קטעים נבחרים מהגותו של הפילוסוף הצרפתי-רומני אמיל סְיוֹראן
בחר ותרגם מצרפתית: ראובן מירן
• איש לא יוכל לשמור על בדידותו אם לא יידע איך להשניא את עצמו על הזולת.
o אינני חי אלא משום שביכולתי למות בכל רגע שאמצא לנכון: אלמלא רעיון ההתאבדות, הייתי הורג את עצמי זה מכבר.
o הספקנות שאיננה תורמת להרס בריאותנו איננה אלא תרגיל אינטלקטואלי.
o מה שמרגיז בייאוש זו מידת הוודאות והצדק שבו, ה"תיעוד" שהוא מכיל: מדובר ברפורטז’ה. ולהפך, בחנו נא את התקווה על הנדיבות שהיא מגלה בכל המוטעה והשגוי, על שיגעונה לטוות ולשזור עלילות, על דחייתה את האירוע, את ההתרחשות: זהו טירוף הדעת, בדיון מוחלט. ובטירוף הדעת הזה טמונים החיים, ומבדיון זה הם ניזונים.
o אדם חדל להיות צעיר ביום שבו הוא איננו יכול לבחור עוד את אויביו, ברגע שבו הוא מסתפק באלה שנמצאים תחת ידו.
o להתעורר כמכשף נחוש בדעתו למלא את יומו בניסים, ואחר כך לצנוח בחזרה למיטה כדי לשוב וללעוס עד הערב טרדות של אהבה וכסף…
o במגעי עם בני האדם אבדה לי כל רעננות הנוירוזות שלי.
o דבר אינו בוגד בגס הרוח ומסגיר את הוולגריות שלו כסירובו להיות מאוכזב.
o ללא אלוהים, הכל הוא לא-כלום. ואלוהים? אלוהים הוא הלא-כלום העליון.
o ההשתוקקות למות הייתה דאגתי האחת והיחידה. למענה הקרבתי הכל, אפילו את המוות.
o כל חוויה עמוקה מתבטאת במונחים פיזיולוגיים.
o בפסימיסט מתרכזים טוב-לב לא יעיל ורוע-לב שלא בא על סיפוקו.
o אלמלי הייתי מספיק עז מצח לחשוב שאני הוא היצור האומלל ביותר בעולם, הייתי מתמוטט זה כבר.
o חלמת להצית את היקום ולא הצלחת אפילו להעביר את הלהבה שלך למלים ולהדליק ולו אחת מהן!
o ממש באמצע לימודיי הרציניים גיליתי שיום אחד אמות… כתוצאה מכך ספגה ענוותי טלטלה עזה, ובהיותי משוכנע שלא נותר עוד דבר שעלי ללמוד, נטשתי את לימודיי כדי להודיע לעולם על התגלית המופלאה כל כך.
o אל תשאלו אותי עוד מה התוכנית שלי: האם לנשום זאת לא תוכנית?
o הדרך הטובה ביותר להתרחק מאחרים היא להזמין אותם ליהנות מתבוסותינו. אחר כך אנחנו יכולים להיות בטוחים בכך שנשנא אותם עד סוף ימינו.
o שאיש לא ינסה לחיות אם לא קיבל את חינוכו כקורבן.
o אם לרוע מזלך הוריך לא היו אלכוהוליסטים, יהיה עליך להרעיל את עצמך במשך כל ימי חייך כפיצוי על מועקת הירושה של מידותיהם הטובות.
o האם אפשר לדבר בכנות על משהו אחר מלבד על אלוהים או על עצמך?
o איזו דאגה נוראה כשאינך בטוח עוד בספיקותיך, ואתה שואל את עצמך: האם אלה הם באמת ספיקות?
o הקבצן הוא עני תאב הרפתקאות, שנטש את העוני כדי לתור ולגלות את הג’ונגלים של הרחמים.
o אי אפשר להימנע מפגמיהם של בני האדם מבלי לנוס באותה עת מפני מידותיהם הטובות. כך אנחנו הורסים את עצמנו באמצעות החוכמה.
o בלי תקווה לכאב גדול יותר, לא הייתי יכול לסבול את כאבו של הרגע, גם אילו היה נמשך לנצח.
o לקוות זה להכחיש את העתיד.
o אין פעולה או הצלחה ללא תשומת לב לסיבות המשניות.
o ה"חיים" הם עיסוק של חרק.
o כמה חבל שכדי להגיע לאלוהים חייבים לעבור דרך האמונה!
o רק האופטימיסטים מתאבדים, כלומר אלה שאינם יכולים להמשיך ולהיות עוד אופטימיסטים. האחרים, אלה שאין להם כל סיבה לחיות, מדוע שתהיה להם סיבה למות?
(מתוך "קרקס הבדידות")
כמה מילים על האיש:
אמיל מישל סיוראן (Cioran), הוגה דעות רומני שהיגר לצרפת בסוף שנות השלושים של המאה ה-20 והיה לצרפתי, מעורר עד היום עניין רב וכתביו מצויים של בכל חנות ספרים המכבדת את עצמה בפריז ובערים הגדולות של צרפת. אחרי שפרסם בארץ הולדתו שני ספרים, "דמעות ומלאכים" ו"על פסגות הייאוש", סיוראן, יליד 1911, הגיע לפריז במלאת לו 26 וחי בה עד יומו האחרון ב-1995. מ-1947 החל לכתוב בצרפתית ופרסם את "היקשי המרירות", "הפיתוי להתקיים", "החסרון בלהיוולד", "היסטוריה ואוטופיה" וספרים אחרים. עולמו וסגנונו מזכירים את בני דורו אנרי מִישוֹ ומוריס בלאנשוֹ. בדומה להם, סיוראן בונה את המציאות שלו כחלופה הכרחית שבלעדיה יאבד את תחושת הריק החיונית לקיומה של כל ממשות. אך יותר מהם, סיוראן נאבק למעשה בוודאות על כל היבטיה, בביטחונה העצמי המגלומני המגוחך של האנושות. הוא מתבלט בסגנונו המושחז עד אימה ובנבירתו האובססיבית בנבכי הקיום האנושי המגוחך והשברירי, דבר שהופך את הגיגיו ליצירת מופת פילוסופית-פואטית ואת מחברם לליריקן ציני, המתבונן בחיים כפי שהם באמת מבלי להשפיל את עיניו. סיוראן הפסיק לכתוב בשנת 1988 ומת בבית חולים פריזאי ממחלה קשה – שהוא כינה אותה "החיים…"
