הָאִשָּׁה נָשְׂאָה אֶת עֻבָּרָהּ הַמֵּת בַּדֶּרֶךְ לַדָּרוֹם.

שְׁנֵי בָּנִים בִּבְנֵי מֵעֶיהָ, אֶחָד לֹא יִרְאֶה אוֹר יוֹם.

אוֹחֵז בַּעֲקֵב הַחַי, מַרְעִיל אוֹתוֹ, הִיא רָקְקָה,

נוֹף דָּהוּי לְמוּל עֵינֶיהָ, הֶלֶם וּשְׁתִיקָה.

עֻבָּר אֶחָד מֵת, עֻבָּר אֶחָד חַי

חוֹבָה לִצְרֹב אֶת חֶבֶל הַטַּבּוּר

מָשָׁל קָטָן לְאֶרֶץ קֹדֶשׁ

לָאֵם צִיּוֹן, לְבֵן קָבוּר

בָּנִים רוֹקְדִים, מִתְעַלְּלִים

הָאֵם — מִתְקַשָּׁה לָשֵׂאת.

נוֹרָא כִּי הָעוֹלָל הַחַי

מוּמָת בְּיַד הַמֵּת.

וְאֵין מַחֲרִיד וְאֵין מַצִּיל וְאֵין פּוֹתֵר.

הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַּגֶּיהָ. הַיּוֹם עוֹדוֹ בּוֹעֵר.