ומוקף אויבים, והקימו ישוב לתפארת.

 הכוונה הייתה להכין אותנו לקראת ניהול משקים משל עצמנו: קודם על ידי עבודה בשכר במשקים הוותיקים (האמת היא שהיה להם קשה לשלם לעובדים בלתי מיומנים אלה, אך הם עשו זאת משום האמונה שצריך לעשות הכול כדי לקלוט את העולים), אחר כך הוקצתה חלקת אדמה לכל משפחה, וכן חצי פרד (!) חצי מחרשה וחצי עגלה.

 יום אחד הגיע המדריך (בעצמו ממייסדי המושב, שנאלץ להזניח את משקו כדי לטפל בנו), והראה לנו כיצד זורעים צנונית. כל משפחה הקצתה למטרה זו מחצית הדונם – וכל העולים החדשים רכנו על תלמי האדמה וזרעו צנונית.

 בוקר אחד העיר אותי אבא מוקדם מהרגיל: "בוא תראה דבר יפה". יצאתי החוצה וראיתי בחלקה שורות שורות של נבטי צנונית. העלים היו קטנטנים, מגיחים כאילו בהיסוס מתוך רגבי האדמה (אולי לא כדאי לצמוח אצל טירונים אלה?), קרני השמש הראשונות כאילו החיו את האדמה, כשכל עלעל, כל קור עכביש, כל טיפת טל בוהקים באור זהוב – וכל היופי הזה וכל היפעה הזאת, איכשהו קשורה בי, כי אני התכופפתי על התלמים האלה וזרעתי.

 בנתיבות חיי הזדמן לי לא אחת לראות מראות נפלאים, מראות שהפעימו את לבי: ראיתי את הכרמל מסיפון האנייה, שהביאה אותי ארצה, ראיתי את מצדה בזריחה וראיתי את החרמון בשקיעה הסגולה; אך לא המראות האלה, ואף לא מראות מדהימים אחרים ששזפה עיני ברחבי העולם – אף אחד מהם לא הפעים את לבי כמו חלקת הצנונית בבוקר שטוף שמש בעמק יזרעאל.

 כל בוקר, לפני לכתי לבית הספר, הייתי סר אל החלקה, מלטף את העלים, מריח אותם, מעשב, גורף את האדמה כדי לאוורר שורשים, כשהייתי חוזר מבית הספר, עוד התיק על כתפי, אני רץ אל החלקה…

 כשהגיעה השעה להוציא את הצנוניות מן האדמה, הייתי נרעש מאוד: הנה, תוצרת שלנו, זו התוצרת הראשונה שלנו בארץ-ישראל, זה אולי הסימן הראשון למהפכה בחיים שלי ושל משפחתי – הצנונית הקטנה הזאת, העגולה, הסגולה, הקשה והמבהיקה מילאה את לבי גאווה שקשה לתארה במלים. והרי מדובר בסך הכול בצנונית!

 שטפנו את הצנוניות במים, וערכנו אותן בארגזים. אחר כך נשאנו את הארגזים על הכתפיים (באותם ימים טרם קיבלנו את "חצי הפרד")  עד למחסן התוצרת של תנובה. האחראי טפח לנו על הגב והילל את "התוצרת", ואנחנו היינו ברקיע השביעי: הנה, הופקדה בידינו חלקת אדמה, לא קנינו אותה, אדמת לאום היא, והיא צריכה להיות מופקדת בידי מי שמעבד אותה בזיעת אפיו, והנה, אנחנו התחלנו להיות ראויים לאשראי האדיר שניתן לנו.

 ואני זוכר היטב שלא טעמתי מהצנונית ההיא… ולא בהיסח הדעת…