פרשת בשלח/ איתן קליש

כיצד משמרים את האמונה?

פרשתנו מביאה שוב את הסיפור על עם חדש שנוצר מחבורות עבדים, ושל חברה חדשה שנוצרת מאספסוף. מי כמונו, שנמצאים רק מרחק של דור או שניים מהתקומה של עם חדש וחברה חדשה המורכבת מעדות שונות ותרבויות שונות, יכולים להבין את הבעיות והקשיים הכרוכים במפעל כזה.

הדבר החשוב ביותר להצלחת מפעל כזה הוא אמונה באידיאלים המכוננים של החברה החדשה הנוצרת. אמונה זו היא אפילו חשובה יותר מבניית "הזכרון הקיבוצי". ראינו מהפכות שנכשלו בגלל חוסר אמונה, או בגלל ניסיון לכפות את האמונה מלמעלה (למשל, המהפכה הקומוניסטית ברוסיה), ולעומתן מהפכות שהצליחו בגלל הכשרה ארוכה של הלבבות לקבל את רעיונות הדמוקרטיה והליברליזם (דוגמת המהפכה האמריקאית).

משה ואלוהים, גיבורי הסיפור,  לא מצליחים לאורך כל הפרשה ורוב הפרשיות שיבואו, להדביק את העם באמונה באלוהים: בייחודו של ה', באפשרות של כיבוש הארץ וההתנחלות בה, בצורך להתנתק מחיי העבדות  במצרים, ובכלל באמונה שהנה נפתח דף חדש בחייהם, ושהם צועדים לקראת חיים חדשים של עם חופשי ומתוקן. שוב ושוב העם מביע את געגועיו למצרים.

האויב הבולט ביותר של האמונה הן צרות הקיום היום-יומי, הפחד מהמצרים, הצמא והרעב. הכלי החינוכי החשוב ביותר שאלוהים מפעיל שוב ושוב בפרשה שלנו הוא הניסים (וכבר חז"ל ופרשנים אחרים הבינו כך את תפקיד הניסים שקרו לבני ישראל במצרים), אבל האמצעי הזה מכזיב: לזמן קצר העם מתלהב ומאמין באלוהיו ובגאולתו, אך מיד עם הופעת קשיי הקיום הראשונים העם שוב מתייאש. הבה נבדוק את הדברים בטקסט:

העימות הראשון (י"ד, 10 –12): העם עומד לפני ים-סוף, והוא רואה את  חיל המרכבות המצרי מתקרב, והוא אומר למשה:

 "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר... טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר".

אלוהים מבקיע את הים, העם עוברים בחרבה, המצרים טובעים, והתלהבות העם מרקיעה שחקים: "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים ויראו ישראל את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". מיד לאחר-מכן, העם שר את "שירת הים" והנשים יוצאות במחולות.

לא עוברים יותר משלושה ימים, והעם שוב צמא, "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה", משה בהדרכת אלוהים מייצר נס נוסף, העם שותה ונרגע. כעבור כשבוע שבועיים העם שוב רעב וצמא והם אומרים למשה ואהרון: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע". אלוהים שומע, ומחליט על הנס הבא: הוא יתן לעם לחם משמיים מדי יום ביומו, הלא הוא המן המפורסם. ניתן לתהות על שיקוליו של אלוהים כמחנך, שכן הוא מרגיל את העם לא להתאמץ ולא לסמוך על כוחו.

גם אחרי נס המן העם לא נרגע. העם דורש בתוקף את צרכי החיים הבסיסיים, העם הוא מטריאליסטי, ואינו מוכן לשעות לאידיאלים כאשר צרכים אלו אינם מסופקים.

בתנועה הקיבוצית התנסינו ביצירת חברה חדשה, עם אמונה חדשה באידיאלים חדשים. שנים רבות דבקנו באמונה הזו, ובלעדיה לא היתה קמה ומתקיימת התנועה הקיבוצית במשך שלושה-ארבעה דורות. 

אבל לאחר כמעט מאה שנה שבהם לא היה ערעור על יסודות הקיבוץ, אנו עדים להשתנות הקיבוצים למשהו שאינו בדיוק קיבוץ, כאשר ברוב הקיבוצים הסיבה הייתה משבר כלכלי עמוק שפקד את התנועה הקיבוצית בשנות ה-90. . האמונה באידיאלים הסוציאליסטיים התמוטטה.

 האם זה קרה מסיבות חומריות? ברוב הקיבוצים זה קרה מסיבות חומריות אבל יש שיאמרו שזה קרה מסיבות של העלמות האמונה באידיאלים של השוויון, השותפות ושל הקולקטיביות, ועליית האידיאל של האינדיווידואליות. יש הקושרים את זה לנפילת הגוש הקומוניסטי שהוכיחה שהשיטה הקפיטליסטית עדיפה. אבל השאלה האם לחזור ל"מצרים" (קרי למשטר קפיטליסטי טהור) או  למצוא לנו איזו "ארץ מובטחת" חדשה, תחליף לצורת החיים האידיאליסטית שהייתה לנו, עדיין פתוחה.