כאוס תיאטרלי מתוק בתאטרון הקליפה עם חלום ליל קיץ בחלל / ראובן שבת

הצפיה בהצגה "חלום ליל קיץ  בחלל "לפי הפרשנות המורכבת והפרובקטיבית של תאטרון קליפה החזירה אותי אחורה בהיסטוריה. לאותם תיאטרוני פרוטה שפרחו בפריז של אמצע המאה ה19, ויועדו מעיקרם כבידור זול לקהל הרחב.

בידור זול אין  בהצגה הזאת. היא מורכבת, היא נושאת מסרים מאוד משמעותיים. יש בה בהחלט רמות משחק טובות מאוד ווירטואיזיות מעוררת התפעלות בביצועי ריקודים על הבמה מול עיניו המשתאות והרעבות של הקהל, לעירום פלסטי חלקי או לאילוסטרציות של עירום.

העלילה מבוססת כמובן על הקומדיה הידועה, הנפלאה של ויליאם שקספיר-"חלום ליל קיץ"

אבל שם כמעט ונגמר המשותף

חלום ליל קיץ בחלל מתמודדת עם כוח המשיכה שבין תרבות המיינסטרים לבין תעשיית הפורנו. 
דרך הנסיון להשמיש בובות אדם וצעצועי מין כאביזרי במה, ההצגה חושפת כמה מן הסטיות והעיוותים החלים במין האנושי , וחושפת את המחיר אותו אנו נדרשים לשלם כדי לפרוץ את גבולות הפנטזיה.
איך סקס ואלימות הופכים מיצרים חייתים ומגונים לבידור הנפוץ והמספק ביותר?
האם זו אבולוציה?

כמו המחזאי האלמותי, העיבוד מציג לקהל מחזה בתוך מחזה, משטה בנו עד תום וגורם לנו לחוש את התיאטרון בצורה חיה ופעילה, כפי שהאמנות הזו שואפת להיות.

אם המציאות שאנו חיים בה היא החלום המופרך ביותר, אז חלום ליל קיץ בחלל הוא האפשרות ההגיונית והסבירה לאסקפיזם.

אבל הנגיעה הזאת, בחלופות של עירום חלקי פרובוקטיבי, של  בולמוס מבלבל ומבולבל שבו דמויות שונות נעות וזעות על הבמה, לא נותנות תשובה באמת. כי אין בנמצא אחת כזאת.

בסיכומו של דבר זהו נסיון מעניין וטוב למפות מחאה דרך התבוננות חזותית שקופה מאוד

אבל עדיין הרבה משמעות אין שם, חוץ מהתיאטרליות הטובה והמשחק המעניין לכן...

זהו בהחלט לא יותר מאשר...

כאוס תיאטרלי מתוק

מאת: ויליאם שייקספיר

בימוי: אריאל ברונז ועידית הרמן
עיבוד וכתיבה מקורית: אריאל ברונז
עיצוב תפאורה ותלבושות : עידית הרמן
משתתפים: עודד צדוק, אור לב ארי, גל וולינץ, ארם רבינוביץ׳, 
קזויו שיונורי, זיו בראשי, רעות רבקה, אריאל ברונז
ניהול מוזיקלי: חבר פרלמוטר
מוזיקה: פליקס מנדלסון, חבר פרלמוטר, זיו בראשי, רעות רבקה
תנועה וכוריאוגרפיה: ארתור אסטמן
עיצוב תאורה: יניר ליברמן

תרגום: ט. כרמי, שלום צבי דוידויץ, אפרים ברוידא, אברהם עוז, דן אלמגור, דורי פרנס