ביום רביעי ה-26 בספטמבר 2012 מצאתי מכתב בתיבת הדואר שלי. החותמת על המעטפה אמרה : "ה-26 בספטמבר 2213"!

במבט הראשון אמרתי לעצמי: "טעות". כשהתחלתי לקרוא בו חשבתי: 'לא – זאת בדיחה'.

כשסיימתי לקרוא את כל המכתב, בנשימה עצורה, - השתכנעתי שהתאריך שבו נשלח המכתב, מהמקום ומהזמן  שמהם נשלח מכתב זה, הוא אמת לאמיתה! זה אכן מכתב מידידי בוֹלֶק, חברי לספסל הלימודים בבית הספר היסודי בעיירה הפולנית קוֹז'יֶניץ ששנינו חיינו בה; אני, היהודי ריבֶן, והוא הפולני בּוֹלֶק.

זה אותו בולק שפעם הצלתי אותו מהמורה שלנו ללשון, הרגזנית, כשכתבתי עבורו, בשעת האפס האחרונה, את עבודת הבית בחופש הגדול, שהוא לא הכין. הייתי אז סר וזעף, כי המורה נתנה לבולק ציון גבוה משלי על "עבודת בית שלו", שהייתה שלי למעשה; עבודה ששירבטתי עבורו בחצי שעה בזמן השיעור לציור – בו בזמן שעל עבודת הבית שלי הקדשתי שבוע שלם של החופש!

הרבה שנים לאחר מכן, הופתעתי למצוא את שמו, בּוֹלֶסִלַב וִילִק, כבעל טור קבוע ומוערך בעיתון הוורשאי הנפוץ ביותר. מאז חידשנו את ידידותנו, ונהגנו להתווכח בסקייפ על סגנון הכתיבה שלו שלמדתי להעריך ולאהוב. ביודעי כל כך טוב את דרך כתיבתו, לא היה צל של ספק שהמכתב הזה הוא הסיפור האמיתי שלו על עלילותיו בעתיד של מאתיים שנים.

וזה המכתב:

ריבן, ידידי היקר,

וודאי אתה זוכר את הצ'אט האחרון שלנו בסקייפ באותו יום ראשון, שלושה ימים לפני שקיבלת את מכתבי. אמרתי לך באותה שיחה, שיצאתי לבקר את בתי, אשר חיה עם משפחתה במדיסון. באותו יום שהגעתי אליהם, תקפו אותי כאבים עזים ומיד הבהילו אותי לבית החולים האוניברסיטאי. הרופאים קבעו שזו דלקת ערמונית ויש לנתח אותי ללא דיחוי.   

לפני הניתוח הספקתי להיוודע שבבית חולים זה יש גם מחלקה קריוגנית מחקרית של הקפאת גופות בתקווה שבעתיד יוכלו להפשירן ולהחזיר אותן לחיים.

כפי שאתה מכיר את חוש ההומור שלי, נצנץ לי פתאום רעיון מטורף, וגם נזכרתי בסרטו של וודי אלן בסרטו "ישנוני", ביקשתי נייר ועט וכתבתי צוואה, ובה אני מצווה שאם חלילה לא אתעורר מן ההרדמה, אני מבקש להקפיא את גופתי ולהשאיר הוראה להפשיר אותי כעבור מאתיים שנה.

כשהתעוררתי, הייתי משוכנע שנרדמתי לפני כשעה. מעל למיטתי הצטופפו כעשרה זוגות עיניים. זכרתי שעברתי ניתוח הערמונית בבית חולים אמריקאי.

"הניתוח הצליח?" שאלתי באנגלית, "מתי אני יכול ללכת הביתה?"

במקום תשובה, קיבלתי מקהלה של צחוק מחריש אוזניים.

"אמרתי משהו מצחיק?" שאלתי במבוכה.

"עוד איך!" ענה לי פֶה מתחת לאחד מזוגות העיניים שהקיפו אותי. "אתה יודע מה התאריך היום? היום הוא העשרים ושישה בספטמבר."

למשמע הדברים חשתי נבוך, מבולבל, נעלב ומרוגז. כנראה שעיניי הוצפו בדמעות, כי באחת נפסק הצחוק והעיניים שמסביבי לבשו ארשת של רצינות ומבוכה. 

"מי אתם בכלל?!" התפרצתי, " הרגע התעוררתי מהניתוח ואתם צוחקים עליי?! אני יודע שנכנסתי לבית החולים בעשרים ושישה בספטמבר; אז מה מצחיק פה? ואתם עוד מתמוגגים מהבדיחה המטומטמת שלכם?!"

"סליחה-סליחה, מר וילק. אני מאוד מתנצל בשם כולנו," ענה הפה המדבר, הפעם ברצינות. 

"סלח לנו גם על שלא הצגנו את עצמנו. אני רוד האמְפְס מנהל מחלקת המחקר של המוסד הזה ואלה חברי הצוות שלי."

רק ברגע זה שמתי לב למבטא המוזר שבפי המדבר. האנגלית שבפיו נשמעה מאוד מלוטשת, אך מבטא כשלו עוד לא שמעתי מאודי, אף על פי שבחיי שמעתי כמעט את כל מבטאי האנגלית שבעולם.

"עוד רגע תבין למה צחקנו בחוסר טקט," המשיך בן-שיחי. "אם כי אני חושש שאותך זה לא יצחיק. הבט אל התקרה. מה שאתה רואה זה דף חדשות היום."

הרמתי את עיניי - ולא האמנתי! התקרה כולה הפכה למעין מרקע טלוויזיה או מחשב, ועליו ריצדו מלים ותמונות, ובראשם התאריך: העשרים ושישה בספטמבר שנת 2212!!

הדיבר ניטל ממני. לפתע נזכרתי בצוואתי. צמרמורת אחזה בי. לבי הלם בפראות.

"א-א-א-א-אני הוקפאתי?!" - גמגמתי.

האמפס הנהן בראשו בעצבות בלי לומר מלה. סוף-סוף קלטתי שבאותה "שעה" שבה הייתי שקוע בתרדמה התחלפו על פני כדור הארץ כשמונה דורות!

--------------------------------------------------------------

כבר חלפה שנה מאז שהוחזרתי לחיים והיום, בעשרים ושישה בספטמבר   2213, אני שולח לך את מכתבי, ממוען לכתובת שלך ולתאריך שלך. כבר עברה קרוב לשנה מהיום שעזבתי את בית החולים. הרגשתי אז כמו חייזר פרימיטיבי שנחת, או יותר נכון הונחת על פלנטה שעדיין לא קלטתי אותה ממש. חשתי כמו תינוק שמתחיל להכיר את העולם סביבו.

למזלי מצאתי פה חמולה שלמה של צאצאיי שציפתה להפשרתי, ואפילו בת של אחד מניני הנינים שלי, כיום בת ארבעים ושמה מריה וילק. היא אחת מצוות המדענים של המחלקה הקריאוגנית שטיפלו בהפשרתי. מסתבר שסיפור ההקפאה שלי עבר מדור לדור, ואותה מריה הגשימה את חלום ילדותה להיות בצוות שיטפל בהחזרתי לחיים.

בתוך החמולה שלי  הכרתי קרוב למאה נשים וגברים בני גילי שהם ניני הנינים שלי. איפה הם גרים? חלקם בפולין, חלקם באמריקה, אבל אין לכך שום משמעות, כי הם מגיעים לכל פינה בעולם תוך שעה לכל היותר, באמצעות מוניות באליסטיות. שפועלות בדומה לטילים של זמנכם.

אין גבולות, אין ביקורת דרכונים, אין אפילו דיוטי פרי. הכל מעורבב כתוצאה משמונה דורות של נישואי תערובת בינלאומיים שהתרבו בעקבות קלות התעבורה והתקשורת שהלכו והשתכללו ונעשו נגישים לכל. האנשים בכל זאת אוהבים להתגאות במוצאם הלאומי המגוון, וכל עץ מוצא משפחתי, שכמעט כל איש שומר עליו ומטפח אותו בדבקות, מלא בערב רב של עמים, גזעים, אמונות ומה לא.

כבר עשיתי היכרות עם כל צאצאיי באמצעות קשר וידיופוני הולוגראפי, והאשליה של מפגש כאילו פיזי היא מושלמת, פרט לכך שאתה נוגע באויר כשאתה מנסה לגעת בדמות ההולוגראפית שלידך. לצורך חיבוק של ממש אין עדיין תחליף למפגש גופני אמיתי. פיזית כבר הספקתי להתארח אצל  שמונה ניני-נינים בני גילי ולהתחבק איתם ועם בני משפחותיהם הקרובים.  היה זה פיצוי מה לגעגועיי למשפחתי ולעולם שנשאר מאחוריי, געגועים שהתחילו לכרסם בי, אם כי, אל לי להתאונן כי החלופה להגעה לעתיד לא נראית לי מלבבת.

המבוגרים מתייחסים אליי ברצינות ושואלים אותי שאלות בלי סוף, אך הילדים פורצים בצחוק כל פעם שאני פותח את פי, כאילו סיפרתי בדיחה. להודות על האמת, זה די מביך.

מריה כמעט לא זזה ממני ומלווה אותי לכל מקום. בלעדיה הייתי לגמרי אבוד. מחר היא תיקח אותי לוושינגטון די.סי. שהפכה לבירת הפדרציה הכל-אמריקאית, לשיעור לימודי איך הדמוקרטיה של המאה העשרים ושלוש פועלת.

ריבן יקירי

לעת עתה אקח פסק זמן של כמה ימים מכתיבתי, עד שיהיה לי מספיק חומר להשלים את מכתבי.

**********************************************************************

או.קיי. חזרתי אליך

אתמול לקחנו מונית באליסטית לוושינגטון די.סי., ותוך כרבע שעה נחתנו בבירה. מריה אמרה לי שאנו הולכים לבקר את "בית המליאה הבוחרת של מינהל הפדרציה הכל-אמריקאית", לערוך לי את היכרותי הראשונה עם הדמוקרטיה של המאה ה-23.

"היום אנו נהיה עדים לבחירתו של נשיא חדש לפדרציה הכל-אמריקאית למספר השנים הבאות," – אמרה מריה.

הייתי המום! – "אתם בוחרים בנשיא חדש, ואת אומרת את זה כאילו זה היה טיול בוקר? כאילו אתם בוחרים בנשיא חדש של הפדרציה הענקית שלכם כל יום!"

"לא כל יום, אבל פעם בשנתיים" – ענתה מריה באדישות מופגנת.

"שנתיים? האם זאת לא קדנציה קצרה מדי בשביל תפקיד כזה? ומה זאת 'המליאה הבוחרת'?"

"בנוגע ל-'קצרה מדי' נדבר אחר כך," – ענתה מריה – "בקשר למליאה הבוחרת, - כל 288 המדינות של הפדרציה מיוצגות בה; כל מדינה שולחת     18 בוחרים למלאה."

"5184 בוחרים," – חישבתי, - "זאת מליאה רבה ביותר."

"אני מציעה שנמשיך בשיחה זו מחר, אחרי הביקור שלנו," – אמרה מריה; -  "הכל יהיה אז הרבה יותר ברור." 

*

בית המליאה הבוחרת נמצא בקריית המוסדות הפדראליים במרכז הבירה. כדי להתחמק ממשיכת תשומת הלב, הגענו בקרונית תת־קרקעית קטנה עד לתחנת המרתף של הבית.

עוד לפני שהבוחרים התחילו להתכנס, חמקנו ליציע האורחים דרך כניסה צדדית ותפסנו מקום בפינה חשוכה שממנה רואים היטב את הנעשה באולם הענק.

האולם היה בנוי בצורת אמפיתיאטרון. מושבי הבוחרים, שפנו לכיוון בימה מרכזית, היו ערוכים בשורות מדורגות בחצי מעגל. על הבימה היו סדורות שתי שורות של שנים־עשר מושבים בכל שורה, שפנו לכיוון מושבי הבוחרים.

מאחורי המושבים שעל הבימה התנוסס דוכן גבוה שעליו ניצבה כורסה בודדת. כל מושב, הן באולם והן על הבימה, כלל כורסה ושולחן. על כל שולחן ניצבה מצלמת הולוויזיה שהופנתה לכורסה. שולחנות הבוחרים היו מצויידים גם בלחצני הצבעה.

״בשורה האחורית שעל הבימה יישבו שנים־עשר חברי מועצת בוחרי המועמדים,״ - הסבירה מריה - ״הם יציגו את המועמדים לתפקיד. שורת המושבים הקידמית שעל הבימה מיועדת למועמדים. על הדוכן שמאחורי המועצה, יעלה שופט תורן שינהל את האסיפה כיושב־ראש שלה.״ 

כעבור זמן קצר התחיל האולם להתמלא. הבימה נתפסה על־ידי חברי מועצת בוחרי המועמדים. לפליאתי, שני המועמדים המתחרים על התפקיד הרם, התחבקו בחום והתיישבו זה לצד זה במרכז השורה הקדמית, כשהם משוחחים ביניהם בידידות.

בדיוק ב-12 בצהריים נשמע צלצול קצר, הרחש באולם נפסק, ודמותו החיה של היושב־ראש הופיעה בהגדלה על פני מרקעי ההולוויזיה מעל קירות האולם, וגם על הצגים שעל השולחנות האישיים של כל הנוכחים. היושב-ראש הודיע על פתיחת הדיון. באולם השתרר שקט.

״אני מאושר להודיעכם שאנו זוכים היום לנוכחותו של האורח האהוב ביותר עלינו, מר בולסלאב וילק, אורחנו מן המאה ה-21 , וכעת גם אזרחנו" - הכריז במפתיע היושב ראש.

אני הסמקתי, ותליתי מבט שואל בעיני מריה. היא פרסה את ידיה ולחשה: ״מה לעשות? ניסינו שלא להתבלט ולא הצלחנו.״

סדרן הביא לשני השולחנות שלנו שתי מצלמת הולוויזיה, כשלמעלה מחמשת אלפי זוגות עיניים היפנו מבטיהם לעבר הפינה בה ישבנו, ופרץ של מחיאות כפיים סוערות מילא את האולם.

״מה עלי לעשות?״ לחשתי בקול תחנונים.

״תענה להם, אתה לא צריך לרדת מפה; רק תלחץ על הכפתור הזה,״ - יעצה לי מריה והצביעה על מצלמת הולוויזיה שהופנתה אליי.

לחצתי על המתג, ודמותו של היושב־ראש שנשקפה מהמרקעים, התחלפה בדמותי המופתעת. קמתי, נופפתי בידיי לקהל ואמרתי: - ״בוחרים יקרים מכל מדינות הפדרציה הכל-אמריקאית. אני נרגש עד עמקי נפשי מביטויי אהבתכם אלי. אני אוהב אתכם בכל ליבי. באתי לביתכם בכדי להכיר את הדמוקרטיה המיוחדת שלכם. בוודאי שאינני רוצה להפריע לדיוניכם החשובים. אנא מכם, התעלמו מנוכחותי ופנו לענייניכם. תודה לכם על הכנסת האורחים הנפלאה שלכם.״

שוב פרצה סערה של מחיאות כפיים, ודמותי על המרקעים, התחלפה שוב בדמותו של היושב-ראש.

״הנושא שלפנינו, הוא בחירת ראש מינהל פדראלי כללי לשנה הבאה,״ - הכריז היושב־ראש. - ״מועצת בוחרי המועמדים הפדראלית מציגה לפניכם שני מועמדים לתפקיד האחראי ביותר בפדרציה. מועמד אחד הוא האזרח מר לואי דובואה מקהילת מארסל שבמדינת קוויבק, והמועמד השני היא האזרחית הגברת לאורה גומז מקהילת אַמוֹר שבמדינת וֶראקרוּז-מקסיקו. הסדר שלפיהם הקראתי את שמות המועמדים הוא מקרי בלבד ואין לו שום קשר לעדיפותו של איש על חברו.

״רבותיי הבוחרים, בהצבעתכם תכריעו מי משניהם יקבל את המינוי. חברי המועצה חלוקים בדעותיהם מי המועמד העדיף לתפקיד, וכל צד יתאר את דיוקנו של המועמד העדיף לדעתו. אחריהם יביעו המועמדים עצמם את דעותיהם וינסו להשפיע על הצבעתכם. רשות־הדיבור לחברי המועצה.״

אחד מחברי המועצה התרומם מכורסתו ודמותו החליפה את דמות היושב־ראש על גבי המרקעים. הוא דיבר בהתלהבות בזכותו של דובואה ותאר את פועלו והישגיו בתחום עיסוקו כתעשיין מצליח וכאיש בעל תכונות מוסריות נעלות.

אחרון קם חבר־מועצה אחר ונאם בהתלהבות לא פחותה בזכות גומז. הוא הציגה כמנהלת בית־ספר גבוה במדינתה שתחת ניהולה הפך לאחד מבתי־הספר הבולטים בתחומו, בפדרציה.

היה לי מוזר שחברי המועצה לא דיברו על כישוריהם והישגיהם הפוליטיים של המועמדים, כאילו שלא היה להם עבר פוליטי. אך מה שהיו אמורים להיות ״נאומי הבחירות״ של שני המועמדים עצמם, בלבלו אותי לגמרי.

במקום לשמוע, כצפוי, דברי התפארות והשתבחות עצמית, ובמקום להטיל ספק בכישוריו של היריב, שמעתי, להפתעתי העצומה, בדיוק את ההפך מזה: כל אחד מהמועמדים יצא מגדרו בדברי שבח והלל ששפך על המועמד השני, כשם שניסה בכל כוחו לשכנע את קהל־הבוחרים עד כמה הוא עצמו אינו מתאים לתפקיד.

מה שעוד יותר הפליא אותי, היתה העובדה שאיש לא התרגש מהנאומים האלה, כאילו היו אלה נאומים רגילים ומקובלים במעמד כזה. אפילו מריה הקשיבה לדברים בארשת פנים שלוה למדי!

לניסיונותיי הנואשים להוציא ממריה הסבר לפשר דברים מוזרים אלה, זכיתי ממנה לתשובה מחויכת: ״נדבר על זה אחרי ההצבעה.״

אחרי דברי המועמדים התחיל דיון המליאה שנמשך כשלוש שעות.

רוב דברי הבוחרים נסובו על שאלות שהופנו אל המועמדים. שניהם נתבקשו שוב־ושוב לנמק ולפרט מדוע הם אינם מתאימים לתפקיד. זה נראה בעיניי כמלחמת התשה שניהלו הבוחרים נגד המועמדים.

לניסיונותיי הנואשים להוציא ממריה הסבר מסוים על ההתנהגות המשונה של המועמדים, זכיתי רק לתשובתה המסתורית המחויכת: - "אנו נשוחח על זה לאחר ההצבעות."

לאחר נאומי המועמדים, התחיל הויכוח בין הנציגים שארך כשלוש שעות. רובו של הויכוח סב על חקירת שתי וערב של שני המועמדים אשר נתבקשו, כל אחד, להסביר שוב ושוב מדוע הוא אינו מתאים לתפקיד. ההצגה הזאת נראתה לי כמלחמת התשה כנגד המועמדים.       

לאחר שתמו השאלות והתשובות, הועמד העניין להצבעה. תוצאות ההצבעה האלקטרונית הופיעו על מסך. הבית העדיף את גומז האקדמאית שקיבלה 3061 קולות, על פני דובואה התעשיין שקיבל 2123 קולות בלבד. איש לא נמנע. התעשיין הגיב לתוצאה בהבעת שמחה וששון.

"לא יאמן" – לחשתי למריה, - "דובואה צוהל כאילו הוא היה המנצח!"

מריה הגיבה בחיוכה המסתורי.

״בולק, אני יודעת שאתה נורא סקרן ורוצה לדעת את פשר ההצגה שראית,״ - אמרה מריה כשהקרונית שלהם זזה ממקומה בדרך למונית הבליסטית. - ״לאור מה שלמדתי על הדמוקרטיות שלכם, אני מתארת לעצמי שמה שראית ושמעת בבית המליאה הבוחרת, היה מחזה אבסורד בעינייך. אצלנו שלטה דמוקרטיה כזאת עד לפני כשבעים שנים. אנו מכנים אותה בשם ׳שיטת הקארייריזם הפוליטי׳.״

״האם לא היה בדברי המועמדים משום הצטנעות מעושה?״ - תמהתי.

״לא, בשום אופן לא!״ - ענתה מריה, מופתעת מהשאלה. - ״הם היו כנים ביותר ברצונם שלא להיבחר. בעצם, למה שירצו להיבחר? מוציאים איש מעיסוקו, באמצע הקריירה המקצועית שלו ומטילים עליו תפקיד אחראי למשך שלוש שנים, בתנאי שירות צנועים ביותר, פרט לצורכי התפקיד. איש אינו יכול לגרור איתו שום טובות הנאה, מן התפקיד שהוא שרת בו, אל אותו מעמד שהיו לו לפני כניסתו לתפקיד. הדבר היחיד שהוא זוכה לו עם סיום שירותו, זה שם טוב - אם הוכיח מנהיגות יוצאת דופן,.״

״אמרת זה עתה שהוא נכנס למשך שלוש שנים?" - תפסתי את מריה, כאילו לא דייקה. - ״האם לא אמרת אתמול שכל שנתיים בוחרים בראש מינהל?״

״גם זה נכון,״ - השיבה מריה בחיוך, - ״כי בשנה הראשונה הוא עדיין לא מחליף את קודמו אלא מתלווה אליו כמו 'צל', לומד ממנו את התפקיד ומתכנן את דרכי פעולתו לשנה הבאה. רק כעבור שנה הוא מקבל את התפקיד לידיו ועם תחילת השנה השלישית, הוא מקבל את מחליפו הבא אחריו, לשנת 'צל' שלו - וכך הלאה .״

״זה באמת נשמע יותר יעיל מאשר לכהן ארבע שנים, ללא תקופת חפיפה ממושכת כזאת, כפי שנהוג בחילופי ממשל שאני מכיר,״ - הסכמתי. - ״אבל מה זאת אומרת ׳מטילים עליו׳? כופים עליו גם אם אינו רוצה בתפקיד?״

״בדיוק כך,״ אישרה מריה. - ״כל תפקיד ציבורי שיש בו משום שליטה על אנשים אחרים, החל מהשוטר הפשוט והפקיד הממשלתי הקטן וכלה בראש המינהל הכללי, מבוצע במסגרת שירות חובה מוגבל בזמן ובאופן חד־פעמי בחייו של איש. גם שופטים, ואפילו יושב־ראש בית המשפט העליון, נקבעים כך מתוך ציבור המשפטנים המקצועיים. כל התפקידים הללו חדלו להיות מקצועות לחיים או קאריירות, והפכו לחובה המוטלת על כל האזרחים הבריאים, כמו שירות חובה צבאי שהיה אצלכם.״

״אינני מבין,״ - המשכתי לתמוה, - ״איזה מין חופש זה שמחד גיסא, איש אינו יכול לבחור בפוליטיקה או במינהל ציבורי, כמקצוע, כקאריירה, כדרך חיים משלו, ומאידך, כופים תפקיד שלטוני על איש שכלל איננו מעוניין בו?!״

״אתה צודק, - ״הסכימה מריה, - ״אכן יש בכך משום הגבלת חופש הפרט. אבל תמורת המחיר הזה, שאגב, איננו כה נורא, התפטרנו מן המעמסה של המוני פוליטיקאים קטנים, חסרי כישרון, מושחתים ורודפי־בצע, וזכינו במינהל עצמי אמיתי של כל שכבות העם. האם לא זאת מובנה הנכון של המלה ׳דמוקרטיה,?״

״בכל זאת,״ - הקשיתי, - ״האם לא החלפתם כפייה מסוג אחד בכפייה מסוג אחר? אם מישהו אינו רוצה להיות ראש מינהל או שוטר, אז מה? למה לכפות עליו?"

"כי הניסיון הרע לימד אותנו," – אמרה מריה, - "שאם איש מוכשר שמסוגל לתרום מכושרו יוכל להיפטר בקלות יתירה מחובת השירות, יצוצו מהחורים האפלים טיפוסים אכולי יצר שליטה שיתארגנו, וימציאו שיטות שונות ומשונות ׳לשכנע׳ מועמדים תמימים לבקש פטור משירות, על מנת לתפוס את מקומם בבוא העת. חקיקה שביטלה את האפשרות להתחמק משירות החובה בנימוקים של מה־בכך, סגרה את הפירצה הזאת שאיימה להחזיר אותנו למשטר הקארייריזם הפוליטי השנוא.

״ותתפלא לשמוע, בולק, שיחד אם כל הקיטורים וניסיונות ההתחמקות של המועמדים לתפקידים, מצביעים סקרי דעת־הקהל ומשאלי־העם על תמיכה כמעט מלאה בשיטה הקיימת.״

״ומה בנוגע למפלגות פוליטיות?״ - לא הרפיתי. - ״אני מכיר דמוקרטיה שהיסוד שבה הוא חופש התארגנות פוליטית, והמאבק על השלטון הוא בין מפלגות. מה קורה אצלכם? מה בנוגע להבדלי דעות אידיאולוגיים ?״

״בחוקה שלנו מעוגן חופש התארגנות פוליטית כאחד היסודות של שיטתנו,״ השיבה מריה. - ״למעשה זכות זו אינה מנוצלת והמושג הזה ששמו מפלגה, נחשב לאנאכרוניזם שאבד עליו הקלח. בתקופת הקארייריזם הפוליטי היו אצלנו מפלגות פוליטיות שלחמו בחירוף נפש אחת בשנייה על השלטון, או לפחות על נתח בשלטון. אבל מרגע שתפקיד שלטוני פסק מלהיות קאריירה אישית, ניטל עוקצן של המפלגות והן ממש התמוססו. במקומן יש כיום ייצוג אישי־איזורי בפרלמנטים שלנו, מוגבל לזמן קצר יחסית, וחד־פעמי בחיי הנציג.״

״בכל־זאת,״ - תמהתי, - ״אני מתאר לעצמי שתמיד יש חילוקי דעות והבדלי גישה לעניינים שונים. איך אלה באים לידי ביטוי ללא מפלגות?״

״במקום עמדות מפלגתיות נוקשות יש כיום מדי־פעם התארגנויות של נציגים לצורך נושא מסויים ששנוי במחלוקת ציבורית. מרגע שהנושא מוכרע באסיפת הנציגים, כלומר בפרלמנט שלנו, ועובר כהחלטה לרשות המבצעת, מתפרקת ההתארגנות. בעניינים יותר יסודיים עובר הנושא להכרעה במשאל־עם.״

השיחה נפסקה כשהקרונית עצרה ליד המונית הבליסטית שתיקח אותם הביתה.

*

סִיפּוּר הַמַהפֵּכָה הַכּפוֹלָה

א.      המהפך הפוליטי

עדיין תחת השפעת ביקורי בבית האסיפה־הבוחרת והסבריה של מריה, הרהרתי בסדר החברתי הפלאי של המאה ה-23, עד שנרדמתי.

התעוררנו בשעה 10 בבוקר. עוד אתמול החלטנו לקחת לעצמנו יום מנוחה מהמסעות שלנו, ולהקדיש אותו לשיחות על מה שראיתי ושמעתי בימים האחרונים, שהיו די מתישים עבורי.

לאחר ארוחת הבוקר בדירתה של מריה, שלא הייתה שונה בהרבה מארוחת בוקר אמריקאית של המאה שלנו, עברנו לטרקלין שלה, שהיה מצויד בכל פלאי הטכנולוגיה. כל קיר וגם התקרה והרצפה היו יכולים להיהפך לנוף הולוגרפי תלת-מימדי  כלשהו, שחיקה להפליא את המציאות.

התרווחנו בכורסאות שממש קוראות ונענות לרמזי גופך. מריה פנתה אליי: - "שאל, בולק יקירי, מה אתה רוצה לשמוע; חיכיתי לך כל חיי, וסוף-סוף אני לרשותך."

"מריה יקירתי," – פניתי אליה, - "ספרי לי איך התחיל המהפך המופלא הזה? איך הוא צמח?״

״או, זה סיפור מרתק,״ – השיבה מריה בהתעוררות פתאום כשעיניה בורקות. - ״סבי סיפר לי על המאבקים של הימים ההם. אלה היו הימים הגדולים שלנו.

"כפי שאתה יודע טוב ממני, זה התחיל במדינות הסהר הפורה, כשהדור  הצעיר הצית את 'האביב הערבי' בתקווה לדמוקרטיה אמיתית – הופתע על ידי הפונדמנטליסטים האיסלמיים הזקנים ומשרתיהם, שארבו להם בפינה, וגנבו מהם, בציניות, את תקוותיהם.

הדבר ארך עוד שני עשורים לאחר שאתה עזבת את הזמן ההוא, עד שהמנהיגות הסנילית הלכה לעולמה, והשיטה הדמוקרטית ניצחה. הראשונים היו צעירי איראן, ולאחריהם, כמו נחש דומינו, תוך עשור נוסף, כל המזרח נפל כפרי בשל, לידי האינטליגנציה הצעירה.

"אני לא יודעת איך, אבל למרות, או בגלל עברם הדיקטטורי, זרעו המהפכנים הצעירים האלה את זרעי הרעיון של שירות חובה קצר-מועד וחד פעמי בחיים, במשרות בעלי כוח.

בקיצור – ארך יותר מחצי מאה שלאחר האביב הערבי, שהרעיון של שירות חובה קצר מועד במשרות בעלי כוח, התחיל ליפול על אוזניים קשובות של תושבי הדמוקרטיות המערביות הוותיקות. לאנשים נמאס מהשחיתות ההולכת ומסלימה של שיטת הקרייריזם-הפוליטי, ורעיון של מהפך פוליטי החל לכבוש את כל כדור-הארץ.

אירופה, אסיה ומדינות המזרח התיכון כבר הקימו אז קונפדרציה רופפת של מדינות עצמאיות, במאמץ להציל את המשטר שלהם, אבל השחיתות חגגה בה. כל חלאת־אנוש סללה את דרכה לצמרת הפוליטית בעזרת התחנפות למנהיגים מושחתים. כל מנהיג השתדל לבצר את מעמדו על־ידי הבטחת עמדות מינהליות לערב־רב של עסקנים קטנים תאבי־שלטון ורודפי־בצע שמילאו את מרכזי המפלגות

״בחסות הדמוקרטיה הייצוגית שהתבססה על קארייריזם פוליטי, עבדה השיטה הזאת מלמעלה ועד למטה. המשרדים הממשלתיים נופחו מעבר לצורכיהם. הם התמלאו בהמוני פקידים ונושאי משרות חסרי כישרון, נעדרי חוש אחריות ציבורית, ולא מעטים מהם היו מיותרים.

״עם הזמן, נמאסו על ההמונים אותם קארייריסטים פוליטיים, והבטחותיהם חסרות הכיסוי. ממערכת בחירות אחת לשניה, שהתקיימו מדי ארבע שנים - כפי שהיה נהוג אז, הלכו והתמעטו הבאים אל הקלפי, אך דרך ספונטאנית זו של התנגדות סבילה לשיטה, לא נגעה לפוליטיקאים ולא סיכנה את מעמדם.

״כישלונם של ניסיונות דיקטאטוריים, שנוסו במדינות שונות כפתרון לצרה, שכנעו את ההמונים שרודנות היא מלכודת עוד יותר גרועה. המדינות הבודדות שבהם הועלו לשלטון רודנים בתקווה שאלה יחסלו את מכת השחיתות, הוכיחו שלא זו בלבד שהדבר הזין והגביר את השחיתות, אלא שבנוסף־על־כך הוא השליט פחד וטרור.

״אז קמה תנועת הרפורמציה. הוגי התנועה הזאת הגו את הרעיון הגאוני של שירות חובה מוגבל בזמן, בתפקידים השלטוניים והמינהליים, כפי שנהוג אצלנו כיום. לנגד עיניהם היתה הדוגמה של שירות חובה צבאי לזמן מוגבל אשר חל על כל האזרחים הבריאים, כפי שהיה גם אז נהוג בכמה מדינות של הקונפדרציה.

״בתחילתה דרשה התנועה את הרחבת שירות החובה הזה על המשטרה ועל הפקידות הנמוכה והבינונית. שני תחומים אלה היוו מאז ומתמיד את זירת ההתנגשות היומיומית והישירה בין האזרח לבין השלטון.

״הרעיון נפל על אוזניים קשובות של האיש הפשוט, ורבים הצטרפו לתנועה. בתחילה התבטאה דרך הפעולה של התנועה בהפגנות רחוב. עד מהרה התברר שדרך זו לא תשיג הרבה מלבד אהדה פסיבית של ההמונים. מה גם שהפגנות אלה סבלו מידם הקשה של המשטרות, ששוטריה הבינו שמלאכתם מאויימת ונדרשת להתחסל כמקצוע. השלטונות ניצלו היטב נימוק זה, והפגנות הרחוב הפכו לסיוט.

״המפנה הגדול חל כאשר התנועה שינתה את מדיניותה. תוכן השינוי נוסח בקול־קורא ראשון שהתנועה פירסמה ביום האחד בספטמבר של שנת 2112, כלומר: לפני מאה ואחת שנים.

"הנה קול־קורא זה:

"באומרה זאת לחצה מריה על מתג, ועל פני המרקע שעל קיר הטרקלין התחיל לזרום כתב הכרוז שלווה בקולו הנרגש של קריין משולהב:

״אל מנהיגי המפלגות בכל מדינות הפלנטה שלנו. כידוע לכם, אנחנו, תנועת הרפורמציה הכלל־עולמית, נאבקים למען טיהור ראדיקלי של חברתנו מחולי השחיתות שפשה בה, ולמען הפיכתה לחברה בריאה ודמוקרטית באמת.

״במסגרת מאבקנו זה אנו תובעים שכל התפקידים השלטוניים ימולאו על־ידי כל האזרחים הבריאים במסגרת שירות חובה אזרחי, חד־פעמי בחייו של הפרט ולתקופה הקצרה ביותר האפשרית אשר תבטיח תיפקוד יעיל, ושתפקידים אלה יחדלו לשמש כקאריירה או מקצוע.

״אנחנו, תנועת הרפורמציה הכלל־עולמית, מכריזים בזה שאנחנו איננו ולא נהיה אירגון של מפלגות נוספות על אלה הקיימות. אם־כי אנחנו תומכים בשלב זה בכללי המשחק הדמוקרטיים הנהוגים במדינות השונות, חברינו לא יציגו את מועמדותם לתפקידים שלטוניים ומינהליים ואף לא לחברות בפרלמנטים!

״אנו קוראים לכל המפלגות הפוליטיות לכלול במצעי הבחירות שלהם התחייבות להנהיג את שיטת איוש התפקידים לפי הצעותינו, החל מהדרגות הנמוכות של פקידות ציבורית ומשטרה, ולפצות בצורה הוגנת את האנשים שיפוטרו ממשרות אלה, כולל הבטחת הסבה מקצועית מתאימה לכל דורש.

״אנו נציע לחברינו ואוהדינו להצביע בבחירות הקרובות בעד המפלגות אשר יכללו בתום לב התחייבויות כאלה במצעיהן, ונקרא להחרים את המפלגות שלא יקבלו את הצעותינו.

״לפני הבחירות שיבואו בעוד ארבע שנים, אנחנו נבחן את מידת מילוי התחייבויותיהן של המפלגות השליטות במשך הקאדנציה שחלפה, ולפיהן נציע לחברינו ואוהדינו בעד איזה מפלגות לא להצביע בבחירות ההן.

על החתום

המזכירות התורנית של תנועת הרפורמציה הכלל־עולמית.״

״איך הגיבו המפלגות לכרוז הזה?״ שאלתי בנשימה עצורה לסיפור המרתק.

מריה כיבתה את המרקע והמשיכה בסיפור: ״רוב המפלגות השליטות שמו ללעג את התנועה, בתעמולת הבחירות שלהן. בכל זאת, במספר מדינות כללו מפלגות ליברליות שוליות התחייבויות ברוח התנועה. התוצאה היתה, שהלגלגנות גרמה להתרחבות התנועה ולהתמעטות נוספת של מספר המצביעים, אך הסנסציה הגדולה ביותר הייתה, שאותן מפלגות שוליות שנענו לקריאת התנועה הגדילו באופן משמעותי את מספר ציריהן בפרלמנטים. אמנם הגידול לא היה בו די לכיבוש השלטון על־ידי מפלגות אלה, אכל היה בו כדי להדליק אור אדום אצל המפלגות הגדולות.

״מנהיגי המפלגות החלו לחזר אחרי תנועת הרפורמציה. הם גילו שאפשר להשתמש בתמיכת התנועה במחיר זול, לדעתם, על־ידי הקרבת המוני הפקידים הקטנים והשוטרים הזוטרים, והחלפתם באזרחים מגוייסים לשירות חובה. מנהיגים אלה חשבו שעל־ידי־כך הם יזכו בפופולריות יתרה ויחזקו את אחיזתם בשלטון.

״מדיניותה המתונה של התנועה, שנמנעה מלתקוף ישירות את שכבות הצמרת של המפלגות, חיזקה את אשליות התמדתן בשלטון, בלא שהפוליטיקאים האלה הרגישו שהן כורתות במו ידיהן את הענפים שעליהם הן יושבות.

״בין המפלגות שזה עתה לגלגו על התנועה, התפתחה תחרות על חקיקה פרלמנטארית להרחבת שירות החובה האזרחי, בניגוד לכוונותיהן הקודמות. לאחר מכן החלו צירי־לידה קשים של שיטת שירות־החובה.

התנועה שיתפה פעולה עם הנהגות המפלגות השליטות במסע הסברה למען השיטה.

״היה קשה מאד לשכנע פקיד נמוך או שוטר זוטר שוויתור על משרתו הוא גם לטובתו ולטובת משפחתו, בטווח הארוך. היה עוד יותר קשה לשכנעו להעביר את תפקידו, למחליף בשירות־חובה, בצורה מסודרת.

״אחרי עשרים וארבע שנים של עליות וירידות בהישגיה, ובהתקרב מערכת הבחירות השביעית מאז שפורסם הקול־קורא, רשמה התנועה לזכותה את איוש כל התפקידים הנמוכים והבינוניים בפקידות הממשלתית ובמשטרה, באזרחים חייבי שירות החובה החדש.

״התנשאות הפקיד וזלזולו באזרח נעלמו, ועימם נעלמו הטירטורים הביורוקרטיים המרגיזים. האזרח שמילא את שירותו הזמני כפקיד או שוטר, ידע שרוב חייו הוא יבלה בצידו השני של הדלפק כמקבל שירות! הוא ידע שבתום שירותו, הקצר יחסית, הוא יחזור לעיסוקו הקודם. מודעות זו התבטאה בתיפקוד יעיל וביחסי־אנוש חמים וישירים בין הנושא בתפקיד לבין הנזקק לשירותיו, ללא גינוני היירארכיה מטופשים...״

׳עכשיו אני מבין את צניעותם האישית וגישתם העניינית, הישירה וחסרת הגינונים, של נושאי התפקידים אצלם,׳ הרהרתי.

מריה המשיכה: ״...שרי הממשלות, הפקידים הבכירים וקציני המשטרה הבכירים נשארו עדיין על כנם לפי המתכונת הישנה. גם בפרלמנטים חגגו עדיין נציגי המפלגות הישנות, שהתנצחו ביניהן על זכויות היוצרים לשיטת הממשל החדשה.

״אז החליטה תנועת הרפורמציה שהזמן בשל להנחתת מכת המוות הסופית על שיטת הקארייריזם הפוליטי, והיא הציגה לראשונה את רשימות מועמדיה לבחירות לפרלמנטים. הנצחון היה מוחץ. לא היה פרלמנט אחד שלפחות שני שלישים מציריו לא היו נציגי התנועה. ההנהגות הקארייריסטיות של מדינות הקונפדרציות השונות נשרו כקליפות ריקות מתוכן, ובמקומן כוננו ממשלות זמניות בהרכב נציגי התנועה.

״החוקה החדשה, שהוכנה במשך שנים על־ידי צוותי המוחות של התנועה, אושרה על־ידי כל הפרלמנטים ואחר־כך על־ידי משאלי־עם כלל־עולמיים. כל המדינות הסכימו להדק את הקשר המדיני ביניהן, והגושים היבשתיים הפכו לפדרציות בעלות שלטונות מרכזיים, שכל העמים לוקחים בהם חלק שווה.

״לשלוש רשויות השלטון - המחוקקת, המבצעת והשופטת - נוספה עוד רשות, הרשות הממנה, שבבית־הבוחרים שלה ביקרנו היום. מאז, כל הרשויות האלה מאוישות על־ידי ממלאי שירות החובה, ולתקופות שירות הקצרות ביותר המאפשרות תפקוד יעיל, כולל תקופות חפיפה מתאימות בין המתחלפים.

״במשך השנים מאז, הלכה החוקה והשתכללה, באישור משאלי־עם רבים. כיום פועלת השיטה כמכונה משומנת היטב, ועם זאת אין היא שוקטת על שמריה. אני מניח שהיא תמשיך להשתנות ולהשתכלל ברוח הזמנים המתחלפים, ולטובת כל יצורי אנוש שבשליטתה.״

"מריה," – שאלתי בפליאה. – "אנחנו באמריקה, ולא הזכרת אותה בכלל."

"או-או, סלח לי!" – הגיבה מריה – "נסחפתי עם הסיפור. אני כמוך,  ממוצא פולני, ואת הסיפור הזה שמעתי, כילדה קטנה, מפי הסבא שלי, ואני עד היום מלאה עם התלהבותו על המהפך האירו-אסיאני.

" לי נראה מוזר שבתחילת המהפך העולמי, ארצות הברית של אמריקה נאחזה בעקשנות, בנאמנותה לחוקתה הכמעט מקודשת על ידה, ורק לפני כשמונים שנים, כשבני הדור הזקן שלה יצאו לגמלאות, גם הם אמצו את הדמוקרטיה החדשה שלנו, והשלימו את הקמתה של הפדרציה הכל-אמריקאית

ב.      השינוי החברתי הגדול

עברו כבר עשרים ושבעה ימים מאז ביקרתי בבית־הבוחרים. במשך הזמן הזה ספגתי ידע נוסף על החברה, שמבחינתך היא החברה העתידית. מריה ואני נחנו עכשיו בחדרינו אחרי ביקור באחד מאיי הגוש הפולינזי, ואני חזרתי בדמיוני על הביקור:

התושבים המקומיים קיבלו אותי בהשתאות ובשמחה, כאנשים המקבלים קרוב משפחה אהוב שנעדר זמן רב מהבית. הן מכיוון שהכירו אותי משידורי ההולוויזיה והן מכיוון שמטבע בריאתם היו מכניסי־אורחים. חזרתי מטיול זה עמוס חוויות מרתקות. אורח־החיים הנינוח של תושבי האי הרשים אותה מאד.

״איך הם הצליחו לשמור על אורח חייהם מול השינויים הטכנולוגיים והחברתיים העצומים ביבשות?״ שאלתי בתמיהה. 

מריה הרהרה שעה־קלה והשיבה, כאילו המשיכה את הרהוריה בקול רם: -״אני מניחה שגם מסורת האבות המקודשת על־ידם, וגם התחרותיות האישית, השלילית בעיניהם, כפי שהודגמה להם על־ידי איש היבשת, הרתיעה את אנשי האיים מהדוגמה היבשתית ושמרה על מקוריותם. כמובן, כשאני מדבר על הדוגמה היבשתית, אני מתכוון לתקופה שלפני המהפך החברתי שלנו.״

״אוכלוסיית האיים מתקיימת על הטבע הנדיב המספק לה מזון יבשתי וימי בשפע, ואנשיה שוחרי שלום ושמחים בחלקם. רק בשנים האחרונות הם הסכימו להכניס לאיים אמצעי תקשורת מודרניים בדרך מבוקרת, וזאת לאחר שהשתכנעו שהגושים היבשתיים הם בני־ברית שאפשר לסמוך עליהם.״

״האין חשש שהתקשורת המודרנית תפגום בתמימותם ובאושרם של תושבי האיים?״ - שאלתי. - ״האם חשיפת חברת השפע שלכם לפניהם לא תערער את היציבות החברתית שלהם? האם צעיריהם לא יתפתו ולא ימרדו במסורת אבותיהם ?״

״אני מניחה שדברים עלולים אמנם להשתנות בעקבות הדוגמה שלנו: אבל מה שקרה עד עכשיו, הוא דווקא שהרבה מהנוהגים העתיקים של תושבי האיים שימשו דוגמה למשטר החברתי החדש של היבשות.״

״את רוצה לומר שאתם הושפעתם מהם?!״ שאלתי בפליאה.

 ״אמנם כן,״ - השיבה מריה - ״מאז ומתמיד התקנאו תושבי היבשת בפשטות ההליכות ובשמחת החיים של תושבי האיים.

״במדינות היבשתיות שלפני המהפך החברתי, הייתה נחלתו של האזרח הפשוט תחושה של חוסר אונים מול המנגנון האדיר וחסר האישיות של המדינה. הוא חש כאילו הוא, האיש הקטן, הולך לאיבוד בתוך המבוך  הביורוקרטי האדיר שאין לו מוצא. הוא היה מנוכר אל החברה בה חי ולא חש אליה שייכות, אלא במצבי מלחמה או עוינות סוחפת כלפי אחרים.

״לעומת איש היבשת, זוכה בן האיים, מאז ימי קדם, לתחושת שייכות למשפחה המורחבת שלו המונה כמה מאות נפשות. דרכה יש לו מודעות של שייכות לחברה היותר גדולה שמיישבת את האי כולו ושמשפחתו היא חלק ממנה, ודרך האי שלו הוא מודע לשייכותו לקבוצת האיים שמייצגים את הזהות האתנית־תרבותית שלו. לבסוף מגעת מודעות השייכות שלו אל הברית הגדולה של  אלפי האיים.

״אותה משפחה מורחבת, שבתוכה חי הפרט ומכיר בה אישית את כל חבריה, היא הפורשת את חסותה עליו, היא המתווכת בינו לבין האירגונים החברתיים הגדולים יותר, וממנה הוא יונק את זקיפות קומתו האישית...״

״את רוצה לומר שאתם פתרתם את בעיית ניכורו של האיש הפשוט בחברה המודרנית על־ידי חיקוי החברה הפרימיטיבית?!״ שאלתי כמעט בחוסר אמון.

״כן ולא,״ ענתה מריה בפילסוף דיאלקטי. ״כבר מזה שנים רבות היה זה סוד גלוי שהחולי העיקרי של החברה המודרנית נובע מן הפירוק והאטומיזציה של המשפחה המורחבת העתיקה.

״המחקר האנתרופולוגי שלנו גילה כבר מזמן שבן-אנוש הינו יצור חברתי, שמשפחתו הגרעינית קטנה מכדי לספק לו את צורכי רגש ההזדהות וההשתייכות החברתית, ושהוא זקוק למרחב פעילות והזדהות חברתית עם קהילה בת כמה מאות פרטים ומשפחות גרעיניות.

״קהילה כזאת תהיה מצומצמת דיה בכדי שהפרט החבר בה יכיר בה אישית את כל אחד מחבריה וכל חבר בה יכיר אותו, ועם זאת היא תהיה מספיק גדולה בכדי להקנות לפרט ולמשפחה הגרעינית היסודית, תחושת עוצמה חברתית מתוך מחוייבות הדדית, ורגש השתייכות מוחשי ביותר.

״הוגי החברה החדשה שלנו מצאו פיתרון מודרני לבעיה זו. זאת איננה חזרה לאירגון המשפחתי העתיק, שכו כל איש חי במסגרת משפחתו המורחבת שמוכתבת לו מלידתו ועד מותו. זהו אירגון קהילתי מסוג חדש שההצטרפות אליו בא מתוך חופש הבחירה האישית של הפרט, כולל החופש לעזוב ולהצטרף לקהילה אחרת, בתנאי שהמועמד להצטרפות עומד בקריטריונים המיוחדים של הקהילה אליה הוא מבקש להצטרף.״

״כן, הזכרת פעם משהו על הקהילות הקטנות,״ – הערתי, - ״אבל לא הרחבת עליהם את הדיבור.״

״כמעט כל איש בעולמנו משתייך לקהילה כזאת, שפורשת את חסותה עליו,״ - המשיכה מריה. - ״בה הוא לוקח חלק בפעילות הדמוקרטית הפנימית שלה, וממנה ובשמה הוא משתתף בפעילות המינהלית והשלטונית של המעגלים האירגוניים הגדולים יותר, כמו האיזור, המדינה, או הפדרציה. המעגלים האלה אינם פונים ישירות אל הפרט אלא באמצעות קהילתו, וכמובן, בידיעתו ובהשתתפותו.״

״מהו אופיה של קהילה כזאת,״ התעניינתי. ״ולמה אמרת שכמעט כל איש משתייך לקהילה. למה ה׳כמעט׳?״

״בערך עשרה מיליון קהילות קיימות בעולם. כשני מיליון הקהילות המרכיבות את הפדרציה הכל-אמריקאית, מגוונות ביותר,״ - המשיכה מריה את הסבריה. - ״יש כאלה שהחַבֵרוֹת בהן היא על בסיס אחדות דעים אידיאולוגית, או שותפות באמונה דתית, או שזאת קהילה שיתופית, מה שקרוי בזמנך ׳קומונה׳, או 'קיבוץ' בישראל - אבל כל האחרות, שהן הרוב הגדול, אלה התאגדויות חופשיות שדרישותיהן היחידות מחבריהן הוא לקיים קשר עם הקהילה, להשתתף בפעילותה המינהלית לפי התור הנהוג, ולשמור על מידות מוסר אלמנטריות.

״לגבי ׳הכמעט׳: החוקה שלנו מאפשרת לפרט גם התנזרות מהשתייכות קהילתית. אילו רבים היו מנצלים זכות זו, הייתה אולי השיטה שלנו קורסת. אבל, כאמור, האירגון הקהילתי מתאים כל־כך לטבעו החברתי של בן-אנוש, שרק תמהונים בודדים בוחרים בחיי בדידות. לאלה, סולחת החברה ומוותרת על השתתפותם בפעילותה.

כל איזור מינהלי מקיים מוסד מעקב אחרי המתבודדים האלה, רק מתוך דאגה לשלומם. יש גם מתבודדים זמניים, שעזבו קהילה מסויימת מסיבה כלשהי, ועדיין לא הצטרפו לקהילה אחרת. אלה, בדרך כלל, מקיימים קשר עם מרשם התושבים האיזורי, מרצונם.״

״איך התארגנו הקהילות האלה, ומתי?״ שאלתי. ״כשסיפרת לי לפני חודש וחצי את סיפור המהפך הפוליטי הגדול, לא הזכרת את היווצרות הקהילות. נראה לי שההתארגנות הקהילתית הוא מהפך חברתי לא פחות חשוב וגדול מהמהפך הפוליטי, הלא כן?״

״כן, בולק,״ - אמרה מריה. - ״אתה צודק מאד. אלה היו שני מהפכים גדולים שהשלימו האחד את השני, ממש באורח פלא. לא סיפרתי לך אז על המהפיכה הקהילתית כי חיכיתי עם הסיפור הזה עד לביקורנו באיים. נראה לי שההיכרות עם המשפחה המורחבת שבאיים המחישה והבליטה את גדולת המהפיכה הזאת.״

״או, כן, מריה.״ - אישרתי בהתפעמות. ״כשאני נזכר באנשים המאושרים האלה, שאינם יודעים מה זה ללכת לאיבוד בחברה מנוכרת, אני תופס את מלוא גדולתה של המהפיכה הזאת.״

״הפלא הגדול במהפיכה הקהילתית,״ הוסיפה מריה, - ״שהיא בכלל לא היתה כרוכה במאבקים חברתיים כואבים. היא ממש התחוללה כמעין חגיגה ספונטאנית אדירה.

 ״כשסבי נהג לספר  לי על הימים הגדולים ההם,״ המשיכה מריה, ״הוא הדביק אותי בהתלהבות הגדולה שסחפה את כולם. חשתי כמי שבעצמו היה שם איתו. אחוות לוחמים משכרת הציפה את ההמונים שנאספו תחת דגלה של תנועת הרפורמציה, במאבקם למען הסדר הפוליטי החדש.

"כל חטיבה של התנועה הפכה באורח ספונטאני לקבוצת תמיכה הדדית של חבריה. התנועה, שהתחילה מקבוצה קטנה של כמה אנשי רוח, הלכה והתרחבה. הצטרפו אליה אנשים מכל שכבות האוכלוסיה. אנשים ששמרו עד אז על נאמנות והסתגרות בתוך קבוצת האינטרסים שלה, מצאו פתאום עניין גדול ומשותף במאבק למען הסדר החדש, והמסגרות הישנות הפכו למשניות, והיו שהתפוררו כלא היו. בעלי מקצועות חופשיים, חקלאים, עובדי תעשייה, בעלי עסק עצמאיים, ועד לאנשי עסקים ותעשיינים גדולים, כולם מצאו את עצמם ביחד בחטיבות התנועה, במאבקם המשותף נגד השיטה הביורוקראטית השנואה.

״בדיעבד הפכה קבוצת התמיכה לקהילה בעלת זהות חברתית מוגדרת, על־אף הרכבה המגוון ביותר. כמעט בלא לשים לב, מצאו את עצמם בעלי־יכולת, תומכים ברצון וברוחב לב בחבריהם לחטיבה שנקלעו למצוקה - כאילו היו קרובי משפחתם.

״עם הנהגת שירות החובה החדש, פתחו הקהילות החדשות את שעריהן לפני המוני הפקידים והשוטרים שפוטרו, והושיטו להם תמיכה כלכלית ומוסרית ביד נדיבה. ביוזמת אנשי העסקים והתעשיינים הגדולים, מצאו המפוטרים תעסוקות מפרנסות חדשות במסגרת הקהילות, רבים מהפקידים לשעבר טענו שהם גילו עולם חדש ומעניין יותר מהשיעמום הפקידותי הקודם, שהיה מנת־חלקם.

״בסופו של דבר, היה זה אך טבעי להנציח את המבנה הקהילתי, במסגרת הסדר החברתי החדש. המחקר האנתרופולוגי של החברה באיים, תרם לגיבושן של הקהילות שלנו כפי שהן כיום.״

״ולאיזה קהילה את משתייכת?״ - שאלתי בסקרנות. - ״או שאת בין התמהונים המתבודדים ?״

מריה פרצה בצחוק: - ״האם אתה מכיר אותי כתמהונית מתבודדת?״ והוסיפה ברצינות: - ״אני משתייכת לקהילה חופשית שאינה דורשת ממני נאמנות אידיאולוגית או דתית. איני חייבת אפילו לגור בתחום הקהילה. לא מעטים מחברי קהילתי מפוזרים ברחבי העולם. עם זאת מעניקה לי קהילתי תחושת שייכות נפלאה. הם, בעצם, המשפחה הגדולה שלי. במסגרתה גדלתי, ולא פעם היא היתה משענתי היחידה בעיתות מצוקה.״

לפי הטון החם שבה ביטאה מריה את המשפטים האחרונים, תפסתי את גודל המשמעות של ההשתייכות הקהילתית.

״ומה הן חובותיך לקהילה?״ - המשיכתי בשאלותיי.

״הזכרתי קודם שאני משתייכת לקהילה חופשית. הכללים שלה הן  מחוייבויות מוסריות, בלתי־כתובות, של התעניינות בחברי הקהילה, של עזרה הדדית ותמיכה בחברים לעת צורך, וחובות אירגוניים רשמיים,״ - השיב מריה. - ״כל תפקיד שמישהו ממלא בפדרציה, במדינה שלו, באזור שלו, וכמובן, בקהילה שלו, במסגרת שנות שירות החובה המוטלות עליו, הוא תפקיד מטעם הקהילה ובשמה. למשל, לפני שבע שנים סיימתי שירות של שנתיים כציידת גולגולות...״

״כ־מה!?״ - הפסקתי את דבריה בצעקה, נבעת ולא מאמין למשמע אוזניי.

מריה פרצה בצחוק פרוע למראה תגובתי המבוהלת. הבנתי שזאת היתה מעין הלצה, ונרגעתי.

״לא, לא ערפתי ראשים. אתה יכול להיות רגוע,״ הבהירה לאחר שצחוקה שכך. - ׳״צייד גולגולות׳ זה כינוי חיבה לחברי מועצות בוחרי מועמדים; כמו אלה שהציגו את המועמדים לראש המינהל הכללי באסיפת הבוחרים שנוכחנו בה.

״זה היה שירות של שנתיים במסגרת הרשות הממנה. בחצי השנה הראשונה הייתי ציידת קהילתית... סליחה - חברת מועצה בוחרת קהילתית. כנראה שהצלחתי יתר על המידה, כי לאחר חצי שנה נתמניתי מטעם הקהילה שלי כחברה במועצה בוחרת פדראלית, בה שירתתי שנה וחצי נוספות.״

״כלומר, היית ציידת גולגולות פדראלית?״ - היתלתי בה.

״כן, והפכתי לאימת המועמדים שלי; כנראה שהייתי משכנעת למדי,״ - השיבה ושנינו פרצנו בצחוק.

״איך אתם מקיימים קשר ביניכם אם אתם מפוזרים כל כך?״ – תמהתי.

״בטכנולוגיה התקשורתית המודרנית זאת לא בעיה,״ - ביטלה מריה את הקושי המדומה. - ״אנחנו מקיימים קשר באמצעות הווידיופון. גם את האסיפות הכלליות שלנו אנחנו מקיימים באמצעות מערכות הולוויזיה שמשדרות מכמה מרכזים. מרקעי ענק מעניקים לנו אשליה כמעט מוחשית של ישיבה בצוותא ממש.״

בחודשים האחרונים הייתי עסוק בהיכרויות ישירות עם חברי קהילתה של מריה, שהפכה לקהילתי. קהילת "ווארשה" מונה תשע־מאות ושש נפשות שחיות בקרב מאה ארבעים וארבע משפחות גרעיניות. רוב חבריהם גרים בפולין, וכמאתיים איש מפוזרים ברחבי העולם.

    בשבוע האחרון סיימתי, בליווי מריה, את סיבוב  ההיכרויות הנוכחי בראדום שבפולין, ובילינו ימים אחדים אצל משפחת קושיץ' שנמנית עם עשירי פולין ושולטת על מפעלי מתכת ענקיים במספר מדינות. הופתעתי מאד מאורח־חייה הצנוע יחסית של משפחה זו.

מינה ויאנוש, זוג נאה בשנות החמישים לחייהם, קיבלו את פנינו בביתם המרווח שהיה מוקף גינות ודשאים. עם זאת, לא בלט ביתם במיוחד בהשוואה לבתים אחרים שבהם התארחנו במסענו.

כששאלתי מדוע אורח־חייהם צנוע, יחסית לעושרם, הסבירה מינה שבתחום העסקים אין הם צנועים כלל, ושלרשותם עומדים משרדים מצויידים היטב וכן כלי טיס ושיט ככל שדרוש. לעומת זאת, בתחום חיי המשפחה הפרטיים, אין זה נאה לנקר עיניים עם הצגה חסרת טעם של עושר. הם גם אינם מרגישים שחסר להם משהו. הם אפילו נהנים מיחסי שכנות לבביים עם משפחות עובדי מפעליהם.

עוד סיפרה לי המארחת, שבנם סטאשק ובתם יאדוויגה הבוגרים, מנהלים את הסניפים המרוחקים של העסק המשפחתי, וגרים בנפרד מהם. בן ובת נוספים בגיל בית־הספר, חיים איתם בבית, ומבלים ולומדים ביחד עם ילדי שכנים שאינם נמנים דווקא עם בני־עשירים.

לפליאתי למדתי שהקשר הקהילתי חזק בהרבה מהקשר החברתי שבין בני אותה שכבת רכוש. אפילו לא הבחנתי בסימני קנאה בעושרו של אחר, אף־על־פי שכל אחד שואף להגדיל את רווחתו הכלכלית. חשתי אפילו בפירגון והערכה למי שהגיע להישגים כלכליים.

יחסי העבודה המיוחדים הרשימו אותי במיוחד. תופעת העובד השכיר קיימת, אבל היא נדירה. כמעט כל העובדים מאורגנים בקואופרטיבים, אלה גופים שפועלים כקבלני משנה וכשותפים במפעלים בהם הם מועסקים. אף־על־פי שהמשק האירו-אסיאני, כמו בכל העולם של המאה העשרים-ושלוש מבוסס על בעלות פרטית ושוק חופשי תחרותי, סכסוכי־עבודה הם תופעה נדירה ביותר, ועל שביתות או השבתות לא שמעו כשבעים שנה.

זה הכל עד כאן, ריבן היקר

אני מקווה שמכתבי זה השיג אותך ואוליי הוא יעזור לך לקחת חלק בהבטחת עתיד יותר טוב לאנושות

באהבה

בּוֹלֶק

* ראובן דניצגר- סופר, יליד פולין, ניצול שואה. עסק הרבה בחקר אנתרופולגי וסוציולוגי, בעל תארים בהנדסה, מכניקה, ומטרולוגיה. נושאי כתיבתו נוגעים בהוויה החברתית מתוך נקודת מבט מעמיקת חקר הבוחנת נושאים כמו מיניות, זיקה לחברה, והתנהגות חברתית.