אני יושב ומתבונן בצילום המשפחתי שצולם בחגיגת הבת מצוה של אחותי, מרבית האנשים כבר לא איתנו.

כמעט כולם זכרון מטושטש

שולחן ארוך ועליו כלי אוכל כוסות וכל מיני מטעמים

כולם יושבים/עומדים, ובמרכז סבא נתן, איש קטן מלא חשיבות עצמית, חובש כובע איכרים, לידו סבתא ציונה, הסבתא הכי חכמה, עיניים בוהקות מלאות אהבה.

מימינה, גרשון אחיו של סבא עם אשתו החמישית או השישית, סבתא היתה קוראת לו גרשון-המגרש, הוא היה בעל קומה ממוצעת, שער ארוך, עיניים מתרוצצות. סבא לא אהב אותו, כי הוא תמיד היה בא אליו, נתן יש חוב במכולת, נתן יש חוב במוסך, לעבוד לא רצה.

מאחוריו עמד אח נוסף של סבא, הסגן אלוף, הוא נפצע במלחמת השחרור וכל השיחות אתו היו על המלחמה הקשה ההיא, שואלים אותו, איך מזג האויר, והוא עונה, בדיוק כמו בקרב על ראס בנדורה. שואלים אותו, ראית את נתן אחיך והוא עונה, ירד למשלט. בקיצור מטורלל, ולמה הסגן אלוף, אלמלא הפציעה בטח היה מגיע לדרגה זו, והוא מיצר על כך.

כילדים אהבנו אותו, תמיד סיפר סיפורי קרבות ואנו חיינו את חוית המלחמה, שיחקנו איתו בחצר הגדולה לוחמים ושבויים וכבשנו עמדות.

משמאל לסבתא ישבה אימי, סבתא לא אהבה אותה היא חשבה שהיא עכבר, שכן היה לה שפם קטן.

אבי נפטר כשהייתי בן שנתיים ואימי נשארה איתנו, עם אחותי ואיתי לגור בבית סבא עד שתקבל את חלקו, חלקה בירושה.

זאת עליכם לדעת שסבא נתן היה ידוע כאיש מאוד, מאוד עשיר, וכל עוד נתן, כשמו, היו אוהבים אותו.